שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק ד'

בראשי עברה עכשיו המחשבה שבעצם, פרט לתחושה הזו של 'שולטים בך' הוא בדיוק מה שרציתי ביני לבין עצמי, אז למה אני 'נלחץ'?

השתררה שתיקה מתוחה. דניאל המשיך לחייך חצי חיוך. החצי הזה בלט לעומת החיוך השלם - הגדול שלו שפגשתי כל פעם שהתבוננתי בו בשעות האחרונות מאז נפגשנו בשעות הבוקר.
נשקתי קלות לקימור של זרועו, בכחול- אפור שניבט בי מהראי היה יותר אפור עצב ופחות כחול שמיים.
"דניאל, לא בא לי עכשיו ללבוש בבגדים שלבשתי בבוקר ולצאת בהם, או ללכת הביתה ולהחליף בגדים וכך להפסיד שעות נעימות בחברתך." אמרתי בקול הכי שקט ומשכנע שיכולתי לגייס. מקווה שזה יגרום לו לשנות את דעתו. חשבתי על צעידה עכשיו, על פני חצי תל אביב, מאזור הכרמל לצפון הישן של תל אביב. גם לקחת מונית היה גוזל המון זמן ובאמת רציתי לבלות עוד זמן עם הגבר הנפלא הזה.
בשנייה שסיימתי את המשפט כמו התעופף לו העצב והחיוך הענק חזר אל פניו והכחול אל עיניו. דניאל הסתובב על מקומו, וחיבק אותי חזק, מאושר.
"מה הבעיה, נקפוץ אליך הביתה, תיקח בגדים נחזור לכאן, תתקלח ונצא לאכול." סיכם בקול החלטי, דוחף אותי קלות, מסובב אותי לכיוון הפתח, ממהר לחדר, אוסף את הבגדים שלי ומאיץ בי להתלבש. דניאל השחיל את עצמו לחולצה תכולה צמודה, ולג'ינס, והפעם ללא תחתונים ויצא למסדרון. אני שומע אותו מזמזם לעצמו משהו שלא זיהיתי. התלבשתי בעצלתיים, תוך שאני תוהה לעצמי איך מצאתי את עצמי שוב מתומרן ככה. זה הצחיק אותי וחייכתי לעצמי. מבין שקשה יהיה להתווכח עם הבחור העקשן הזה. נעלתי נעליים והרמתי את מבטי לפתח. דניאל עמד שם, לבוש מעיל אופנוענים מעור שחור, ביד ימין החזיק מעיל נוסף, כחול, וביד שמאל קסדה אדומה מבריקה, ובמבט שואל הביט בי מהפתח. חייכתי אליו בחזרה. הלכתי אליו ולקחתי ממנו את הקסדה. דניאל עזר לי ללבוש את מעיל העור. היה לו ריח של דניאל.
עבר זמן רב מאז אותו קיץ שבו ניהלתי רומן קצרצר עם האופנוען שאהב לדהור ברחובות תל אביב לכיוון הים כשאני נאחז במותניו, ספק אוהב ספק חרד.
הרעיון של האופנוע מצא חן בעיניי. דניאל רכס את המעיל שהיה גדול עליי.
"נתתי לך את המעיל החביב עליי." אמר וחייך במלוא שיניו ופניו.
ליטפתי את לחיו, נישקתי אותו בזריזות והלכתי אחריו לכניסה. מהארון הגדול שהשתלב בקיר הוציא קסדה נוספת, גם היא באדום מבריק מעוטרת בפסים כחולים ואפורים כסופים. התבוננתי בדניאל בחיוך, הרגשתי מעין תזוזה קטנה בלב. הוא נראה עכשיו יותר כנער מתבגר ומתלהב, ופחות כגבר המצייר ציורים בוגרים ושקולים. אהבתי את האודם שפשט בלחיו.
ירדנו לחזית הבניין ומשם לסמטה. דניאל פסע לבניין ממול, לחץ על שלט ודלת של מוסך התרוממה. בפנים חנה אופנוע אדום וגדול לצד מכונית כסופה. הוא נכנס פנימה, הניע את האופנוע שישר הגיב ברעש רב ובעוצמה. האופנוע של ההוא אז נראה עכשיו כצעצוע לעומת 'הכלי' שעכשיו היה לדניאל בין הרגליים.
