חוף ים. צילום: Kevin Zollman, Flickr.

 >  >  > 

שקופים - פרק ראשון

"אמרתי לך." היה הדבר הראשון שהוא אמר לי כשסיפרתי לו על הדרך בה הסתיימו נישואי. "שתוק, יא פולנייה." נזפתי בו ואחר כך התחבקנו והלכנו מיד לדירה שלי.

המשכתי לחשוק בבחורים צעירים ויפים גם אחרי שאני עצמי הפסקתי כבר מזמן להיות צעיר. גישרתי על הפער הזה באמצעות כסף. שילמתי להם תמורת העונג של ההתחככות בנעוריהם, בגופם החלק והדק, ביופיים הרענן. אם הייתי בנעורי יפה כמותם אולי הייתה גאוותי נפגעת, אבל יפה לא הייתי מעודי ולהשפלות שמביא איתו גיל העמידה התחלתי להתכונן עוד לפני שמלאו לי ארבעים. הרגשתי שאני מחוסן וששום דבר לא יפגע בי יותר.
"לא מבאס אותך לשלם כסף על סקס?" שאל אותי צביקה ידידי הוותיק שהתמיד להיות ידידי במשך כמעט שלושים שנה.
"להזדיין עם זקנים מכוערים מבאס אותי יותר." עניתי, ומיד הנחתי יד מפייסת על ברכו, "חוץ ממך כמובן, אתה היוצא מהכלל."
"באמת תודה רבה לך פרדי, גם אני אוהב אותך." רטן צביקה.
"נו, די, אתה לא מכוער, למרות שאתה זקן."
"אני רק בן חמישים, חמישים זה לא זקן." מחה צביקה, "ואתה, בן כמה אתה בכלל ילד? ארבעים ושמונה, תשע? אתה עוד תינוק."
"אבל מכוער." צחקתי.
"אסור לך לשתות פרדי, כשאתה שותה אתה מתחיל לקשקש שטויות." נזף בי צביקה, אבל במקום להכחיש שאני מכוער התחיל להתעסק בכפתורי חולצתי. לכבוד הפגישה איתו לבשתי חולצה חדשה עם לחצניות והוא משך אותן בקוצר רוח, חושף בשביעות רצון את החזה השעיר שלי ומיד התחיל להתעסק עם הפטמות שלי ואחר כך ירד למטה, לכיוון מכנסי, הדף אותי לאחור על הספה ושלף מתחתוני את הזין שלי. הוא החמיא לו כמו תמיד וטיפל בו במומחיות שבאה אחרי שנים של ניסיון, אבל אפילו הוא, היחיד שהצליח לגרום לי לגמור לו בפה, לא יכול היה להגיד שאני גבר נאה.
חוץ מצביקה שהיה מבוגר ממני בשנתיים ושמר על מראהו היפה גם בגיל חמישים כל שאר הגברים שביליתי אתם במיטה היו צעירים ממני בהרבה, ולרובם שילמתי אם ישירות בכסף, או בטובות הנאה מסוג זה או אחר. הטיפוס המועדף עלי היה גבר שחום, חלק ודק גזרה, לא שרירי במיוחד, אבל חטוב וספורטיבי.
אני לעומת זאת נראה ההפך הגמור - בהיר עור ושמנמן, שערי אדמוני - או היה כזה בנעורי, כיום הוא דהוי למעין צבע אדום חלודה ורק השער על גופי עדיין ראוי לתואר ג'ינג'י.
הגעתי עם הורי לישראל מרומניה (עד היום אני דובר רומנית רהוטה) נער ביישן ומנומש שהשתוקק בכל מאודו להיות חייל ישראלי גיבור. צביקה היה הגבר הראשון שלי, פגשתי אותו בצבא ומיד הערצתי את יפי מראהו ואת הביטחון העצמי הצברי החצוף שלו ונפלתי שדוד לרגליו.
