שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק ה'

מספר מועט של פעמים הרגשתי את הלב שלי מחסיר פעימה ובדרך כלל זה הוביל לאהבה גדולה. בעבר זה התרחש לאחר היכרות קצת יותר ארוכה, אבל לאחר האינטנסיביות של היום והערב לא פחדתי יותר מהרגע הזה.

הגענו ל"מנטה ריי" דרך הטיילת. הדרך עברה במקביל לים. רעש גלים מתנפצים אל החוף, צעקות בעברית וערבית, ריח של 'על האש' שמשפחות עשו על הדשא שליד הטיילת. רוח קלילה של סוף אביב תחילת הקיץ נשבה עם מעט מליחות מרסיסי הגלים.
המון אנשים צעדו-רצו-רכבו סביבנו. הלכנו בטיילת מרוכזים בנו, מכונסים בעצמנו.
הגענו לפתח המסעדה. ההליכה וריח העשן מהמנגלים רק הגבירו את הרעב שלי. אהבתי מאוד את בחירתו. נכנסנו מבעד לדלתות הגדולות בעמדת המארחת עמדה בחורה שלמראה דניאל חייכה חיוך גדול.
"הי, קיבלתי את ההודעה שלך. שמרנו לך את השולחן." אמרה לדניאל אחריי שסיימה להתחבק אתו. דניאל הציג את המארחת כחברה שלמדה אתו בעבר.
היא התחילה להוביל אותנו למרפסת. בפתח המרפסת עמדה בעלת המסעדה, אותה אני מכיר ממסעדה קודמת שלה, בה הייתי לקוח קבוע. הגברת עם השיער הכסוף והשמלה השחורה חייכה לקראתנו. "הי סער, מה שלומך? מזמן לא התראינו." ומיד פנתה לדניאל, "ומה שלומך הערב?" אמרה בחביבות רבה. לאחר שיחה קצרה ומנומסת המשכנו עם המארחת לשולחן שהמתין עבורנו. השולחן שאהבתי גם אני, בפינה הימנית של המרפסת שעכשיו הייתה פתוחה אל הים, בשולחן האחרון וליד המעקה, הכי קרוב לים. דניאל מיהר למשוך עבורי את הכיסא. מאוד נעמה לי המחווה הקטנה. להפתעתי, במקום להתיישב בכיסא מולי, 'כמקובל', בחר והתיישב לצידי בשולחן של הרביעייה. המלצר מיהר לפנות את הכלים המיותרים.
המסעדה הייתה מלאה ורעש אופייני של סועדים ומבלים סבב אותנו. נר הבהב על השולחן ברוח העדינה. תפריטים הופיעו ודניאל דיבר עם המלצר והזמין מבלי לעיין בתפריט. קאווה, מגש טאפאסים לראשונות, ופירות ים הוזמנו מבלי לערב אותי כלל. "בסדר לך עם הבחירה?" שאל בסוף. הנהנתי בראשי. את רוב המנות כבר הכרתי מביקורים קודמים במסעדה. הוספתי רק מים מינרלים מוגזים ומבחינתי הארוחה יכולה להתחיל ומיד...
הארוחה עברה בשלווה. מנות הגיעו וכלים נאספו. מדי פעם דניאל החליק את ידו על רגלי מתחת לשולחן, נגע לי בלחי, חיבק או סתם הסתכל בי בעיניים נוצצות. הגיעו מנות שנשלחו מבעלת המסעדה ומהמארחת ובשילוב הקאווה הכול היה נינוח יותר. היה נעים לבלות עם בחור כל כך יפה שאהב כמוני לאכול ועשה זאת בתאווה גדולה. העיניים שלו נצצו כשהגיעו מנות שאהב והוא הרגיש בנוח לאכול לי מהצלחת וגם לתת לי לטעום מהמנה שלו עם המזלג שלו, כמעט מאכיל אותי. רוב הזמן דיברנו על אוכל ומסעדות. שנינו הכרנו את אותן המסעדות ושנינו אהבנו את אותו האוכל. מוזר שלא נתקלנו אחד בשני בעבר כשבילינו באותם מקומות, והרי הייתי זוכר בחור יפה כמו דניאל. הארוחה הסתיימה בקפה וקינוח מתוק- מריר.
