חייל
חייל. צילום: סער.

 >  >  > 

כיפה אדומה - פרק ג' ואחרון

הכנסתי שתי אצבעות לרווח שבין החגורה והעור וקירבתי אותו למיטה. הצמדתי אותו לברזל של המיטה, פתחתי לו את החגורה והוצאתי את הזין שלו מלמעלה, מבלי לפתוח את הכפתורים. התחלתי למצוץ לו ולא עברו שתי דקות ושמעתי אותו מתנשף.

השארתי את חנוך שוכב בשקט בשק"ש שלו. חזרתי למיטה שלי, חרמן ובעיקר עייף. זה היה יום ארוך מאוד - נגררתי על פני חצי מדינה באוטובוס, שקשקתי בלבנון כמטרה נעה, שמרתי והבאתי ביד לחייל חמוד - הספק לא רע ליום אחד. חייכתי לעצמי והעברתי את עצמי ל'מוד שינה'.
התעוררתי בפתאומיות כשהרגשתי תזוזה לא מובנת על המיטה שלי. לקח לי שנייה או שתיים להבין היכן אני ומה קורה. החושך היה סמיך ורק הריח הבהיר לי היכן אני, ומיד התאפסתי. עכשיו ראיתי שחנוך יושב על קצה המיטה שלי. כשראה שהתעוררתי ניסה לקום. "סליחה שהערתי אותך. אני לא מצליח לישון." אמר.
הנחתי יד על הרגל שלו. "זה בסדר, אתה יכול להישאר." הרגעתי בקול שקט. בתוך השק"ש התחיל הזין שלי להתמלא דם. "קרה משהו?" שאלתי בטון תמים.
חנוך לא ענה, רק נשען אחורה, בדיוק על הזין שלי שכבר עמד. לא היה מצב שהוא לא הרגיש אותו נלחץ לו לגב מבעד למדים ולבד של השק"ש.
"שנייה." אמרתי לו, דוחף אותו קלות קדימה, מחדיר יד למכנס ומסדר את הזין שלי במיקום נוח יותר. אחרי שסיימתי דחפתי אותו חזרה אחורה, שישען וייהנה. "מה השעה?" שאלתי. מרגיש שאני חייב לצחצח שיניים.
"ארבע וקצת, עוד שעה ל'כוננות עם שחר'." ענה.
"ישנת בכלל?"
"קצת." השיב בקול שקט.
הרגשתי אותו מטיב את עצמו על החבילה שלי, כמו מנסה להרגיש אותו טוב יותר. תפסתי לו את היד והכנסתי אותה לתוך השק"ש שלי, מניח אותה על החבילה שלי מבעד למדים. בהתחלה הוא לא הזיז את היד. זו כבר התקדמות, הוא לא משך אותה החוצה אבל גם לא עשה עם זה דבר מעבר להשאיר את היד.
התחלתי 'לפמפם' דם לזין על ידי כיווץ האגן. הוא לא הגיב. נשאר לשבת בשקט כשהיד שלו מונחת שם. הכנסתי את היד שלי, הנחתי אותה על שלו והתחלתי להזיז אותן לאורך הזין שלי. הרפיתי מהלחץ וחנוך המשיך להעביר את היד לבד. החזרתי את היד לשק"ש ופתחתי את החגורה ואת כפתורי המכנס. המתנתי לראות מה יקרה, ונתתי לזמן לעשות את שלו. חנוך הכניס את היד לתוך המכנס ותפס את הזין שלי מבעד לתחתונים, והזיז את היד שלו בתנועות קטנות ועדינות. הנחתי יד על החבילה שלו שעמדה היטב בתוך המדים שלו. הוא החל להזיז את היד קצת יותר בחוזקה ויותר במהירות. הייתי חרמן בצורה שלא תאמן. לאחר כמה דקות כאלו הוא העז והכניס את היד לתוך תחתוני. מגשש ולומד, ואחרי שהעז ונגע בבשר משך את התחתונים שלי ומיקם את הגומי מתחת לביצים, משאיר את הזין שלי חשוף. הוא החל לאונן לי. היה נעים, אבל רציתי יותר.
