חייל
חייל. צילום: סער.

 >  >  > 

כיפה אדומה - פרק ב'

"כן, כן, מכיר את זה, אבל בגלל שזה אסור זה לא אומר שזה לא כיף." עניתי לאיסור שלו, מושך אותו עוד קצת. מתערב עם עצמי שאם אני תופס לו עכשיו את חזית המכנס, עומד לו שם בטירוף.

הנחתי את הספל על דופן הבטון הגבוהה של התעלה שיצרה את הכניסה לעמדה, והושטתי לו את ידי ."סער. נעים מאוד, חנוך." אמרתי ולחצתי את היד המחוספסת שהושיט לי. בפנים חשבתי לעצמי, 'בטח נעים מאוד, ויהיה לי הרבה יותר נעים כשאחנוך לך את התחת- חנוך'. השארתי את ידי בידו, מאריך בלחיצה שנייה יותר מהמקובל.
אכלתי את הטוסט ושתיתי את הקפה כשאני נשען על הקיר בכניסה לעמדה. חנוך שנישאר איתי עד שאסיים לאכול, עמד בחזית העמדה וכנדרש סקר את השטח מסביב. התבוננתי בו, מוגן מפני העולם שבחוץ על ידי דפנות הבטון העבות של העמדה ושקי החול. הוא היה נמוך ומוצק. תחת קטן נראה מתחת לקו השכפ"ץ כל השאר היה מכוסה קסדה, שכפ"ץ ואפוד קרב.
סיימתי לאכול ונעמדתי לידו, קרוב. צופה יחד אתו על המדרון המתון שהקיף את העמדה, ועל גדרות התיל שהקיפו את המוצב בכמה שכבות. חנוך התחיל להצביע על נקודות ציון שהבהבו במרחק, וסקר את הישובים וההרים שהקיפו את המוצב - שלט בחומר החייל. כל פעם שהוא הצביע לכיוון כל שהוא אחד מאתנו התקרב עוד טיפה לשני עד שעמדנו ממש צמודים כתף לכתף. יותר נכון, הכתף שלו צמודה לזרועי, מאחר והייתי גבוה ממנו.
"מהיכן אתה בארץ?" שאל.
"אני מתל-אביב." השבתי וכמקובל שאלתי מהיכן הוא.
"אני מעפרה." השיב. הגיוני, בני"ש מתנחל. צדקתי מהרגע הראשון בתחושת הבטן שלי, הרחתי אותם מרחוק.
"זה ליד אפרת?" שאלתי, "יש לי קרובים שם." ציינתי באופן סתמי, מנסה להשאיר אותו איתי באמצעות שיחה.
"לא כל כך קרוב." צחק.
עמדנו נוגעים, מתבוננים מסביב. מנסים לאתר רעש חריג בתוך השקט. אי אפשר היה לראות כוכבים מבעד לרשת ההסוואה שחיפתה על העמדה, אבל הם נצצו במרחק.
החושך הלך והסמיך מסביב. הם יצאו לפעילות מאחר והיה צפוי לילה ללא ירח. העמדה החשיכה מרגע לרגע.
"אתה לא עייף?" שאלתי.
"קצת, אבל אם לא אכפת לך אשאר אתך. לא בא לי להיות כרגע לבד במגורים."
הבנתי אותו. רוב החברים שלו יצאו לפעילות מחוץ למוצב. מפחיד להיות כאן במוצב ממוגן, הרבה יותר מפחיד להיות בחוץ ללא ההגנה של המוצב, חשבתי לעצמי, כמו ברווזים בקליעה למטרה בקרנבל.
"מאיפה בתל אביב אתה?"
"ליד ארלוזורוב." השבתי. יודע שרוב החיילים יודעים איפה זה ארלוזורוב בתל אביב בגלל ההסעות והאוטובוסים, ושוב שתקנו.
"יש בנות יפות בתל אביב." אמר, כמעט בלחישה. ידעתי כמה נועז זה היה עבורו להגיד דבר כזה. הייתי בטוח שאם היה יותר אור בעמדה הייתי רואה אותו מסמיק. התבוננתי בו מבעד לחושך. "כן, ים כוסיות." אמרתי בטון 'מנוסה'. אחרי השתהות קצרה הוספתי "מזדיינות כולן."
