שיר של יום חולין. צילום: סער.

 >  >  > 

שיר של יום חולין - פרק ג'

להתרפק כך על החזה השרירי, ולהרגיש בטוח בתוך הזרועות החזקות גרם לי לתזוזות בלב ובמכנסיים. לריח שלו נוסף עוד ריח נהדר של זיעה טרייה וגברית. זיכרון הריח הזה נשאר בזיכרוני ועולה כל פעם שאני חושב עליו.

אור השמש החמים על פניי עשה לי טוב מבפנים. רוח קלילה עד כמעט לא מורגשת גרמה לחום להיות נעים אף יותר. שקט מפתיע שמדי פעם תובל בצעקות רחוקות של המוכרים בשוק. חום השמש גרם לצמחי התבלין בעציצים הגדולים להפיץ ריח נעים. בזיליקום, מרווה ותימין התערבבו עם ריחות חמימים של לוונדר, רוזמרין וכובע הנזיר. השענתי את ראשי אחורה, מרשה לעצמי לשקוע עמוק יותר לתוך הכיסא, לפשוט את רגליי קדימה יותר. בתנועה עצלה אני מוריד את משקפיי השמש מראשי לעיניי ומתמכר לרגע.
הדבר הבא שאני קולט היו הפנים של דניאל במרחק מילימטרים ספורים מפניי, עיניו מתבוננות לתוך עיניי עם ברק שובב וחיוך גדול. הוא הרים את משקפיי השמש שלי מעט וזה כנראה מה שהעיר אותי.
"צהרים טובים ישנוני."
התנערתי קלות וקיבלתי נשיקה על השפתיים.
"נרדמתי, היה לי נעים." התנצלתי.
דניאל התיישב בכיסא השני. על השולחן שהיה ערוך עכשיו הגנה שמשייה שהוא פתח בזמן שנמנמתי.
סלט, גבינות, חביתה ולחמניות קלועות שדניאל קנה קודם בשוק מהמוכרת השמנה עם הציצי שמגיע כמעט עד הברכיים, זו שתמיד צחקנו עליה שבמקום עודף תדחוף לך עוד לחם ותבקש עליו עוד כסף.
קנקן זכוכית מלא מיץ תפוזים וכוסות עם קרח שגרם לכוסות להזיע מעט.
מזגתי מיץ תפוזים לכוסות, חייכתי. החיים יפים. בדרך כלל הייתי אני זה שהכין והשקיע והפעם היה שונה ונעים להיות זה שמכינים עבורו.
אכלנו בשקט. השקט הזה והשלווה הזו אפיינו את מערכת היחסים שלי עם דניאל. כמעט עד סופה.
"מה השעה?" שאלתי בסוף הארוחה.
"בסביבת שתיים, שעון זה לא הצד החזק שלי." ענה בחיוך.
קפצתי. "אני חייב להגיע חזרה לשוק, לקנות אוכל לשבת."
"הכל בסדר, כבר קניתי אוכל לשבת."
הבטתי בו, הוא הביט בי בחזרה בשקט. לא היה טעם להתווכח. השקט שבו נאמרו הדברים הוציא את הטעם מהוויכוח. ומצד שני, לא באמת רציתי להתווכח. היה לי נעים שם, היכן שהייתי ולא באמת רציתי להתחיל לסחוב מצרכים וקניות הביתה.
מקסימום, אם לא יסתדר בינינו ויהפוך למעיק, תמיד אפשר לקנות בשכונתית שפתוחה גם ככה כל הזמן, או לאכול במסעדה, חשבתי לעצמי. הרמתי מבט וראיתי אותו מתבונן בי בריכוז.
"דרך אגב, הבטחת לי קפה." אמרתי לו, מחזיר אותו למציאות.
"כבר מגיע." ענה ונעלם בתוך הבית.
קמתי בעצלתיים, ערמתי את הכלים על גביי המגש הגדול שהיה שעון על העציצים ונכנסתי פנימה, למטבח.
דניאל עמד שם עם גבו אליי והתעסק עם מכונת האספרסו.
הנחתי את המגש על השיש, ניגשתי אליו, הנחתי לחי על גבו ואמרתי, "נעים לי."
דניאל הסתובב אליי, וכרגיל כמנהגו בשעות האחרונות חיבק אותי וחייך.
להתרפק כך על החזה השרירי, ולהרגיש בטוח בתוך הזרועות החזקות גרם לי לתזוזות בלב ובמכנסיים. לריח שלו נוסף עוד ריח נהדר של זיעה טרייה וגברית.
