חוף ים. צילום: Kevin Zollman, Flickr.

 >  >  > 

שקופים - פרק שני ואחרון

אפילו עיוור חרש וסטרייט היה רואה שהשניים דלוקים זה על זה. נתתי לו את כרטיס האשראי שלי ואמרתי להם ללכת ולבלות יחד ולא להפסיק עד שהכרטיס יפסיק לעבוד.

"הוא רק מנסה לנצל אותך כדי להפוך לעיתונאי איך אתה לא מרגיש בזה?" התרתחתי על צביקה אחרי שסיפר לי בחיוך מדושן עונג על נפלאותיו של סימון היפה.
"יכול להיות שאתה צודק פרדי, אבל במה זה גרוע יותר מהבחורים שאתה משלם להם כדי שיישארו לישון אצלך?"
"תאמין לי, מי שמקבל ממני כסף לא ישן. הוא עובד קשה, לישון אני ישן רק עם חברים."
"אתה מתכוון אלי במקרה?" צחק צביקה.
"בהחלט כן. אתה חבר שלי ואני לא יכול לסבול איך הילד הזה מנצל אותך."
"אני דווקא נהנה מזה מאוד."
"כי אתה טיפש."
"ואתה קנאי. לא הייתי מאמין את זה עליך, אני יודע שנדלקת עליו פרדי, אבל הוא מעדיף דווקא אותי אז בבקשה, תהיה נדיב ותפסיק לכעוס."
"אני מנסה, קשה לי."
"בגללי או בגלל הילד?"
"בגללך, בטח שבגללך, מה לי ולתינוק הזה?"
צביקה נחפז לחבק אותי, הבטיח לי שהוא אוהב רק אותי ושעם הילד זה סתם סקס ויומיים אחר כך הזמין אותו לגור אצלו.
"נגמר לו חוזה השכירות אז חשבתי שכדאי שבינתיים... אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"בטח שזה מפריע לי, אני לא רוצה שתישן איתו."
"למה לא?"
באמת, למה לא? אני שואל את עצמי ומופתע כי אין לי תשובה הגיונית. אני פשוט לא רוצה ודי. "כי... כי אני רוצה שתישן רק איתי."
"באמת?" הרים צביקה גבות מופתעות, "אני לא זקן מידי בשבילך?"
אין לי תשובה לשאלה הזו. עד היום הייתי אומר שכן, הוא רק חבר שלי, ובמיטה אני רוצה גוף צעיר וחלק של נער לפרוק עליו את החרמנות שלי, אבל פתאום כשהוא ישן עם בחור צעיר... במקום להתמודד עם רגשות הקנאה והכעס שמכרסמים אותי אני חוזר ואומר לו שסימון סתם מנצל אותו ושהוא טיפש זקן.
"אולי אתה צודק פרדי, אבל אני מעדיף להיות טיפש זקן מאשר חרמן זקן כמוך."
כל הדם עלה לי לראש, ככה, אני אראה לו מה זה חרמן זקן!
"תעשה מה שבא לך צביקה ותהיה לי בריא, שלום ותודה." אמרתי לו בקרירות, יצאתי מדירתו בטריקת דלת ולא חזרתי לשם למרות שצביקה לא נטר לי טינה ולמחרת בבוקר האיר לי פנים בחדר המדרגות והזמין אותי אליו לביקור.
במקום לראות אותו מאושר עם סימון היפה הלכתי לגן להראות לו שמה שהוא יכול גם אני יכול ואפילו טוב יותר.
לקח לי שבוע שלם למצוא את סשה וברגע שראיתי את העיניים האפורות והגדולות מביטות בי בחשש ידעתי שהצלחתי. הוא נראה צעיר, מורעב, בודד ונוגע ללב. כמה דקות אחרי שהתיישב לצידי על הספסל התחיל לרדת גשם. התייחסתי לכך כאל אות משמים והזמנתי אותו לדירה שלי.
"לבוא לבית שלך?" שאל בחשש, "למה? פה לא טוב?"
הגשם שהתחיל לטפטף במרץ חסך לי את הצורך במתן תשובה. "אולי מלון?" ניסה סשה לרכך את רוע הגזרה.