בזכותו ידעתי עוד לפני שמלאו לי עשרים מי אני ומה אני רוצה וצריך בסקס, ובכל זאת כשהשתחררתי מהצבא חזרתי לבית הורי והתחלתי לצאת עם בנות, שובר את ליבו ומרגיז אותו מאוד.
בסוף התחתנתי עם אחת מהן - בת של ידידים של הורי - וצביקה עמד לצידי בזמן החופה, מחייך חיוך מעושה ומנסה לשמוח בשמחתם של הורי והורי הכלה. אחר כך הוא נסע לחו"ל ויצא מחיי למשך כמה שנים.
עד שהוא חזר אבי כבר נפטר ואני הספקתי להתגרש, לצאת מהארון בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - אימא ואשתי תפסו אותי במיטה עם הנגר הערבי שבא לשפץ את המטבח שלנו – וכנקמה אשתי ספרה לכל מכרנו שאני נושך כריות. היא רצתה לנקום בי אבל הכול יצא לטובה, אימא סלחה לי בסופו של דבר ויותר לא הייתי צריך לשקר ולהתחמק.
"אמרתי לך." היה הדבר הראשון שהוא אמר לי כשסיפרתי לו על הדרך בה הסתיימו נישואי.
"שתוק, יא פולנייה." נזפתי בו ואחר כך התחבקנו והלכנו מיד לדירה שלי. התפשטנו ונכנסנו למיטה וחגגנו במשך סוף שבוע שלם את הפגישה המחודשת שלנו. זה היה לפני חמש עשרה שנה, מאז הספקנו להחליף כמה דירות והרבה בני זוג, אבל תמיד נשארנו חברים ושימשנו זה לזה משפחה תחליפית, משענת ונחמה ויזיזים לעת מצוא.
למה לא הפכנו לבני זוג? באשמתי. צביקה חיפש בן זוג קבוע ויציב שיהיה גם חבר וגם מאהב - ככה הוא הגדיר את זה והביט בי במבט רב משמעות - ואני נאנחתי, נישקתי את לחיו והודיתי שרק צעירים עושים לי את זה, ושהוא חשוב לי יותר מידי מכדי שאהפוך לבן זוגו, אני מעדיף אותו כחבר טוב, תחליף למשפחה ומידי פעם... אם אין לו משהו טוב יותר לעשות...
מוזר איך אנשים שהיו שונים כל כך זה מזה ביחסם לחיים, לאהבה, לסקס ולהומואיות שלהם הצליחו להישאר חברים טובים מזה שלושים שנה ולא לריב כמעט אף פעם.
אני מניח שזה בעיקר בזכות צביקה הסבלני וטוב המזג שסובל את אופיי הבלתי נסבל, את ההתפרצויות שלי ואת המזג הג'ינג'י המתלקח שלי.
"אתה בלתי אפשרי." הוא נאנח כששוב אני רב עם מישהו על הכביש, או מסתבך בויכוח מיותר בעבודה בגלל הנטייה המצערת שלי להגיד בדיוק מה אני חושב. אחר כך הוא סולח לי, מייעץ לי איך למזער נזקים, ואם אני במצב רוח מתאים גם לוקח אותי למיטה ומוכיח לי שוב שגם אם הוא כבר לא צעיר הוא עדיין יכול ללמד אותי דבר אחד או שניים.
אנחנו גרים באותו בניין דירות, דלת מול דלת, ולפעמים אנחנו נסחפים ומתכננים שאחרי שנצא לפנסיה נתחתן, נחבר את הדירות שלנו זו לזו, ונגדל יחד המון חתולים סיאמים. אולי זה עוד יקרה, אבל בינתיים אנחנו רק שכנים שלפעמים גם ישנים אחד אצל השני, תלוי בנסיבות.