מבעד לשקט יכולתי לשמוע אותו משחרר נשימה עמוקה. 'יש נשיכה?' שאלתי את עצמי, שואל דימוי מעולם הדייג. אתה זורק חכה ומחכה לתזוזה עדינה בחוט הדייג שתעיד שהדג נשך את הפיתיון, ועכשיו אתה ממתין בסבלנות לראות אם אפשר להתחיל לגלול את החוט ולהביא את הדג לחוף. עם 'השפתיים של המוצץ' שלו, בהחלט היה לנו דג משובח. יכול להיות שההערה עשתה את העבודה ותגרום לו להתחרמן?
המשכנו לעמוד בשקט. אני מגביר מידי פעם את הלחץ הכמעט לא מורגש על כתפו. הוא לא זז. היה לו בהחלט מקום לזוז אם רצה, אבל...
"יש לך חברה, חנוך?" שאלתי בקול שקט ונמוך. יודע בבירור מה תהיה התשובה, וגם אם יש לו חברה, רוב הסיכויים שחוץ מלהחזיק יד הם לא עשו דבר. אפילו זה היה רק לנועזים ולמתקדמים ביותר אצל הבני"שים.
"לא." השיב באותו קול לוחש, "הייתי מת שתהיה לי חברה."
"למה לא? יש לך את יד ימין, היא לא חברה טובה?" השבתי, מוביל אותו לארץ המובטחת, עבורי.
שמעתי אותו נושם עמוק. יכולתי לשמוע את ההיסוס שהיה לו בראש. "לא כל כך משתמש בה, זה די אסור אצלנו."
"כן, כן, מכיר את זה, אבל בגלל שזה אסור זה לא אומר שזה לא כיף." עניתי לאיסור שלו, מושך אותו עוד קצת. מתערב עם עצמי שאם אני תופס לו עכשיו את חזית המכנס, עומד לו שם בטירוף.
"אני עושה מדי פעם, אבל מגביל את עצמי למקסימום פעם בשבוע." השיב, ועכשיו התנשם ממש בקול. "יש אצלנו חבר'ה שכל הזמן עושים את זה, אבל לא אני."
שמתי לב שהוא עוקף את המילים 'אוננות, להביא ביד' ולא מסוגל לבטא את המילים הללו.
"אני דווקא עושה הרבה כשאני בבסיס ואין כוסיות." שיקרתי בענק. בבסיס שלי היו כמה חיילות חרמניות, אבל אני התעניינתי דווקא בכוסונים, ולמזלי שירתו איתי בעיקר חיילים, זכרים וחרמנים.
הוא שתק. הגברתי עוד קצת את הלחץ על כתפו. אין מצב שהוא היה עד כדי כך תמים ולא שם לב שאני מפעיל עליו לחץ. הוא נשאר לעמוד צמוד.
שלחתי יד וחיבקתי את כתפו חיבוק גברי, טופח בידידותיות על כתפו השמאלית...
הוא עדיין נשאר לידי, לא מנסה לשמור על מרחק סביר. הורדתי את היד וסידרתי את החבילה שלי במכנס. עשיתי זאת באופן מופגן. הוא רק שתק, מלכסן מבט ולא זז.
"אולי תשב כאן ותנוח." הצעתי ברוב התחשבות. מחווה על מושב מאולתר שהיה בצד. "תוריד את האפוד והשכפ"ץ ותארח לי לחברה."
הוא המשיך לעמוד צמוד אליי ולא זז. לאחר עוד זמן הפריד עצמו בזהירות ממני כמהסס.
"באמת לא מפריע לך שאשאר איתך?" גם אם לא היה מתח מיני באוויר, מי היה מוותר על חברה בשמירה.
הוא נעמד לידי, מתחיל להוריד את האפוד ולפתוח את השכפ"ץ. בשלב הזה, כשהשכפ"ץ עדיין מונח עליו, אבל פתוח התחלתי לנער את ידיי, כאילו להזרים בהן דם. באחד הניעורים כיוונתי את ידי לכיוון מפתח מכנסיו שהיה עכשיו חשוף. היד שלי החליקה שם לשנייה, מגששת, כאילו במקרה, עד שנתקלה במה שחשבתי שיהיה שם - זין עומד ומתוח.
'בינגו! יש לנו מנצח' חייכתי ביני לבין עצמי. הוא לא אמר דבר וגם לא נסוג. התעלם מזה למרות שידעתי שלא היה מצב שלא הרגיש את המגע.