"למה ללכת למלון יקר כשהדירה שלי לא רחוקה ולא עולה כסף? מה, אתה פוחד ממני?"
"כן, קצת."
"אם כבר אני צריך לפחד ממך." ניסיתי לעודד אותו, "אתה יותר צעיר וחזק."
"אה... כן." אמר סשה בהיסוס שהיה די מובן נוכח העובדה שהוא היה נמוך ורזה ממני ונראה מובס ועייף מידי לנער כה צעיר.
"נו, בוא." אחזתי בעדינות במרפקו, "אני אכין לך חביתה ושוקו, אחר כך תוכל להתקלח במים חמים ולישון איתי עד הבוקר."
אין לדעת אם זו הייתה החביתה והשוקו או שאולי ההבטחה למקלחת החמה וללילה במיטה נוחה, אבל דברי פעלו את פעולתם והוא התפתה ובא איתי בצייתנות לדירתי. בכניסה עמד רגע על הסף, מציץ בחשדנות פנימה, ולבסוף החליט שאין שום סכנה והחליק למטבח שלי, ביישן והססן כמו חתול אשפתות.
הדלקתי את הבוילר והכנתי לו חביתה, כתוספת פתחתי קופסת טונה, חיממתי פיתות וגם את השוקו המובטח לא שכחתי. הוא הסתער על המזון ברעבתנות ובין ביס לביס פלט מעט מידע על עצמו - הוא עלה לארץ לפני חמש שנים, למד בפנימייה, ברח משם כי היה לו רע, פעם בכמה ימים הוא הולך לבקר את סבתא בבית אבות, עם אימא הוא לא מדבר ואין לו מושג לאן נעלם אבא. על השאלה מה גילו הוא דילג בקלילות ודרש מקלחת כמובטח.
הובלתי אותו למקלחת, הדלקתי תנור חימום, הוספתי מגבת וטרנינג נקי ובעוד הוא מתענג על המים והסבון נשכבתי במיטה והדלקתי טלוויזיה.
כשהוא הצטרף אלי, חצי שעה אחר כך, נקי וריחני ונראה צעיר ורזה בטרנינג שלי, כבר הייתי שקוע בסרט דוקומנטארי על מלחמת העולם השנייה. הרמתי את שולי השמיכה והזמנתי אותו לשכב לצידי. "חכה קצת עד שהסרט ייגמר." ביקשתי.
הוא שילב את ידיו מתחת לעורפו, הביט יחד איתי בתמונות המלחמה בשחור לבן עד שעיניו נעצמו והוא נרדם כמו ילד עייף.
בתום הסרט כיביתי את הטלוויזיה, התהפכתי על בטני ונרדמתי לצידו. יכולתי להעיר אותו כמובן ולדרוש תמורה על האירוח שקיבל, אבל השעה כבר הייתה כמעט חצות, הייתי עייף והנער נראה שלו וצעיר כל כך.
גם מחר יום אמרתי לעצמי והנחתי לו לישון.

למחרת בבוקר הוא התעורר מבולבל והביט בי נבוך כשהגשתי לו קפה ועוגה למיטה.
"תישאר פה עד הערב, תנוח קצת. בחוץ ירד גשם כל היום, עדיף שתישאר אצלי."
"ולאן אתה הולך?" נפערו עיניו בבהלה.
"לעבודה סשה. הנה, קח מאה ₪ תקנה חלב ולחמניות, אני אחזור אחרי הצהרים."
הייתי בטוח שהוא יעלם עד שאשוב, אבל הוא היה בבית, מול המחשב, משחק במשחק רעשני ומהיר שכולו מלחמה בין חיילים וחייזרים. בזמן שנעדרתי הוא עשה קניות וכביסה, שטף רצפה, סידר את הסלון ואפילו הכין מרק.
שנים שלא גרתי עם מישהו, שכחתי כבר כמה נעים להיכנס לדירה לא ריקה.
אכלנו יחד ארוחת צהרים מאוחרת. סשה ניסה להיות מועיל ויעיל, הגיש לי אוכל ודיווח לי על מעשיו. הוא היה מתוח ועצבני והביט ללא הרף דרך החלון. בחוץ החשיך מהר והגשם ירד ללא הפוגה, ברדיו דיברו על שלג ועל קרה במקומות הנמוכים. ההחלטה לאסוף אותו אלי, החלטה שהחלה רק כרעיון מעורפל התגבשה בבת אחת.