לולא צביקה לא הייתי פוגש את סימון. הוא זה שתמיד לוקח אותי לסקור כל מיני בתי קפה חדשים, פתיחות של תערוכות, פרמיירות של כל מיני הצגות ושאר אירועי תרבות שמתוקף תפקידו כעיתונאי עליו לדווח עליהם לקוראיו.
"מופע ריקוד?" גנחתי, "בחייך צביקה, רחמנות, אין לי כוח לזה."
"לא יזיק לך לצרוך קצת תרבות." נזף בי צביקה וכדי לשכנע אותי שכדאי לי הבטיח שלפני ההופעה תהיה קבלת פנים עם כיבוד.
"בייגלה עבשים ויין זול, אני ממש מתרגש." התלוננתי למפרע, אבל בכל זאת הלכתי. הכיבוד לא היה כל כך גרוע כמו שחששתי, ובין כה וכה לא הצלחתי לאכול כלום כי המלצר שניגש אלינו נושא מגש עמוס כוסות היה סימון, וברגע שראיתי את עיניו הכחולות רציתי אותו ושאר העולם נעלם בערפל.
"תפסיק עם זה פרדי." תקע צביקה מרפק בצלעותיי, "אתה מביך אותי וגם את הילד."
"אני רק מסתכל." התגוננתי.
"אתה לוטש עיניים בצורה מביכה, די."
"אני לא יכול להתאפק, תראה כמה שהוא יפה."
"העולם מלא בחורים יפים, מה מיוחד דווקא בו?"
"לא יודע, הוא מדהים. אתה חושב שהוא בקטע?"
"קשה לדעת. מה זה חשוב? בין כה וכה אנשים בגילנו שקופים בעיניו." אמר צביקה במרירות שצבטה את ליבי.
דווקא בגלל שתמיד היה גבר יפה שזכה למבטי הערצה בכל אשר פנה השנים האחרונות היו קשות לו במיוחד. למרות שלדעתי מראהו הגברי הנאה רק השתבח עם הזמן הוא ראה בעצמו אך ורק את סימני השנים ולקח ללב כל דחייה שדחו אותו צעירים חסרי בינה שרק הנעורים נחשבו בעיניהם.
אני הייתי רגיל לדחיות ולהתעלמות וידעתי שעלי להציע יותר מאשר את עצמי כדי להשיג סקס, אבל לצביקה זה היה חידוש מזעזע שדכדך אותו מאוד.
"אני חייב להשיג את הטלפון שלו." החלטתי, ולמרות הפצרותיו של צביקה שאפסיק לעשות בושות לעצמי ולו רדפתי אחרי המלצר יפה התואר בכל רחבי האולם, בלבלתי את מוחו בשאלות על טיב הכיבוד והמשקאות, וביקשתי את הטלפון של חברת הקייטרינג בתואנה -הנכונה לכשעצמה - שעלי לארגן את הכיבוד לאירוע שיערך במקום עבודתי לרגל פרישתו של הבוס שלי.
הוא נתן לי את כרטיס הביקור של חברת ההסעדה בה עבד וכששאלתי בחיוך אם אפשר לקבל גם את הטלפון הפרטי שלו חייך אלי חזרה בחביבות והוסיף מאחור בעיפרון את מספר הנייד שלו.
"זה בטח מספר מזויף." אמר צביקה בקדרות כשהראיתי לו בחיוך ניצחון את הכרטיס.
"ומה אם לא? על מה נתערב שזה המספר הנכון?"
"בחייך צביקה, למה שצעיר יפה כזה ייתן לך את הטלפון שלו, אתה מבוגר מספיק להיות אבא שלו."
"אולי הוא זקוק לדמות אב בחייו." הצטחקתי.
"או שהוא זקוק לתוספת למשכורת שלו." המשיך צביקה להיות רואה שחורות.
"אין לי בעיה עם זה. הוא מוצא חן בעיני ואני מוכן לשלם על התענוג של חברתו."