דניאל קם מהשולחן, מתנצל שהוא צריך לשירותים. נשארתי לבדי וסקרתי במבטי את הסועדים. משם נדד מבטי לחוף ולים. אני אוהב את הים, את הרעש שלו. הרגשתי שאני רוצה לרדת לחוף ולים עם דניאל. מאז שהחלטתי שנעים לי אתו הייתי הרבה יותר רגוע, אולי זה השקט שלו שהתחיל לעבור אליי?
"זזנו?" שאל אותי דניאל בשקט לתוך האוזן כשהוא מנצל את המרחק הקטן מאוזני כדי להדביק לה נשיקה קטנה.
הפניתי את מבטי אליו. כרגיל היה לו חיוך גדול על הפנים וברק שובב בעיניים.
"הכול כבר טופל." אמר, ומשום מה ידעתי שאין טעם להתווכח. הוא כבר שילם את החשבון ועכשיו רק נשאר לי לקום וללכת אתו. החיים אתו הולכים להיות כל כך קלים, ויחד עם זאת כל כך קשים חשבתי לעצמי.
באותו נימוס עדין דניאל התייצב מאחורי ועזר לי עם הכיסא. מעניין, אם הייתה לו מכונית הוא גם היה פותח לי את הדלת, חשבתי לעצמי, משועשע מעט.
הושטתי לדניאל יד ויצאנו מהמסעדה, נפרדים מהמארחת והצוות. בסמוך ליציאה המארחת התקרבה אליי ובשקט ביקשה, "תשמור עליו." היה לי מוזר, הרי נראה שהוא ישמור עליי. בפתח המסעדה דניאל הביט בי עם שאלה בעיניים. "נרד לים?" השבתי למבטו בשאלה.
הקפנו את מבנה העץ המעוגל של המסעדה וירדנו במדרגות לחוף. עצרתי על המדרגה האחרונה, התיישבתי, חלצתי את נעליי והורדתי את הגרביים. דניאל התיישב לצידי ועשה כמוני. נשענתי על כתפו החסונה בזמן שחלץ את נעליו. היה מאוד מחרמן להרגיש את השרירים שלו נעים מתחת לבד החולצה. באופן 'מפתיע' דניאל פירש זאת כהזמנה לחיבוק, ומיד שסיים חיבק אותי והצמיד אותי אליו חזק.
"אני יודע מי אתה," עצרתי לרגע והמשכתי, "אתה חבקן מקצועי." אמרתי לו בחיוך לתוך הצוואר, והעורק שבלט לו מבעד לעור. נתתי לו נשיקה בדיוק במקום הזה והרגשתי לשבריר שנייה את הדופק שלו. דניאל פרץ בצחוק. זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו צוחק. רוב הזמן הוא חייך, אבל עכשיו נוסף לחיוך גם צליל. כמובן שההערה שלי גרמה לו רק לנסות להוכיח לי שצדקתי.
נשארנו לשבת על המדרגה. הרגליים בחול. התחלתי להציק לרגל של דניאל עם הרגל שלי. מתחכך בה, דורך עליה קלות, מנסה לראות האם יגיב. והוא? הוא נשען לאחור והביט בי, משועשע.
"אם שילמת על הארוחה זה אומר שאני צריך לשכב אתך?" שאלתי.
"כן!"
"הלו, תרגיע, אני לא מהסוג הזה." חייכתי לעברו. "אני אשכב אתך גם בלי ארוחה, כזה אני- קשה להשגה." אמרתי ותפסתי בידי את החבילה שבלטה לו בג'ינס. משועשע מהתשובה דניאל חייך, ניגב את ידו מהחול במכנס ופרע את שיערי. נשענתי עליו ולא רציתי שהערב הזה יגמר, שהתחושה המשוחררת הזו שלי תעבור, בין אם זה בגללו או בגלל הקאווה ששתינו.
"בן כמה אתה, דניאל?"
"עשרים ושבע." ענה.
"ילד." אמרתי וליטפתי את עורפו.
"והילד הזה הולך ללמד אותך דבר או שניים." השיב.
נישקתי אותו. בפעם הראשונה יזמתי נשיקה עמוקה ופולשנית. לא מהמרפרפות שנתתי לו עד עכשיו מיוזמתי. נשיקה-נשיקה, כזו מהסרטים. כזו שהרעידה את עולמי, שגרמה לי רק לרצות אותו יותר.