דניאל הוציא את האופנוע, טיפסתי מאחוריו. "רכסת את הקסדה?" שאל, מביט בי מתוך מראת הצד. הנהנתי והתחלנו לנסוע.
הוא יודע לאן להגיע? שאלתי את עצמי. כשגמרתי לשאול את השאלה צצה לי התשובה... בטח שכן. שום דבר לא יפתיע אותי יותר לגביי דניאל.
כשעצרנו ברמזור הראשון דניאל הרים את מגן הפנים שלו, הסתובב אליי חלקית ואמר שעוד אתמול בערב הכריח את עדי מהגלריה להוציא את הכתובת שלי מכרטיס הלקוחות מאחר וחשב לשלוח לי הזמנה לבקר בסטודיו שלו. שוב ההפתעה וחוסר השקט קפצו לי לראש. בינתיים הרמזור התחלף לירוק והפלגנו לכיוון הבית שלי.
דניאל ניווט בקלות אל הבניין שלי. ברחוב קטן ושקט ליד אבן- גבירול וז'בוטינסקי. עצר ליד הבניין, חיכה שארד ואז החנה את האופנוע, ירד ממנו והוריד את הקסדה שלו, מתבונן בי ומחייך.
"שובב אתה! אני צריך לדאוג?" שאלתי.
"רק אם זה עושה לך טוב." השיב ופתח עבורי את שער הברזל השחור. פסענו לתוך הבניין. בניין תל אביבי טיפוסי. גרתי בקומת הקרקע, בדירה העורפית.
דירת שתים וחצי חדרים שסבתי ז"ל התעקשה שארכוש ואף עזרה לי בכסף לרכישתה. הפחד הפולני שהנכד האהוב יישאר ללא קורת גג אחריי לכתה עבד שעות נוספות... דירה חמודה ששיפצתי לחלוטין והייתה צבעונית ונעימה.
נכנסנו לדירה. דניאל ישר החל לסקור את הכל. הדירה פחות 'מסוגננת' משלו, אבל בהחלט אין מקום להתבייש בה. על הקירות ציורים וצילומים של מיטב 'הדור הצעיר' באומנות הישראלית, על המדפים עבודות שונות של מעצבים ואמנים נוספים. ריהוט צבעוני שהיה שילוב של מודרני ורטרו. בהחלט אהבתי את דירתי וחפציי והייתי מאוד גאה בהם. דניאל עבר פריט פריט, והסתכל בהם בסקרנות רבה. הרים את מבטו אליי וחזר לבחון את הפריטים.
"דנה אמרה שאתה אספן בנשמה, אבל לא אמרה עד כמה." אמר והמשיך להתבונן.
הלכתי למטבח, ומשם לפינת הכביסה. הוצאתי מהמייבש תחתונים וחולצת טי לבנה, משם לחדר השינה, בגדים מהארון ולמקלחת.
התחלתי לארוז דאודורנט, ובושם לנרתיק הרחצה ואז דניאל נכנס לאמבטיה, "יש אצלי מברשת שיניים חדשה עבורך, אתה לא צריך לארוז אחת." אמר ויצא לבחון את חדר השינה.
"יש לך צילומים של עידו? אני מת על העבודות שלו." שמעתי אותו אומר על שלושת הצילומים שהיו תלויים מעל המיטה שלי. מתנה שקיבלתי מהצלם לאחר שביקרתי אותו והתלהבתי מאוד מעבודותיו, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לרכוש אותן. אלו היו צילומי ניסיון לצילום הסופי שהוצג בכל העולם.
התלבטתי אם כן לארוז גם מברשת שיניים או לא, אבל אז דניאל הופיע שוב במקלחת וזירז אותי. לקח את תיק הגב מידי, סגר אותו והעמיס אותו על גבו הרחב.
"דירה מגניבה. יש לך מספיק בגדים?"
מה לעזאזל הוא מתכנן שאלתי את עצמי. כמה בגדים אני צריך? זה לא שאני נוסע לכמה ימים.
"זזנו?"
"כן, זזנו..."