צביקה רטן משהו לא ברור מתחת לאפו וסירב לדבר יותר על הנושא וכשחזרנו בלילה הביתה סירב לבוא לישון איתי למרות שהבטיח לי שהלילה נישן יחד.
"לך תישן עם המלצר שלך." הפנה אלי בכעס את עורפו והתעסק ברעש גדול עם מנעול דירתו.
"אבל הבטחת צביקה, אמרת שאם אני אבוא אתך למופע תישן איתי. אני רק רוצה שנישן יחד מחובקים, זה הכול, למה אתה כעסן כזה?"
"למה אתה חרמן זקן ופתטי כזה?"
"כי אני כזה, אתה מכיר אותי. אל תכעס, בוא נישן כפיות. בבוקר אני אביא לך קפה למיטה." הפצרתי.
"לא בא לי, עזוב אותי."
"בטח שבא לך, טיפש זקן שכמוך. אתה הרי חולה עלי, בוא כבר." כרכתי יד על מותניו וגררתי אותו לדירתי.
התחבקנו בחשכה ואני נישקתי את עורפו וליטפתי את בטנו שפעם הייתה שטוחה חלקה וקשה וכיום נעשתה עגלגלה ושעירה, ואמרתי לו שאני אוהב את הריח שלו ושרק איתו אני ישן טוב, שטויות מתוקות ומחניפות שגרמו לו לבכות.
"נו, די חמוד, מספיק. שנינו עייפים, אל תתרגש כל כך, זה רק אני והשטויות שלי, תישן צביקה."
"אתה פשוט לא מבין שכמה שאתה נחמד יותר אתה מרגיז אותי יותר."
"אז להיות גועלי?"
"כן."
"אני לא מבין אותך."
"כי אתה ג'ינג'י טיפש שלא אוהב אותי."
"בטח שאני אוהב אותך, כבר שלושים שנה אני אוהב אותך."
"בגלל זה הלכת והתחתנת?"
"הייתי חייב. היא אמרה שהיא בהריון."
"מה פתאום הכנסת אותה להריון?"
"כי היא התפשטה, מה יכולתי לעשות? מאוד לא מנומס לא להגיב כשבחורה עומדת מולך ערומה."
"לא יכולת להגיב עם קונדום?"
"צביקה, די כבר חמוד, זה קרה כל כך מזמן, עכשיו נזכרת?"
"המלצר היפה קרה רק הערב."
"עוד לא קרה כלום."
"אבל יקרה, אתה תתקשר אליו ובסוף תזיין אותו."
"או שכן או שלא, מה שבטוח אני אבזבז עליו כסף וזמן ואולי יקרה מה שיקרה, בכל מקרה אחר כך הוא יחזור לחיים שלו והכל יבוא על מקומו בשלום."
"ומה אם לא? ואם הוא יתאהב בך?"
"איך הוא יתאהב בי? אל תהיה טיפש."
"אתה רודף אחרי ילדים יפים ואני הטיפש?"
"בטח שאתה טיפש, אחרת מה יש לך לישון עם זקן שרודף אחרי ילדים יפים?"
"אי אפשר איתך פרוייקה, שתוק כבר."
"בסדר צביה, אני שותק."
הוא צובט אותי, אני מנשק את כתפו, ואנחנו נרדמים.
מספר הטלפון שסימון יפה התואר רשם לי היה נכון. הוא ענה מיד כשהתקשרתי, מבטאו הצרפתי הקל מלבב אותי בנעימות, ומיד הסכים להיפגש איתי בבית קפה.
יושב מולי פנים אל פנים הוא נראה עוד יותר מפתה אפילו. עורו שחום וחלק, עיניו כחולות כהות ומלוכסנות וחיוכו צעיר וצחור.
"בעצם קוראים לי אפרים." הסברתי, "אבל מאז הבר מצווה אף אחד לא קרא לי ככה."
"ולי קוראים שמעון, אבל בבית אני סימון."