"מה דעתך שתישאר אצלי גם הלילה?" הצעתי, "אתה יכול?"
הוא הנהן בעצבנות ונתן לי את העודף מהקניות.
"תשמור בשבילך." הצעתי בנדיבות, ונתתי לו עוד מאה ₪.
"עוד לא עשיתי בשביל זה כלום." אמר סשה והסמיק קצת.
"יש זמן." הרגעתי אותו, מושך זמן. הוא היה חמוד מאוד, אבל לא ממש הטעם שלי, צעיר ורזה מידי והאמת, לא בא לי סקס, רציתי לשכב בנוחיות במיטה, לשתות תה ולראות סרט בטלוויזיה, ובסוף זה בדיוק מה שקרה – בילינו עוד ערב במיטה, צופים בטלוויזיה, שותים תה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה.
הלכתי לישון עם כאב ראש ושיעול קל וקמתי עם חום וצמרמורת.
"יש לך שפעת." אמר סשה, מניח יד דקה וקרירה על מצחי, ורץ לבית מרקחת להביא לי סירופ נגד שיעול ואקמול.
שכבתי חולה שבוע שלם, תשוש מכדי להרים את ראשי מהכרית. סשה טיפל בי כמו אחות רחמנייה. הכין תה ומרק, החליף את כלי המיטה, הגיש לי תרופות והבטיח לי שאני לא הולך למות, זה רק שפעת.
"השכן ממול מוסר לך שתהיה בריא." דיווח לי אחרי שהתחלתי להבריא.
"מי, סימון?" נדהמתי.
"לא, זאת אומרת, גם הוא, אבל אני מתכוון לשני, לזה שכותב בעיתון. הוא פה, בא לבקר אותך."
"לא רוצה לראות אותו, אני נראה זוועה."
"כאילו שזה מה שמפריע לי." גיחך צביקה שצץ בפתח דלת חדר השינה, נראה נמרץ וצעיר מהרגיל.
"לך מפה."
"לא רוצה, למה לא קראת לי מיד ומי המטפלת שלך?"
"זה סשה, מצאתי אותו בגן. נכון שהוא חמוד?"
"מאוד, וצעיר אפילו יותר מסימון. כדאי שתבדוק שהוא הגיע כבר לגיל ההסכמה."
"בשביל מה? אין לי כוח להרים את הראש מהכרית."
"מזלך, הוא נראה לי בן ארבע עשרה."
"לך מפה צביקה, אני רוצה למות בשקט."
"שטויות, אתה תהיה בסדר." הוא רכן, נשק על לחיי, סיפר לי שהוא מתגעגע אלי והלך.

"בסדר." אמרתי לסשה אחרי שהחלמתי, "אתה נשאר לגור איתי, אבל יש לי תנאים."
פניו התחדדו בחשדנות. "איזה תנאים?"
"ראשית ילד אתה אומר לי בדיוק בן כמה אתה."
אני בן שש עשרה. עוד חודש אני אהיה בן שבע עשרה."
"זה צעיר מידי, היית צריך להגיד לי מיד."
"זה מעל גיל ההסכמה ובין כה וכה לא עשינו כלום."
"רק כי הרגשתי לא טוב."
"כשנפגשנו הרגשת טוב, סתם לא רצית."
"יכול להיות. לא חשוב, התנאי השני הוא שתחזור ללימודים."
"אני רוצה ללמוד להיות טבח."
"מה פתאום טבח?"
"זה מה שאני רוצה. לא רוצה ללמוד מתמטיקה ותנ"ך, רוצה להיות טבח."
"איפה לומדים את זה?"
"אני אברר. סימון יעזור לי."
"אולי סימון יוכל גם ללכת אתך לקנות בגדים? אתה צריך בגדים חדשים ואני שונא לקנות בגדים."
פניו נמלאו פליאה. "מי שונא לקנות בגדים? אתה בטוח שאתה אוהב בחורים?"
"כן, אני בטוח. בחורים אני אוהב, קניות לא. נו, לך תשאל אותו."
