חייל
חייל. צילום: סער.

 >  >  > 

כיפה אדומה - פרק א'

כלל ידוע הוא שחיילים חוזרים לבסיס אחרי שבת יותר חרמנים משיצאו לחופשה. אחרי שהתחילה הנסיעה רובם נרדמים ואז משהו אחר מתעורר, ואם יש מזל לפעמים...

היום ראיתי את הבן של חנוך ברכבת.
לא היה ספק, העלם שישב מולי ברכבת, היה העתק מדויק של חנוך כפי שזכרתי אותו היטב מאותו חודש בלבנון, סמוך מאוד לשחרור שלי מהסדיר.
שגב, קצין הקשר, הופיע פתאום באינטרקום של 'חדר הקשר' בבונקר. הוא הופיע בצורת נורית כתומה ומהבהבת בקופסת מתכת חומה, שניצבה על השולחן, מלווה בצפצוף מעצבן שחזר על עצמו במהירות. לאור היכרותי עם הפרעות הקשב והקצב של שגב, ידעתי שעד שלא אענה הוא לא יחדל.
הושטתי יד לאינטרקום לחצתי על הנורית המהבהבת, הורדתי את המתג למצב 'דיבור'. "מה? יא מעצבן!" צעקתי. משחרר את המתג. קולו העצבני של שגב נזרק לחלל החדר החשוך. ככה הוא היה, קצין הקשר שלנו הידוע בהפרעת הקשב והריכוז שלו - חמוד, מוצק ותזזיתי, חרמן תמידית ומנצל כל שנייה אפשרית להכניס את היד לדגמ"ח ולשחק עם עצמו.
"עוד פעם אתם מאוננים שם?" צרח. "תזיז את התחת שלך למשרד יאאא הומו, יש לי הצעה בשבילך שתפתח לך את התחת.." הוסיף. זה היה סגנון הדיבור השגור אצלנו בצוות. זה שיש לו ברזלים על הכתפיים ותותח בין הרגליים (ואכן היה לו... כל בוקר היינו רואים. לא סתם כתוב בגדול על הקיר הלבן- מלוכלך בטוש שחור ."עד מתי תבוזבז זקפת הבוקר.") לא שינה כלום וככול שהיה לך פה יותר מלוכלך ויחסת לכולם נטיות מיניות, אהבה למצוץ ואמא/אחות/סבתא שרמוטה היה יותר טוב. זה היה הכלל... תקלל, תלכלך ותשמור על החברים לצוות כנגד כל העולם.
"שנייה, אני רק גומר לאבנר בפה, מתלבש ובא." עניתי ולא עזבתי את המתג. אבנר זרק עליי בקבוק פלסטיק ריק, "יא מנייק... מה השם שלי עושה בפה שלך במקום הזין שלי!" צרח כדי שגם שגב ישמע. "טוב, יש לך שלושים שניות להפסיק לשחק שם עם כל הנטחנים ולהגיע או שאני בא אישית וטוחן אותך כל השבת." נבח שגב ונעלם מהאינטרקום... והנורית הכתומה שלו כבתה כאומרת, "הוא לא איתנו עוד."
זה היה מקור הבדיחה הפרטית-אידיוטית בצוות... "הנורית שלו כבתה." היינו אומרים על מי שנפגע בלבנון, מין הומור שחור של חיילים שהמוות הכמעט יומיומי שהיה סביבם היה חלק משגרת החיים. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה דיבור מלוכלך, הומור שחור ולאונן כמו מטורף בכל שנייה שניתן, גם כשבחדר 'ישנים' עוד שלושה חברים, שעושים בדיוק אותו הדבר. זיונים היו בעיקר בחלומות, בסיפורים, או עם הלוחמים שהיו מתחלפים כל כמה חודשים ומחזיקים קו. אף פעם לא בצוות. גם עם אפי שידעתי עליו בסוד כי פעם ראיתי אצלו 'במקרה' כרטיס חבר של מועדון הומואים, לא היה כלום. מקסימום שאחד משנינו תפס לוחם שווה היינו נותנים קורדינטות אחד לשני לכיוון האובייקט.