דניאל קם, ניתן היה לראות בברור את הזקפה הגדולה שהרימה לו את המכנס מצד ימין. נעמד מולי, הושיט יד ומשך אותי אליו. הלכנו על החול עד לחלק שנסתר מהטיילת בגלל קיר הסלעים שתמך את הטיילת. דניאל השעין אותי על קיר הסלעים ופשוט נתן לי נשיקה עמוקה שגרמה לי להתרומם באוויר ולהישאר מחוסר נשימה. אין ספק, עד כה למדתי עליו שני דברים... הוא יודע לצייר ויודע לנשק! פתחתי לו את הכפתור העליון של המכנס, מגשש עם היד פנימה עד שהגעתי לזין הפועם שלו. דניאל נאנק מיד, המשיך לנשק אותי ואני נמסתי לחלוטין. אם הוא לא היה מצמיד אותי לקיר אני מאמין שהייתי 'נוזל' לחול. הוא גייס את כל העוצמה שהייתה עצורה בגופו והשקיע אותה בנשיקה שלנו.
הוא ניתק עצמו חלקית ממני, עדין מצמיד אותי לקיר עם המפשעה שלו. היה לי טוב ומחרמן ברמות מטורפות. רק המגע של המפשעה העומדת שלו גרמו לי זרמים בכל הגוף. הוא הזיז אותה בעדינות יותר ויותר עמוק למפשעה שלי. משתפשף בה ומגרה אותי עד שפלטתי אנחה עמוקה. "תמשיך כך ואני גומר במכנסיים." אמרתי. דניאל עצר, חיבק אותי והצמיד אותי אליו בחיבוק מרגיע ושקט. רוח טובה הגיעה מהים, מצננת מעט את פניי הלוהטות.
התיישבתי על הסלע שבלט במעט מהקיר. דניאל התיישב לידי. רגלו נוגעת בשלי. הנחתי את ידי על רגלו והוא את ידו על כתפי.
"חבקן מקצועי." לחשתי לו בחיוך.
"חמוד מקצועי." השיב לי בלחישה.
זה היה הרגע שליבי החסיר פעימה. מספר מועט של פעמים הרגשתי את הלב שלי מחסיר פעימה ובדרך כלל זה הוביל לאהבה גדולה. בעבר זה התרחש לאחר היכרות קצת יותר ארוכה, אבל לאחר האינטנסיביות של היום והערב לא פחדתי יותר מהרגע הזה. בראש התנגנו לי המילים "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם החול והים, רשרוש של המים." המילים של חנה סנש היו מלוות בדרך כלל בקונוטציה של חורבן ושואה, אבל זה מה שרציתי עכשיו והן התאימו לתחושתי עכשיו, ובאמת, לא רציתי שהרגע הזה יגמר. לעולם.
ישבנו בשתיקה. ידי מלטפת את רגלו ומשם עוברת לליטוף עדין של ידו הפנויה. ידו השנייה מחבקת אותי ובו בזמן מלטפת ברוך ובעדינות. חשבתי על היום, על ההיכרות החדשה ועל זה שבפעם הראשונה, כמעט, אני לא צריך להיות חזק-מוביל-מחליט-יוזם. כרגע זה היה לי נעים. החשש מאיבוד שליטה שטבוע אצלי בגנים צץ לרגע, אבל מיד הודעתי לו שעכשיו זה נעים לי ושיזדיין .
הדקות חלפו, מדיי פעם חלף בחוף זוג או חבורה קטנה של נערים, מופיעים ברצועות האור ונעלמים בחשיכה.
דניאל אחז את ידי בידו הפנויה. היד הגדולה שלו התאימה לשלי. האצבעות השתלבו בנוחות, כאילו היה זה מקומן הטבעי. השארתי את ידי בידו ונשכבתי על הסלע, ראשי נשען על רגלו ורגליי משתלשלות למטה מהסלע. הבטתי כלפיי מעלה, עיניו של דניאל התבוננו בי וסביב ראשו היה כתר שחור מעוטר בכוכבים נוצצים. הוא רכן אליי ונתן נשיקה קטנה ומתוקה, כל כך שונה מהקודמת, העוצמתית. כמה רוך היה בנשיקה הזו. נשכתי בעדינות את שפתו העליונה ומפיו נפלטה אנחה חרישית. רשמתי לעצמי הערה בצד הראש.
נשארנו לשבת כך, דניאל יושב, גדול ומוצק, על הסלע, אני נשען על רגלו, ידו מחזיקה את ידי. אני מתבונן בו מתבונן אל הים, מעלינו שמיים שחורים זרועי כוכבים, והרגשה של אושר רגוע ופשוט השתלטה לי על הלב.

(שיר: איה כורם, פשוט שיר אהבה).

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...