הוא הוריד גם את השכפ"ץ וסידר אותו ליד האפוד, שיהיו נגישים במקרה שיהיה צריך ללבוש אותם חזרה במהירות, הוריד את הקסדה, והתיישב על המושב בפינת העמדה. מבעד לאפלולית יכולתי להרגיש את מבטו תלוי בי.
מישהו הדליק אור מחוץ למבנה סמוך, והעמדה הוארה מעט. ניצלתי את האור הקלוש לסדר את החבילה שלי ולדאוג שיראה. הוא התבונן בשקט, בלי לזוז ובלי להסיט מבט.
עכשיו התבוננתי בו במקום מושבו. הדבר שהכי בלט בו הייתה כיפה אדומה וקטנה, שהייתה 'מודבקת' לו באלכסון בלתי אפשרי המתנגד לכל חוקי המשיכה, מעט מעל קו שיערו הקצוץ והבהיר, ולכיוון המצח. סיכת מתכת כסופה ושטוחה הייתה גם היא בסיפור, אבל ללא תפקיד ממשי בהחזקת הכיפה במקום. היא הייתה בעצם 'הלדרמן של הדוסים' כמו שצחקנו עליהם תמיד בצוות. מלבד החזקת הכיפה היא שימשה לעוד מטרות - כמברג, כקיסם, וכפצירה לניקוי ציפורניים.
"מעניין כמה פעמים 'כבשו את העמדה' הזו." חייכתי לעומתו. 'כיבוש עמדה' היה שם הקוד לכך שאוננת בעמדה בזמן שמירה, עושה אותה שלך באמצעות התזת הזרע בשמירה הארוכה והמשעממת.
"בטוח שהמון." ענה. אף אחד לא באמת התרגש מהנוהג. כולם עשו את זה בשלב זה או אחר בשמירה. במוצבים שבהם לא הייתה הרבה פרטיות זה היה לעיתים קרובות המקום היחיד שבאמת יכולת להיות עם עצמך בשקט ולשחרר לחצים.
"גם אתה?" שאלתי בטבעיות.
"אני מעדיף לעשות את זה במקלחת שאני יכול להתקלח אחר כך." הודה באומץ רב.
"זיינת כבר?." שאל.
"בטח, כל הזמן." שיקרתי שקר לבן חלקי. באמת זיינתי אבל לא מה שהוא חשב. זיינתי בחורים, ואולי הוא כן חושב בכיוון ואני טועה?
"ואללה. ואיך היה?"
"כמו הדבר הכי טוב והכי מפוצץ שיכול לקרות לך." והפעם זו הייתה תשובה כנה.
שמענו צעדים מתקרבים. הקצין התורן בא לבדוק מה שלומי.
"הכול בסדר? שקט?" שאל כשהוא מתקרב לעמדה בתעלה המבוטנת. כשהגיע לפתח העמדה הבחין בחנוך שנשאר לשבת בשקט. "מה אתה עושה כאן? יאללה, עוף לישון, יש ''כוננות עם שחר' ומחר תהיה מלא פעילות, אני צריך אותך. כולם יחזרו גמורים ובטח ישנו רוב היום." ירה לכיוון חנוך.
"טוב, אחי, אם צריך משהו אז אני בקמבצ"יה. נראה אם נוכל לוותר עליך בכוננות בבוקר." אמר לי, הסתובב וחזר למוצב.
חנוך קם בכבדות, אכזבה ניכרה על פניו. הוא העמיס על עצמו את כל הציוד. "נתראה..." אמר, שם יד לרגע על זרועי והלך לכיוון המוצב.
האור שדלק במבנה ליד כבה. נשארתי לבד בעמדה החשוכה. הקרירות הקלילה של סוף הקיץ בלבנון נעמה לי. השקט המשיך עד לרגע שבו הגיע המחליף שלי. "הקצין רצה להזכיר לך לישון במחילה, אתה מחזיק כוננות." אמר.
איחלתי לו שמירה נעימה ופסעתי לכיוון פתח המחילה. נזהר בירידה התלולה, משמיע רעש רב. המחילה הייתה חשוכה פרט לנורה אחת בודדת שהאירה את הכניסה והירידה. ריח של אויר עומד, אבק, גרביים מסריחים וגברים עמד באוויר והתחזק ככול שהעמקתי פנימה. מזל שבחרתי מיטה קרובה לכניסה. התיישבתי על המיטה שלי, מוריד את הנשק ומניח לידי על השק"ש הפרוש. פותח את רצועות האפוד ופותח את הוולקרו של השכפ"ץ ברעש רב.