היה לי מוזר לעזוב את דירתי. בדרך כלל העדפתי 'לארח' מאשר 'להתארח' אצל גברים, אבל כאן לא השאירו לי ברירה, ועדין לא החלטתי אם נעים לי או מאיים לי עם זה.
דניאל קשר את התיק שלי לאופנוע, עלינו שוב על האופנוע הגדול והפלגנו לעבר ביתו. הפעם היה נראה שהוא ממהר קצת יותר.
הגענו חזרה לסמטה הקטנה בה שכן ביתו. הוא עצר ליד דלת החניה שלו, מוציא מכיסו צרור מפתחות, ושיט לי אותו ואמר, "תעלה, תכנס להתקלח, ייקח לי כמה דקות להחנות וחבל על הזמן." הבחור שכל הזמן שבעולם עמד לרשותו ממהר פתאום. "אל תדאג לתיק, אני אביא אותו."
עליתי לדירה, נכנסתי לבית החשוך, הדלקתי אור במסדרון, משם לחדר השינה. הורדתי את הבגדים, נכנס לחדר האמבטיה ומדליק רק את האור שמאחוריי הראי. גם ככה האור מוחזר מכל הלובן הזה.
נכנסתי למקלחון הרחב שהיה כפול בגודלו מהמקלחון שלי, כיוונתי את חום המים והעברתי למצב 'טוש'. הזרם ירד ברכות כמו גשם נעים וחמים. פסעתי לתוך הזרם, מתמכר לזרימת המים. לא התקלחתי מהבוקר וזה היה חסר לי, במיוחד לאחר הסקס שהתחולל בצהרים. ניסיתי לשחזר את מה שהתרחש באינטנסיביות מהבוקר ומחשבותיי נדדו.
לפתע הרגשתי שמתבוננים בי. דניאל שניכנס לחדר האמבטיה עמד מחוץ למקלחון, ערום עם זין חצי זקוף, והתבונן בי, מחייך. כשראה שהבחנתי בו פתח את הדלתות והצטרף אליי. לחיצת כפתור וזרמים נוספים הופיעו מצדי המקלחון. ראיתי בעבר מקלחונים מסוג זה באולמות התצוגה, אבל מעולם לא הייתה לי ההזדמנות להשתמש בהם שלא בספא או במלון מפנק. מזל שהמקלחון היה גדול כל כך והכיל את שנינו ללא כל בעיה. לאחר ששטף את עצמו דניאל לקח סבון נוזלי והחל לסבן את גופי ביסודיות. "אתה חייב לי לגמור." אמר לי באוזן בשקט מתחת לזרם, כשהוא מחבק אותי מאחור, והחל להשתפשף לי בישבן. הלשון שלו מצאה את אוזני ומשם לצוואר בתנועה איטית ויסודית. עצמתי עיניים והתמכרתי לתחושה ולהנאה. כל הזמן הזה הזין שלו התחכך בישבני, וידו הימנית שיחקה בזין שלי. הפה שלו חיפש את הפה שלי תוך שהוא מטה את פני אחורה והצידה. התנועה שלו על הישבן הימני שלי התגברה וכשהוא החל לנשק אותי הרגשתי אותו מתיז עליו.
דניאל נרגע לאט וכשניסיתי לגרום לו להמשיך לשחק לי הוא עצר אותי וחזר לסבן את גופי, לשטוף אותו, ואז סיבן את עצמו. אחריי ששטף את גופו ביסודיות, סגר את המים, פתח את הדלתות ולקח מערימת המגבות הצחורות מגבת גדולה והושיט לי. התחלתי לנגב אותו והוא התבונן בי, מופתע.
בלי להגיד מילה, סובבתי את גופו השרירי לכיוון הקיר, מפסק את רגליו בתנועת רגלי, מרים את ידיו ומשעין אותו לכיוון הקיר. ניגבתי אותו ביסודיות, מתעכב על כל שריר ושריר בגבו הרחב ובזרועותיו השריריות. ניגבתי את שיערו המסופר קצר מאוד. משם עברתי לגב התחתון, לישבן ולזין שלו. דניאל עמד בשקט ולא זז כל אותו הזמן. הזין שלי נחבט בו מדי פעם והזכיר לי את קיומו. כשסיימתי שלחתי אותו להתלבש, תליתי את המגבת שלו על המתלה ולקחתי מגבת והחלתי להתנגב. רכות וריח 'טרי' עטפו אותי.