"קח אותו בפה." אמרתי כשאני תופס לו בעורף בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. חנוך התנגד קלות, אבל לא בצורה תקיפה ולא ניסה לחלץ את עצמו מאחיזתי הקלה בעורפו. הוא המשיך לשחק איתי תוך שהוא ממקם את עצמו לכיוון המפשעה שלי. עוד קצת לחץ על העורף שלו והפה שלו התקרב לזין שלי שעכשיו היה חשוף לגמרי. סמכתי על כך שאם מישהו יתקרב נשמע את רעש הצעדים על האבנים בחוץ ועל החצץ בכניסה למחילה. הרגשתי את הנשימה שלו קרובה לזין שלי וזה חירפן אותי יותר. תפסתי את הראש שלו קצת יותר חזק, "קח אותו בפה אמרתי לך!" אמרתי בטון תקיף יותר, מצווה.
חנוך עשה מאמץ ופתח את הפה, מקרב אותו לראש הזין שלי, מהסס. ברגע שהרגשתי את חום הפה שלו עוטף את ראש הזין שלי הזזתי את האגן שלי בתקיפות קדימה ואת היד שלי בתקיפות למטה, דוחף את הראש שלו למקום ומשגר את הזין שלי במלואו לפיו. הוא נחנק ונשנק וניסה לשחרר את הראש. הרפיתי את האחיזה. הוא הוציא את הזין מהפה, אבל לא התרחק ולא ברח. רק השאיר את הפנים שלו קרוב לזין שלי שלהט עכשיו. החזרתי את היד לעורפו ואמרתי בקול שקט, "קח אותו לפה."
חנוך ציית להוראתי והתחיל למצוץ לאט ובהססנות. "כן, תמשיך." אמרתי, נותן לו לטיפה רכה על העורף. מעודד הוא המשיך למצוץ בתנועות קטנות ואני הזזתי לו את הראש מידי פעם להתאים אותו לגירוי שלי. התחלתי לזיין לו את הפה בעדינות, עם היד על העורף שלו והיד השנייה מאתרת את החזה המוצק שלו, מחפשת את הפטמה שלו. הוא עצר לרגע ולקח אוויר וחזר למשימה שקיבל.
"תמשיך למצוץ." היה נעים ונראה שהוא אהב את מה שעשה. לאחר מספר דקות כאלו הרגשתי שהלחץ אצלי הולך ומתגבר, "תיקח את כולו בפה." אמרתי, "אני הולך לגמור." הוא ניסה להזיז את הראש, אבל תפיסה קלה של הראש עם היד שלי הספיקה להשאיר אותו במקום ועוד מעט לחץ החזיר אותו לפעולת המציצה. גמרתי לו בפה בזרם חזק. מתפתל ותופס לו את הפטמה והחזה בחוזקה. האטתי את תנועת הזיון בפה שלו והוא שיחרר את הראש מאחיזתי ורץ לפתח המחילה. שמעתי אותו יורק ומשתעל. שאלתי את עצמי אם לעלות אחריו ולראות שהוא בסדר אבל אז שמעתי את רעש הירידה על גבי החצץ במדרון, והוא הופיע ליד מיטתי.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן." ענה בשקט ונשאר לעמוד ליד המיטה שלי. גיששתי עד שהגעתי לזין שלו שעמד שם בחושך מולי. הכנסתי שתי אצבעות לרווח שבין החגורה והעור וקירבתי אותו למיטה. הצמדתי אותו לברזל של המיטה, פתחתי לו את החגורה והוצאתי את הזין שלו מלמעלה, מבלי לפתוח את הכפתורים. התחלתי למצוץ לו ולא עברו שתי דקות ושמעתי אותו מתנשף. הרגשתי את הלחץ שלו נבנה, את הביצים שלו עולות כלפיי מעלה ואז את הזרע שלו נורה החוצה. הוא גמר בדממה פרט לרעד חזק ברגליים. הזזתי אותו בעדינות הצידה וירקתי הכול על ריצפת החצץ של המחילה. הוא סגר את החגורה וחזר לשבת לצידי על המיטה.