זיכרון הריח הזה נשאר בזיכרוני ועולה כל פעם שאני חושב עליו.
"משניצ"ם אחריי הקפה?" שאל.
הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו הרגע היה להנהן עם הראש ולהתפלל בפנים שהרגע הזה לא יגמר לעולם.
שתיתי את הקפה בעמידה ליד השיש בזמן שדניאל זז בין המטבח למרפסת, מפנה את שאריות הכלים והאוכל מהמרפסת. כל פעם שנכנס לקח לגימה מהקפה שלו והקפיד בכל פעם לחייך אליי, ללטף, לחבק לרגע ואז שוב יצא.
משהו בטבעיות הזו שבה הכל התנהל היה לי מוזר. מוזר אך מאוד נעים.
החלטתי שאני מחליט לא להחליט ולתת לזה להמשך. מה כבר יכול להיות? אז העברתי שישי נעים עם גבר יפה. השקט והשלווה שלו היו כל כך שונים מהיומיום שלי. הייתה בו נינוחות מקסימה ומדבקת.
רעש תריס העץ הכבד והאפלולית שירדה על הסלון והמטבח העידה שדניאל סיים את החלק המעשי והגיע השלב של החלק האומנותי.
"אתה בא?" נשמעה השאלה בחלל הבית, בקולו הנמוך, נשארה תלויה באפלולית הנעימה. פסעתי בעקבותיה לכניסה ומשם למסדרון מצד ימין. בסוף המסדרון הייתה דלת פתוחה. נכנסתי.
חדר גדול מאוד, תקרה גבוהה, אפלולית נעימה וריח חזק של דניאל. ריח גברי ומגרה. מבעד לתריס המוגף חלקית חדר מעט אור. באור הזה ראיתי את דניאל שוכב על המיטה, שעון על ערמת כרים, הכפתור העליון של הג'ינס שלו היה פתוח וחשף מעט מהשיער הבלונדיני שנמשך מהחלק התחתון של הבטן בקו זהוב ודליל. הוא הביט אליי במבט מזמין שעכשיו היה רציני וללא החיוך שעד לאותו רגע ליווה את מבטו.
עמדתי והתבוננתי בו. כמה יפה היה עורו הבהיר כנגד הסדינים הכהים. הייתה בתנוחה שלו מעין צליל של 'תנוחה קלאסית מציור מזמנים אחרים'. המראה כל כך הלם את הדימוי שלו שהחל להבנות בראשי.
החלתי לפרום את כפתורי החולצה שלי, לוקח את הזמן, מתבונן בו. פתחתי את החולצה עד לכפתור הלפני אחרון. חלצתי נעליים. נשארתי לעמוד מולו.
דניאל הכניס יד לתוך המכנס שלו, סידר את החבילה שלו. לא היה ניתן להתבלבל מה קורה שם. הוציא את היד והושיט אותה אליי. נשארתי לעמוד, מחייך חצי חיוך אליו. היד שלו נשארה באוויר.
"אתה לא חושב שאתה צריך לרחוץ ידיים אחרי שאתה משחק עם עצמך?" שאלתי ותוך כדי השאלה והחיוך שצץ לו על הפנים חציתי את יתרת המרחק שנותר עד אליו. הוא קלט אותי אליו לחיבוק. הרגשתי כמעט קטן לעומת גופו הרחב, במיטה הגדולה. דניאל פרם את הכפתור האחרון בחולצה שלי והוריד אותה. בפעם הראשונה היה העור שלי כנגד העור החלק שלו. הגוף שלי נראה 'שעיר' מול החלקות שלו. המגע של העור החם שלו להט כנגדי והפה שלו, ששוב מצא את פי, היה עסוק בנשיקה. הכנסתי את ידי למכנסיו והתחלתי להרגיש אותו. אנחה קטנה נפלטה משפתיו. עצרתי, הוצאתי את היד והתמכרתי למגע שלו. שארית הבגדים שלנו נעלמו מהר מאוד, ונשארנו ערומים במיטה הגדולה. הסקס היה מחשמל ומהיר, התשוקה שנבנתה במשך שעות התפוצצה תוך דקות ברעש גדול ובעוצמה אדירה.