התחלתי להתרגל ללובן ולברק. התחלתי לאהוב אותו.
היה בכל זה מעין שילוב של הדוניזם ורוגע.
יצאתי מהמקלחת תוך שאני מיבש את השיער עם המגבת.
דניאל עמד במרכז החדר מול ארון ענק פתוח, ובחן את הבגדים. הוא כבר לבש ג'ינס כחול וצמוד שהבליט את עגלגלות ישבנו המוצק.
"לאן הולכים?" שאלתי.
"כפתורים או 'טי'?" השיב.
"תלוי לאן הולכים, אבל ניראה לי שטי." השבתי מתוך ידיעה שזו החולצה שאני הבאתי. התלבשתי בשקט.
דניאל לבש חולצת טריקו שחורה שנראתה עליו מדויקת, ואני את החולצה הלבנה שנראתה עליי כמו חולצת טריקו לבנה. נקייה וחלקה אבל חולצת טריקו לבנה... כשדניאל עבר לידי, תפסתי אותו, הדבקתי לו נשיקה קטנה על הלחי וטפיחה קלה על הישבן.
"זזים? אני כבר רעב." אמרתי.
יצאנו. ציינתי לעצמי שלא לקח קסדות אז בטח נלך ברגל. כשהגענו לרחוב דניאל מיקם עצמו לצידי ואותי, כרגיל, בתוך החיבוק שלו. הקונצפט הזה שכל הזמן אני בתוך חיבוק גדול היה חדש לי. אני אוהב מגע, אבל היה משהו עוטף ומעט חונק, מגביל ומתמרן בצורת החיבוק שלו. התחמקתי מתוך חיבוקו והוא המשיך ללכת לצידי, או ליתר דיוק אני הלכתי לצידו מאחר ולא ידעתי לאן הולכים. פניו נראו רציניות ויפות בתאורת הרחוב. הוא הגביר טיפה את הקצב, נתתי לו להתקדם צעד לפניי, והתבוננתי בו מאחור, לוקח אוויר בשקט.
בראשי עברה עכשיו המחשבה שבעצם, פרט לתחושה הזו של 'שולטים בך' הוא בדיוק מה שרציתי ביני לבין עצמי, אז למה אני 'נלחץ'?
דניאל הלך לכיוון הכרמל שהיה עכשיו חשוך ושקט. הבסטות היו סגורות ופרט לרעשים מהבתים מעל וחתול חולף היה שומם. חשבתי על כך שרק לפניי כמה שעות הייתי כאן אתו וכל העולם רעש ורץ ועכשיו, פרט לשאריות ריח של 'רטוב' מהשטיפה של סוף שבוע שעושים שם, ולשרידיי ריח של זבל מעורבב עם מתיקות פרי שקט כאן ורגוע.
נתתי לדניאל ללכת צעד לפניי עוד קצת. כשהגענו לגן 'הכובשים' ליד מסוף הכרמלית השלמתי את הצעד החסר. ידי השמאלית גיששה באוויר עד שתפסה את כף ידו הימנית. צעדנו בשקט. חוצים את הדשא באלכסון. פניו ממשיכות להיות רציניות אך משהו בלסת קצת התרכך. הרגיש לי טוב, היד שלי ביד שלו.
כשהגענו לאנדרטת השיש הגדולה, הרמתי את ידו לכתפי והכנסתי את עצמי לתוך החיבוק שלו.
דניאל רק מיקם אותי בתוך החיבוק שלו. התבוננתי עליו בזווית העין. את מקום הרצינות לקח חיוך קטן, כזה של שביעות רצון. הנחתי את ראשי על השקע שבין הכתף שלו לצוואר והרחתי אותו מקרוב. זה הרגיש כל כך טבעי ונכון עד שכל החששות התפוגגו להם מיד.
"אני אוהב את 'מנטה ריי'." אמרתי בשקט.
דניאל לא ענה, רק הכניס אותי קצת יותר לתוך החיבוק שלו, לתוכו.
;feature=youtube_gdata_player

(שיר: איה כורם, פשוט שיר אהבה).

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...