"תודה." היה תורי עכשיו להגיד.
"אתה תשמור על הכול בינינו?" שאל.
הנחתי יד על זרועו, הרמתי את עצמי אליו, ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים, "כן, מבטיח, אבל בתנאי שנמשיך...." אמרתי.
"רק בלי נשיקות, זה לא גברי." אמר.
חייכתי לעצמי חיוך קטן, "בסדר, לא נתנשק." הבטחתי.
'כן, תמצוץ ויגמרו לך בפה, ואחר כך גם יזיינו אותך חמש ברצף, אבל מה שמפריע לגבריות שלך זו נשיקה קטנה?' הייתי ציני מבפנים, אבל כבר מזמן למדתי שבנושא הזה יש הרבה מוזרויות. 'מה שעושה לך טוב והעיקר שתמשיך למצוץ' חשבתי לעצמי.
"יאללה, תחזור לנמנם, עוד מעט יעירו אותנו ואז יום ארוך." אמרתי לחנוך, מעודד אותו לחזור למיטה שלו. זה לא שלא הייתי מוכן לישון איתו מחובק עכשיו, אבל לך תסביר את זה אחר כך לקצין תורן...
הבוקר הגיע מהר מאוד. מעט לפני הזריחה שמעתי צעדים גסים יורדים במורד המדרון ואור נשפך לתוך המחילה מהגרלנדה שהייתה תלויה שם. מפיצה אור לבן וקר לתוך החושך העמוק, לא מצליחה להביס את האפלה העמוקה שהמשיכה לשלוט בפינות ולהטיל צללים שחורים מסביב.
הקצין התורן עמד ליד המיטה שלי ואמר, "מצטער, אנחנו צריכים אותך בעמדה." הרים את ראשו וצרח, "חאאאנוך יאללה לעמדה!" קמתי והתיישבתי על המיטה. ישנתי עם הנעליים כי כשאתה בכוננות אתה ישן במדים ונעליים. אם יש הקפצה, במיוחד בלבנון, אין לך זמן להתחיל לנעול נעליים ולשרוך שרוכים. התבוננתי בקצין שעמד לידי, מחכה לראות אם חנוך קם. הוא עמד בדיוק ליד הכתם הכהה שנשאר בחצץ, היכן שירקתי מה שחנוך גמר לי בפה. חייכתי לעצמי. שמעתי גם את חנוך קם. "אתם עולים לעמדה שלכם, תשמרו על ערנות הבוקר. הם עדין לא חזרו."
חנוך הופיע ליד מיטתי. הוא נראה חיוור ועייף באור הלבן.
עלינו בעקבות הקצין. הלכתי אחרי חנוך ובאמצע העלייה שמתי לו יד על התחת מתחת לשכפ"ץ, מרגיש את הישבן שלו מתקשה ומתקשח. "יאללה, זוז עגלה." צחקתי ודחפתי אותו למעלה. חנוך חייך אליי והעיניים שלו הבריקו.
הגענו לעמדה וכל אחד מאתנו תפס צד של העמדה עם קנה דרוך ומופנה לשטח מחוץ למוצב. אני הייתי ימני, חנוך אמצעי והבחור שהיה עכשיו בשמירה היה בצד השמאלי. באור הזריחה ראיתי רק את העיניים של חנוך, מתבוננות החוצה, ומידי פעם מלכסנות אלי מבט. כשפגשתי את עיניו בצבע הזהב-חום-דבש שפתיו היפות חייכו חיוך קטן, כמעט כמו הסוד הקטן שחלקנו.