הדלקתי את האור בחדר וקיבלתי קללות ואיחולים לבביים מכולם. בכל הזדמנות היינו מחשיכים את החדר, פותחים את מיטות השדה, או סתם משתרעים על ערימת המזרונים, מפעילים את הטייפ עם הקסטה התורנית שחרשנו עליה, וכשמיליון נוריות מכשירי הקשר בשלל צבעים מהבהבות לנו כאורגן אורות ענקי, היינו תופסים תנומה. גם שגב שטען כנגדנו שאנחנו רק מאוננים כל הזמן, הודה שהשינה הכי מתוקה שיש זה כשכול העולם בחוץ מתפוצץ ואתה ישן ככה בשלווה בתוך חדר הקשר במעמקיי הבונקר.
לבשתי את חולצת המדים, שמתי דסקית וניסיתי להראות תיקני עד כמה שאפשר, יצאתי מהחדר כשאני משאיר את האור דולק בכוונה, מלווה בברכות וצעקות של הצוות.
עליתי למשרד של שגב שהיה בבניין הממוגן ליד הכניסה לבונקר. שגב כרגיל ישב ליד השולחן שלו, הדלת פתוחה והוא עם היד בתוך הדגמ"ח, מגרבץ לו באושר. "סופסוף הגעת? מה קרה? טחנו אותך חמישה כושים בדרך?" זו הייתה המקבילה לברכת 'שלום, כמה טוב לראות אותך, איך אתה מרגיש' שגרתית של שגב. "לא, הייתי עסוק עם חברה שלך." עניתי. תשובה מסוג זה, כרגיל, עצבנה את שגב שמיד התיישר בכיסאו, הוציא את היד מהמכנסים, האדים בלחיים והתחיל לצרוח עליי, "סער!" (ברגע שקרא לנו בשם הפרטי ידענו שהצלחנו להרגיז אותו) "כמה פעמים אמרתי לך לא לדבר ולא לפנטז על לילך?"
"למה לא לדבר על לילך? לי-לח." השבתי, מעצבן אותו יותר.
"טוב, תשמע, יא מזדיין, עוד מילה ואני מראה לך מה זה לח! עכשיו תשתוק ותקשיב!" שגב נגע באוזנו, צובט אותה בעצבנות. כששגב צבט את האוזן ידענו שהוא רציני ויש לו משהו חשוב. הפסקתי להתחכם ושתלתי את עצמי בכורסא המצ'וקמקת שניצבה במשרדו כחלק 'מתנאי הת"ש' שלו.
"אההה כפרה, אינשאללה יעמוד לי בגרון שלך." אמרתי לו, מחייך, מנסה להרגיע אותו.
"יש לי הצעה חד פעמית בשבילך. אתה מנדנד לי שאאשר לך לצאת מוקדם לחופשת השחרור שלך." עכשיו כשהמניאק עצר בדרמטיות ידעתי שהוא הולך להשחיל אותי. "שגב, דיר-באלק לגעת לי בחופשת שחרור..."
"סתוווווום כבר!" צרח ושוב מולל את האוזן. "טוב, תקשיב, או שאתה מסכים או שאני תוקע אותך במוצב הכי חודר בלבנון שיחדרו לך כל הצדלניקים והחיזבאלונים עד ליום השחרור, או שאתה סותם ומסכים לעסקה." ידעתי שהוא יכול לעשות את זה ולכן השתתקתי והתיישבתי חזרה בכורסא המקרטעת.
"יש לך שלושה חודשים." אמר וסימן לי עם האצבעות. "אתה עולה עכשיו לחודש למוצב 'עיישיה', מוריד לי את הפיקוד מהגב ובתמורה, במקום חודש חופשה אני נותן לך אחר כך חצי חודש של אונניה במפקדה, ועוד חודש וחצי בבית, מה אתה אומר?" שאל, זורח בחיוך מאוזן לאוזן.
"תודה המפקד." אמרתי לו כשאני מצדיע לו עם 'אצבע משולשת'. "אבל קודם שאצא חי מלבנון, גם כן צ'ופר." צרחתי עליו.
"סער, אל תתחיל איתי עם הבן יחיד ועם כל שאר זיוני השכל הרגילים שלך, כשאתה רוצה אז אתה יכול יפה מאוד להיכנס ללבנון, ועכשיו פתאום נזכרת שיש לך יבלות ברקטום?"