"סער?" שמעתי את שמי מהחושך. זיהיתי את קולו של חנוך.
"אחי, אתה ישן כאן?" שאלתי בשמחה. לא הייתי סגור איפה המגורים שלו וגם לא שאלתי.
"כן, אני לבד כאן, כל שאר הצוות שלי יצא." השיב מהחושך. אור של פנס קטן נדלק בעומק המחילה, מאיר את פניו של חנוך שהיה שכוב בתוך השק"ש בקומה התחתונה של הקומותיים שלו.
השארתי את הציוד שלי ופסעתי פנימה, לכיוונו. הריח והמחנק הלכו והתחזקו. גם 'הזרם' שהיה לי בחלק התחתון של הבטן הלך והתחזק. נעמדתי ליד המיטה שלו. חנוך ששכב בשק"ש על הגב זז, נשכב על הצד ונשען על מרפק ימין שלו, מפנה לי מקום.
התיישבתי על השטח שהתפנה במיטה שלו. חנוך כיבה את הפנס. חושך מוחלט השתרר. שמעתי את חנוך נושם. הרגשתי את החום שהוקרן ממנו. הטבתי את הישיבה שלי, ממקם את עצמי קרוב יותר לרגליים שלו, עמוק יותר על המיטה. חנוך לא זז, רק נשם. ידי החליקה על המזרון לאט, לכיוון האזור ששיערתי שבו ממוקמת החבילה שלו. הגעתי עם היד לשק"ש וגיששתי. הרוכסן של השק"ש היה פתוח. מבעד לחושך הרגשתי את ידו של חנוך נוגעת קלות בידי, לא מנסה לעצור אותה אלא מונחת בהיסוס על כף ידי שהמשיכה לנוע מבעד לרוכסן לתוך חלל השק"ש שלו, חודרת לחללו הפרטי. הנשימות שלו נעשו חזקות ומהירות יותר. הטבתי את הישיבה שלי על המזרון, מתקרב יותר לחנוך, 'משפר טווחים'. הגעתי עם היד למכנס שלו, לאזור האגן. הרגשתי רעד קל. המשכתי להחליק את היד במעלה גופו על גבי המכנס עד שהרגשתי את 'החנות' של מכנסיו. עם היד גיששתי הלאה, ופתחתי בקלות את החגורה שלו. התמחיתי עוד קודם בפתיחת חגורות וכפתורי דגמ"ח ביד אחת, הרבה 'אימוניי קורדינציה' עזרו. המשכתי והתחלתי לפתוח את כפתוריו. מלבד הרעד שהתגבר וההתנשמות חנוך לא זז ולא הוציא הגה. גופו פשוט להט בחושך. כשגמרתי לפרום את הכפתורים, איתרתי בקלות עם האצבע את גומי התחתונים שלו, החלקתי שתי אצבעות פנימה, מגשש אחרי הכלי שלו. לא הייתי צריך להתאמץ לאתר את הזין העומד בטירוף של חנוך. הוא רק המשיך לרעוד ולנשום במהירות רבה יותר, מפר את השקט בנשימותיו. החלקתי אצבע לאורך הזין הקשה, מגיע לראשו. הוא היה בגודל נחמד. גדול יחסית לגוף של חנוך. סגרתי את היד על הראש והרגשתי את הרטיבות שהייתה שם. התחלתי להניע קלות את היד ולפני שיכולתי לעשות משהו או להפסיק, ידי התמלאה בנוזל חם וסמיך שזרם בכמויות מהזין של חנוך. הוא רעד ומפיו נפלטה אנחה קלה.
ואז השתרר שקט. הרעד שלו נרגע לאט. הוצאתי את היד מהתחתונים ומהמכנס שלו, גורף איתי כמה שיותר זרע.
מה אני עושה עם זה עכשיו? שאלתי את עצמי. אין לי מגבת לנגב ואת המגבונים הלחים השארתי בתיק בחדרי. עשיתי מה שהכי טבעי היה לעשות, ניגבתי במזרון של המיטה למעלה, מיבש היטב את היד בבד המחוספס של המזרון הצבאי. מן הסתם זו לא הייתה הפעם הראשונה שהמזרון ספג זרע, ובטח שלא הפעם האחרונה. חנוך חזר לשכב. רגלו נוגעת בישבן שלי. הרגשתי את היד שלו נוגעת קלות ברגלי. "תודה." אמר חנוך מתוך הדממה.

 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...