כמה דקות אחר כך סימון דפק בדלת בנימוס, נכנס ושאל ביראת כבוד מה שלומי, איך אני מרגיש, ואם זה באמת בסדר מבחינתי שהוא אלך עם סשה לקנות בגדים ולרשום אותו לקורס בישול?
אפילו עיוור חרש וסטרייט היה רואה שהשניים דלוקים זה על זה. נתתי לו את כרטיס האשראי שלי ואמרתי להם ללכת ולבלות יחד ולא להפסיק עד שהכרטיס יפסיק לעבוד.
אחרי שהצעירים הלכו נכנס צביקה בלי לדפוק, כמו שהיה עושה בימים עברו, והודיע לי שאני עושה מצווה ואני צדיק למרות שאני מטומטם.
"מי שמדבר, אפשר לחשוב שאתה חכם יותר."
הסתכלנו זה על זה ופרצנו בצחוק. גם בלי לדבר על זה היה ברור מה שני הצעירים הללו זוממים לעשות. נחמד היה להיות מבוגר וחכם ולדעת הכול מראש בלי לקנא ובלי לכעוס.
"התגעגעתי אליך, רגזן זקן שכמוך." הוא אמר והתיישב לצידי.
"בוא תראה לי את זה." הושטתי לו ידיים.
הוא הסתער עלי וכיסה אותי בנשיקות, "שלא תעז לעשות איתי יותר ברוגז, דביל אחד."
"אתה מכיר אותי, כשאני כועס הראש שלי מפסיק לעבוד, וחוץ מזה אתה התחלת, מה פתאום הזמנת את סימון לגור אתך?"
הוא צחק. "בגלל זה סשה צץ פה? קינאת בגלל סימון?"
"לא יודע, כנראה שכן, וחוץ מזה היה נורא קר בחוץ וירד גשם והוא נראה מסכן כזה. סך הכול הוא ילד טוב, מסודר, נקי, מכין אוכל, מדבר בנימוס."
"ומתעסק עם סימון."
"למה לא? מה עוד יש לו לעשות בגילו? הם צעירים ומתאימים יחד, במקומו גם אני הייתי מתחיל עם החבר שלך."
"אל תהיה מצחיק, סימון לא החבר שלי, הוא חצי מהגיל שלי, הוא סתם גר אצלי בזמן שהוא מחפש דירה חדשה."
"אם תשכנע אותו לקחת איתו את סשה לדירה החדשה שלו אני ארשה לך לבוא לישון איתי."
"יפה מצידך פרדי, אני אשמח מאוד, אבל כמו שאני מכיר אותך זה לא יפריע לך להמשיך לרדוף אחרי בחורים צעירים."
"נכון, אני אמשיך לרדוף אחריהם, אבל אני חושב שאני כבר זקן מידי להשיג אותם."
"טיפש היית וטיפש נשארת פרדי." גיחך צביקה ומשך מעלי את מכנסי... אחר כך עשינו מה שאנחנו עושים כל כך טוב כבר שנים רבות ונרדמנו אחד בזרועות השני.
מרוב שמחה על הפגישה המחודשת שכחנו לנעול את הדלת ונתפסנו על חם על ידי סשה וסימון שהתלבטו קשות איך לספר לנו שהם עוברים לגור יחד בדירה שמצאו לעצמם.
אני מניח שסך הכול למצוא אותנו יחד במיטה הקל עליהם מאוד את ייסורי המצפון, למרות שיש לי הרגשה שהם קצת נעלבו כשצחקנו מהבשורה שלהם במקום להתרגז.
לא חשוב, נשארנו כולנו ידידים. הם חיים את חייהם, רצים למסיבות ולמועדונים ועובדים קשה מידי בשביל לבלות, ואנחנו ממשיכים לגור בדירות הסמוכות שלנו ולישון אחד עם השני כל פעם שמתחשק לנו. צביקה כותב את המאמרים השנונים והמלומדים שלו וגורר אותי לכל מיני מופעים תרבותיים, ואני ממשיך ללטוש מבטים בצעירים יפי תואר ולפעמים גם מצליח לפתות אותם להיות איתי קצת.
שנינו מתכננים, מיד אחרי שנצא לפנסיה, לחבר את הדירות שלנו לדירה אחת גדולה ולגדל בה יחד המון חתולים סיאמיים.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...