"אני עולה, אבל אני יוצא כל שבת שנייה." הודעתי.
"טוב, עכשיו תזדיין למגורים, אתה יוצא הביתה ובראשון אתה בשער 'פאטמה' לשיירה." הודיע, מצדיע לי בחזרה עם אצבע משולשת.
"אחחחח שגב, אם לא היית כזה נוד היית ממש נחמד, אוהב אותך אבל יש לי מה לעשות בחיים, לא כולם קצינים אומללים, מורעלים על הצבא שחברה שלהם מוצצת לכולם, כולטובוסלאמת." ונעלמתי לכיוון המגורים לארגן תיק ולהספיק להסעה. לא ירדתי לבונקר לספר לצוות, משאיר לשגב לבשר להם באמצעות האינטרקום שהם בהרכב חסר.
הגעתי הביתה לקראת ערב ובישרתי לאמי את הבשורה. קשה להגיד שהיא התלהבה, אושר גדול זה לא היה עבורה. לעומת זאת עבורי זה היה אושר גדול מאוד. מיום רביעי הספקתי המון דברים. לישון עד מאוחר, לצאת לבלות ולעשות סקס עם שני חתיכים, ולראות את כל החברים שיצאו שבת. ואימא שלי? כמו שתמיד אמרנו בנושא לבנון 'מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג אותנו מחשל את אימא שלנו...' היא ישבה ודאגה ולא ישנה עוד לפני שכף רגלי דרכה בלבנון. מזל שלא ידעה על כל הגיחות שלי ללבנון, אחרת מזמן הייתה מחרפנת אותי ואת שגב.
במוצ"ש הכנתי תיק גדול לשבועיים. מלא בגדים חמים וצ'ופרים שונים, כי לך תדע איזה שק"ם יהיה ללוחמים במוצב, לך תסמוך על ההספקה שתגיע. ראשון בבוקר, נדחף עם כולם על האוטובוס לצפון. כרגיל מנסה לאתר עוד בתחנה את החייל הכי חתיך עם החבילה הכי גדולה ובולטת, ומשתדל מאוד להתיישב לידו בנסיעה הארוכה צפונה.
כלל ידוע הוא שחיילים חוזרים לבסיס אחרי שבת יותר חרמנים משיצאו לחופשה. אחרי שהתחילה הנסיעה רובם נרדמים ואז משהו אחר מתעורר, ואם יש מזל לפעמים... אז כרגיל, איתרתי מיד בהגיעי לתחנה גולנצ'יק שווה עם זין ענק שהתמקם לו בצד ימין של מפתח הדגמ"ח, מאיים לקרוע את הבד, וזה עוד במצב ישן. "אחי, בוא נעשה עסק." זרקתי לו כשהאוטובוס התקרב לתחנה, "אתה דוחף את התיקים של שנינו לתא המטען, ואני בינתיים עולה ושומר לך מקום, הולך אחי?" בתשעים אחוז מהמקרים העסקה התקבלה בשמחה. גם הפעם.
הנסיעה לצפון עברה בנעימים, חמש דקות מתחילת הנסיעה הגולנצ'יק נרדם, ראשו נחת על כתפי והזין הענק שלו הקים בדגמ"ח 'אוהל עשר'. כשראיתי שכולם מסביב נוחרים, העזתי אפילו להזיז בעדינות את רצועת הנשק שלו שחסמה חלק משדה הראיה שלי לכלי העצום שלו שבלט מתוך הבד. עכשיו היה ניתן גם לראות את 'החתימה של המוהל' על הזין שלו שבלט לאורך רגל ימין שלו ודחק את הבד למעלה. לא התאפקתי ובאחד הסיבובים 'נשמטה' ידי ונחתה לרגע על הכלי הענק הזה. הוא להט בתוך המכנס. יותר מזה לא העזתי. בתחתונים שלי היה אגם ופחדתי שמרוב שאני מרטיב יהיה לי כתם רטוב על המכנס כשנרד, אז הכנסתי יד וסידרתי אותו. וככה עברה נסיעה נעימה. בהפסקה חצי מהחיילים התעוררו עם זין עומד וזה היה תמיד בונוס נחמד.