הוא סיפר לי ברצון על עצמו – השתחרר לא מכבר מהצבא, לומד תקשורת, שואף להיות עיתונאי, אולי להשתלב בטלוויזיה.
"אתה יפה מספיק בשביל זה." אני פוסק והוא מחייך בתודה. הוריו חזרו לצרפת אחרי גיוסו בגלל קשיי הסתגלות, אבל הוא אוהב את הארץ ונעים לו פה. אין לו חבר כי הצעירים בגילו קלי דעת ורודפי בילויים והוא מעדיף גברים בוגרים יותר, הוא אומר ומחייך לתוך עיני.
אני שואל בנימה של דוד מודאג איך הוא מסתדר עם הכסף, הרי שכר דירה ושכר לימוד כל כך יקרים פה?
הוא מחייך חיוך זוהר ומרגיע אותי שההורים שולחים כסף, וחוץ מזה הוא עובד במלצרות והוא מסתדר. אחר כך הוא מדהים אותי ושואל אם הגבר שעמד לצידי בזמן המופע הוא אכן צבי לבני, העיתונאי המוכשר והשנון שהוא אוהב לקרוא כל שבוע?
"מי?" אני מופתע לרגע ואז מתעשת, "כן, זה צבי לבני, הוא מכר טוב שלי, אבל אני עדיין חושב עליו כעל צביקה וייס."
"הוא מדהים, נכון?" מתרחבות עיניו היפות של סימון.
"הוא תמיד היה בחור יפה וגם כיום הוא נראה מצוין לגילו." אני מסכים, מתעלם מצריבת הקנאה בקיבתי.
"גם אתה נראה נהדר, מאוד גברי וכריזמטי." מחניף לי סימון בלי בושה וממשיך להשתפך על הכתיבה של צביקה, שואל כמה זמן אני מכיר אותו, ומה בדיוק הקשר ביני לבינו.
אני מנדב פרטים מעטים - אנחנו חברים ותיקים, גרים בשכנות, אבל לא בני זוג, ועד כמה שידוע לי אין לו אף אחד.
"תמסור לו שאני מעריץ את הכתיבה שלו." דורש סימון, ואחר כך נעתר להזמנתי לבוא לדירתי לביקור.
"הנה, כאן הוא גר." אני מראה לו את דלת דירתו של צביקה עליה תלוי השלט שלקח מדירת הוריו שנפטרו לפני כמה שנים. על השלט העשוי נחושת ממורקת כתוב ווייס ותו לא.
סימון בוהה בשלט ופתאום שולח יד ומצלצל בפעמון החשמלי הקטן שצמוד למשקוף. במו ידי עזרתי לצביקה להרכיב אותו.
"מה אתה עושה?" אני נבהל, אבל כבר מאוחר מידי, צביקה פותח את הדלת, מחייך למראה פני ומברך את סימון בשלום לבבי. אין לי ברירה אלא להציג בפניו את הנער שמשתפך מיד במחמאות לכתיבתו העיתונאית של צביקה אותו הוא מתעקש לכנות מר לבני.
כל הפארסה המביכה הזו מסתיימת בביקור אצל צביקה. אנחנו יושבים אצלו בסלון, שותים תה וקפה, אוכלים עוגה, הם מדברים על כתיבה ואני מקשיב ושואל את עצמי למה מעולם לא טרחתי לקרוא את כתבותיו של צביקה, ואיך זה שאף פעם לא הבחנתי כמה הוא פיקח, שנון ומשכיל?
בסוף נמאס לי. התנצלתי והלכתי הביתה. צביקה ליווה אותי החוצה והנהן בפיזור נפש כשביקשתי ממנו שיקפוץ אלי אחרי שהאורח שלו יסתלק.
חיכיתי לו עד חצות והוא לא בא. הדלת לדירתו נותרה סגורה עד למחרת בבוקר. אני יודע כי הייתי ער כל הלילה והאזנתי.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...