חנוך ואני המשכנו להיפגש במוצב כמה שניתן. ביקרתי אותו במיוחד בעמדת השמירה ושם עזרתי לו כמה פעמים 'לכבוש את עמדה'. בשבת השנייה שסגרתי במוצב חנוך בא לחדרי. הוא שכב לידי ובדיוק כשכבר הצלחתי לשכנע אותו שיסכים להתנשק הייתה הקפצה. הוא נעלם במהירות, רץ לעלות על ציוד קרב. גם אני קפצתי לעמדה הקרובה. כשחזרתי לחדר מצאתי על הכרית שלי כיפה אדומה קטנה עם סיכה כסופה. חנוך חזר מהקפצה עם כובע ב' וסיפר שבזמן ההקפצה איבד את הכיפה שלו. הכיפה הזו נחה לי באותו רגע בכיס. לשנייה חשבתי לתת לו אותה חזרה אבל השארתי אותה בכיסי.
הספקנו להיפגש עוד פעמיים לקצת יותר מאשר אוננות הדדית מהירה לפני שירדתי חזרה למפקדה ולחופשת שחרור. נפרדנו בלחיצת יד וחיבוק חזק וגברי לפני שעליתי להסעה חזרה 'לארץ'.
לאחר חצי שנה לערך פגשתי במקרה בתחנה המרכזית בתל אביב חיילים מהגדוד שלו. אחרי חיבוקים וצ'פחות הדדיות הם סיפרו חוויות משאר השהות שלהם בלבנון. הם נתקלו ואחד החיילים שהכרתי נפצע ומחלים עכשיו בבית לוינשטיין, סיפרו. היה להם המון מזל שיצאו בזול מהסבב הזה בלבנון. לפני שנפרדנו שאלתי על חנוך. הם צחקו וסיפרו שהייתה לו תקופה שחשב לעזוב את הדת ואף שקל לוותר על הכיפה, אבל בסופו של דבר החליט להישאר 'דתי' ועכשיו הוא יוצא ברצינות עם בת אולפנה. חייכתי לעצמי וביקשתי שימסרו לו ד"ש חם ומזל טוב.
את הכיפה האדומה עם הסיכה הכסופה אני שומר עדיין בקופסת המזכרות מהעבר. לפני מספר שנים, בפורים, החליטו בעבודה שצריך להתחפש. הוצאתי את הכיפה, לבשתי הכול אדום וחבשתי את הכיפה באלכסון בלתי אפשרי על המצח, בקו השיער. אני הייתי חייב להשתמש ב'לדרמן של הדוסים' כדי להשאיר אותה במקומה. ככה זה, כנראה שהיא נדבקת ללא עזרה רק לבני"שים אמיתיים. בעבודה כולם שאלו אם התחפשתי ל'מתנחל מעבר לקו האדום'. צחקתי והודעתי שהתחפשתי לכיפה אדומה. זו מהסיפור רק עם טוויסט אישי. לאחר מכן הכיפה חזרה לקופסה. לפני שנה שעברתי דירה וכשארזתי עברתי על חפצים, פתחתי את הקופסה ואז נזכרתי בחנוך. בעדינות ובנועם הרב שהיו בו ואיחלתי לו בלב רק טוב ואהבה, מקווה שהוא מאושר.
"תמסור ד"ש לאבא." אמרתי לעלם שישב מולי ברכבת.
הוא הסתכל עליי בעיניים זהובות-חומות- דבשיות. השפתיים העבות שלו נפתחו בתמיהה.
"אבא שלך זה חנוך?" שאלתי.
הוא התבונן בי בתימהון. הנהן עם הראש לחיוב.
"אתה דומה לו מאוד, מהתקופה שהיינו ביחד בלבנון." אמרתי מחייך. "תזכור למסור לו ד"ש חם מסער?" הוספתי.
"כן." הוא השיב בקול השקט של חנוך.
הרכבת הגיעה לתחנה, קמתי וירדתי. מחייך לעצמי מתוך ידיעה שחנוך בסדר. הוא יצא מלבנון בשלום.

 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...