הגענו לגדר הגבול. הגעתי למשרד שהיה אחראי לתאם את הכניסה שלי ללבנון בשיירה. כרגיל הכול התרחש לאט ועם המון עיכובים ותדריכים. בדקתי כמה פעמים את השירותים ליד הקיוסק, פעם הבאתי שם ביד עם חייל שמיד אחר כך נכנס ללחץ ומאז משתדל להעלם לי מהעין כשאני מתקרב. הפעם לא היה מזל. אפילו לא הייתה צללית מתחת למחיצה של השירותים ליד של חייל מאונן.
עלינו על המשאיות הממוגנות וקיבלנו תדריך 'הימלטות ופריקה' במקרה של התקלות או מטען. החלק הזה תמיד 'עשה לי טוב בלב' והחדיר בי מחשבות שחורות על ברווזים במטווח וכזה. למזלנו הרב השיירה עברה בשקט ובשלום, ונשמתי לרווחה באופן יחסי כשנכנסנו בשעריי המוצב.
את הקו תפסו צנחנים. גדוד צעיר אבל בכל זאת צנחנים. תמיד הייתה לי חולשה לצנחנים וזה עוד לפני שפגשתי את 'הצנחן שלי' מהסיפור האחר.
גררתי את התיק הענק שלי והגעתי לחמ"ל שהיה משותף עם הקמב"צים, עם הקשר ועם משרד מפקד המוצב. הכרתי את רוב הקבועים וגם חלק מהסגל של הצנחנים. השארתי את התיק שם, עפתי למטבח ומשם לחפש את החובש הסטלן שאיתו חלקתי את החדר. בדרך עברתי בשירותים וחיפשתי עדות לביקורים קודמים של חיילים שם. בדרך כלל זה היה בצורת ריח, שלוליות זרע או סתם סימנים על קירות התא, עדות לחרמנות הרבה של גברים צעירים שסגורים עשרים ואחת יום במוצב מרוחק. כרגיל, למי שיודע מה לחפש יש ממצאים - פעילות כבדה בשירותים שליד המרפאה.
מצאתי את החובש משתזף לו בכיסא על הגג המרפאה. די אמיץ מצדו, אבל מי שרגיל להיות שם מפתח אדישות לנושא. מה גם שידע היכן למקם את הכיסא, כך שיהיה מוסתר מקו ישיר מהחורשה שהייתה מרוחקת מעט מהמוצב, אבל עדין דיי שלטה עליו מבחינת קו אש של צלף אורב. הכרנו באופן מאוד שטחי והוא עדכן אותי שמחר הוא אמור לצאת ולכן יהיה לי למשך כמעט שבוע את החדר לעצמי, כי רק הרופא נשאר במוצב והוא ישן בחדר נפרד. מי שייתן גיבוי לרופא יהיה החובש של הלוחמים. די שמחתי כי בגדול לא סבלתי את הבחור - שחצן שמחזיק מעצמו על כלום. לקחתי ממנו את המפתח ועפתי להתארגן בחדר. בקמב"ציה הודיעו לי שיתכן ואצטרך לתת גיבוי בשמירות מאחר והצנחנים יוצאים הערב לפעילות ויש צורך בעזרה של כל גורמי הפיקוד והמנהלה של המוצב. אם הייתי במפקדה בטח הייתי מתרעם ומכריז על הפז"ם שלי אבל כאן, בלבנון, אתה פשוט נרתם למשימה ומקבל את הדין.
התמקמתי בחדר, הלכתי להתקלח ובשקט של שעות אחה"צ, כאשר כל המוצב עסוק בהכנות לפעילות שאמורה לצאת עם רדת החשכה, עינגתי את עצמי מתחת לזרם המים וחשבתי על הזין הענק והקשה של הגולנצ'יק מהבוקר. עליתי על מדיי ב' והלכתי לעליית משמר. למרות שעקרונית הייתי אמור להיות בכוננות הודיע לי הקצין שאני שומר בעמדה המזרחית, השקטה יחסית. שמחתי. העמדה הייתה ממוגנת ויחסית ממוקמת באזור שלא היה נגיש בקלות עם שדה ראיה נרחב של הסביבה. "אתה עולה עוד שעה." הודיע לי.