נשארנו לשכב ערומים אחד עם השני. התכרבלתי לתוך החיבוק שלו, שעטף אותי והרגשתי שלו ומוגן. הרגשתי איך אני צולל לשינה עמוקה, מתאים את הנשימות שלי לנשימות שלו, איך דפיקות ליבו ששמעתי מקרוב מרדימות אותי בקצב שנרגע לאט לאט. בדרך כלל אני לא אוהב להישאר עם 'נוזלים' עליי אחריי הסקס, אבל הפעם ממש לא היה אכפת לי, ריח הזרע של שנינו התערבב בריח שלו ונתן לו עוד מימד גברי וחזק.
התעוררתי לתוך השקט.
החדר היה חשוך. התבוננתי ומבעד לחשיכה ראיתי קימור של גוף. הרגשתי שראשי שעון על זרוע חסונה. לקח לי זמן להבין היכן אני ועם מי. מזמן לא הייתה לי שינה כל כך מתוקה.
סובבתי את ראשי ונתקלתי במבט ובשורה לבנה של שיניים מושלמות.
"אפשר כבר לקבל את היד שלי חזרה, אני צריך לרחוץ אותה..." צחק וחילץ את ידו. התרומם ושפשף אותה להזרים את הדם. "היד נרדמה לי ולא רציתי לזוז כדי לא להעיר אותך." התבוננתי בו צועד אל האמבטיה. מבעד לדלת הפתוחה שמעתי אותו משתין בזרם חזק ואחר כך מצחצח שיניים ושוטף ידיים.
"אתה רוצה להתקלח לפני שנצא לאכול?" שמעתי אותו שואל מהאמבטיה ואז הוא הופיע בפתח ושוב מילא את רוב הפתח ושוב האור מאחור יצר סביבו הילה.
בשעון המעורר של פעם, שעמד על השולחן ליד המיטה, השעה הייתה כמעט שבע בערב. התמתחתי לי בעצלתיים ושאלתי את עצמי האם להישאר או ללכת. דניאל שכמו קרא את מחשבותיי הופיע לצידי במיטה, מביט בי בעיניו הגדולות. המבט הכחול-אפור שלו הכריע את הכף.
"אולי נזמין במקום לצאת?"
התשובה שלו התמהמהה ובמקום לענות מצאתי אותו מתחבר לזין שלי שהחל לפתח חיים משל עצמו. רעננות של משחת שיניים בטעם מנטה אפפה אותי. יד אחת משחקת לי עם הפטמה והשנייה עם הביצים. מספר דקות והכל נגמר בפיו של דניאל שקם וחזר לאמבטיה, ושוב שמעתי אותו מצחצח שיניים. הלכתי אחריו לאמבטיה. לובן מוחלט שרר שם. כתמי הצבע היחידים היו של בקבוקי בושם סיניים קטנים ומגולפים שהיו מסודרים על מדף זכוכית בנישה בנויה ומוארים בתאורה בוהקת.
כל הלבן הזה די הלחיץ אותי. פחדתי ללכלך אותו.
ברור היה לי מהתבוננות בבית ובחדר האמבטיה שכסף לא חסר לבחור.
הכול נראה יקר ומעוצב. טעם כזה עולה המון כסף, זה ניכר מכל פרט ופריט. האם הוא עשה את כל הכסף מציור? הרי הוא די חדש בשוק האומנות. זו אחת השאלות שעלו בתוכי אבל בשלב זה לא היה מקום לשאול.
דניאל עמד ליד הכיור ודמותו השתקפה בראי שהיה מותקן ממשטח השיש הלבן ועד לתקרה ונראה צף בחלל בגלל התאורה שהותקנה מאחוריו, דבר שרק העצים את הלובן של החדר. חיבקתי אותו מאחור. משעין את ראשי כנגד השקע שבין השכמות הגדולות שלו.
"אולי נזמין במקום לצאת?" שאלתי בשנית.
"מה שבא לך." בקולו נשמעה נימה קלה של אכזבה.
"מאוד נעים לי איתך ולא בא לי שזה יגמר." עניתי. התבוננתי בו דרך הראי. המבט שלו לכד את עיניי בהשתקפות.
העברתי את ידי על קימור החזה שלו, מתעכב לצביטה קטנה של הפטמה.
"זה לא יגמר כל כך מהר, זה רק מתחיל..." אמר וחייך חיוך קטן בזווית הפה.


;feature=youtube_gdata_player

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...