שמירה ראשונה, אחלה. אחר כך יש לי את כל הזמן שבעולם. "אתה גם צריך לישון ב'מחילה'." הודיע לי, "בכדי להחזיק כוננות." פחות אהבתי, אבל סבבה, העברתי. ה'מחילה' שגם היו שכינו אותה 'שפנייה' הייתה בעצם מנהרה שנחפרה באדמה, דופנה בדפנות פלדה מצולעות וכוסתה בבטון ואדמה. היא שימשה בעיקר למגננה מפצמ"רים וטילים. הלוחמים ישנו לכל אורך ה'מחילה' על מיטות קומתיים. הריח במחילות לא היה הדבר הכי נעים, אבל היה גם מאוד גברי. בשבתות אחרי החמין או אחרי פעילות ממושכת היה מסריח שם ברמות, אבל בבקרים היה שם ניחוח אחר... ריח של גברים ושפיך. כמויות השפיך שזרמו שם היו מפחידות. לקחתי את ציוד הכוננות וירדתי עם שק"ש למחילה. מצאתי מיטה פנויה קרוב לפתח שיהיה גם אוויר. "אתה מחליף עוד חצי שעה את החייל שבעמדה הדרומית-מזרחית." אמר לי הקצין. "אהיה שם." השבתי.
"הוא גם ידאג לך לאוכל. כל השאר יוצאים למשימה, אז אנחנו במתכונת מצומצמת יחסית." נמרחתי על המיטה התחתונה מהקומתיים, הרגשתי שאירדם אם אמשיך לשכב ולכן לקחתי את כל הציוד וצעדתי לכיוון העמדה.
בשקט המתוח של השקיעה ראיתי באפלה המתחזקת דמות עומדת בקצה העמדה ומשקיפה החוצה, על השטח הסובב. התקרבתי וראיתי חייל נמוך יחסית, אך בנוי היטב. כשהייתי בסמוך לו הוא הסתובב אליי.
נתקלתי בזוג עיניים זהובות וגדולות, שפתיים עסיסיות ועבות, יפות וסקסיות, מהסוג שגורם לך לרצות לנשוך אותן בזמן נשיקה או סקס חזק. היו לו מה שקראנו בחברה 'שפתיים של מוצץ'. בני"ש סקסי עמד מולי וגם מבלי לראות כיפה או ציציות מיד 'הריח כבני"ש'. נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי את המושג הזה 'בני"ש', כשהגעתי למפקדה והיה ויכוח בין שתי חיילות אם הן היו עושות בני"שים או לא. שאלתי בסקרנות מה זה בני"ש וקיבלתי תשובה צוחקת שזה הקיצור לבני ישיבות ההסדר ששירתו בשירות קרבי. כבר אז חשבתי לעצמי - כן, בטח שהייתי עושה את הבני"שים הבתוליים האלו.
"שלחו אותי להחליף אותך, אתה צריך לדאוג לי לאוכל." אמרתי לו.
הוא התבונן בי ואמר, "יש עוד רבע שעה, אבל תודה שבאת, אני חייב להשתין ואני לא רוצה להשתין כאן, אחר כך כשחם זה מסריח." אמר ונעלם מהר לכיוון השירותים שליד המרפאה, אותם שירותים שבדקתי מיד כשהגעתי.
התחלתי את השמירה וחשבתי על כל החיילים שיצאו לפעילות, והתפללתי שיחזרו בשלום. התבוננתי בריכוז מסביב, מנסה ללמוד את השטח באור האחרון, שיהיו לי נקודות יחוס לשעות החשיכה.
"הבאתי לך קפה וטוסט עם גבנ"צ." שמעתי קול מאחוריי.
הסתובבתי ומולי עמד הבני"ש החמוד, נושא צלחת עם טוסט וספל פלסטיק כחול מלא נוזל שהעלה אדים בצינה של תחילת הלילה בלבנון.
לקחתי ממנו והנחתי בצד. "תודה, אני גווע." אמרתי.
"תאכל, אני אשאר איתך עד שתסיים. גם ככה אני לא עייף וכולם יצאו לפעילות אז לא אצליח להירדם." השיב.
התבוננתי בו וחייכתי.
"אתה מהמפקדה?" שאל.
"כן." עניתי ביובש.
"אני חנוך." הציג את עצמו והושיט לי יד ללחיצה.

 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...