ספסל. צילום: Photos by Mavis, flickr.

 >  >  > 

מוחתם - פרק יח' ואחרון

"אם אתה כל כך מתגעגע אליו אז לך אליו, עכשיו הוא פנוי." אמרתי, ורק אז הבנתי שכן, אני כן כועס, יותר על עצמי מאשר על עידו, אבל כועס.

"אתה חושב שכדאי להתקשר לדולב לברר אם הכל בסדר איתו?" שאל אותי עידו כמה ימים אחר כך, ונראה נבוך כשהתפלאתי מה פתאום הוא שואל אותי דבר כזה.
"הוא בעיקר החבר שלך, תעשה מה שאתה רוצה."
עידו תקע מבט ברצפה והסמיק מעט, "היום אני כבר אני לא בטוח אם באמת היינו חברים, זאת אומרת, הוא, נדמה לי, כן חשב שאני חבר שלו, אבל אני... עכשיו, אחרי העניין ההוא... תגיד, איך אתה מסביר את זה?"
"מסביר את מה? את השלישייה שעשינו?" העמדתי דברים על דיוקם, נהנה בסתר ליבי לראות את בן זוגי היקר מתפתל מרוב אי נעימות – אני פסיכולוג, לא מלאך.
עידו הנהן וניסה להימנע מקשר עין איתי. התיישבתי מולו, אחזתי בסנטרו כאילו היה ילד והבטתי בעיניו, להפתעתי הבחנתי שהוא על סף דמעות, נדיר מאוד אצלו. "עידו, זה בסדר, לא עשית שום דבר רע."
"אז למה אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס עליך, למה אתה חושב שאני כועס?"
"לא יודע, יש לי הרגשה כזו."
"יכול להיות שאתה כועס על עצמך?"
"כן, גם, וקצת מתבייש, כל העניין הזה... זה לא מתאים לי, אני גם לא מבין מה קרה לנו פתאום, מילא אם זה היה קורה אחרי שהיינו שותים או משהו, אבל ככה, ישר מבית קברות לזיון?"
"אין לך שום סיבה להתפלא, אצל כל בן אדם יש מאבק בין יצר החיים ליצר המוות, מהבחינה הזו הגיוני מאוד ללכת להזדיין אחרי ביקור בבית קברות, זו גם הסיבה שאחרי לוויה עושים ארוחה גדולה." עניתי.
"ארוחה זה לא זיון."
"לא, אבל זה דומה, לאכול, לעשות סקס, לחגוג את החיים, זה הארוס, וזו הדרך שלו להיאבק במוות, בטנתוס."
"וואלה?" נדהם עידו, "מאיפה אתה ממציא את זה?" תהה.
"זה לא אני, אנשים חכמים יותר ממני כבר חשבו על זה, אנשים כמו פרויד ויונג למשל."
"אהה... אז עכשיו זה אשמתו של פרויד שעשינו שלישיה עם דולב אחרי השלושים של רמי?"
"לא, בטח שלא, זו לא אשמתו של אף אחד, ובכלל, למה לדבר על אשמה? לא עשינו שום פשע."
"ובכל זאת דולב ברח מהבית שלנו כמו גנב ומאז לא שמענו ממנו."
"אם אתה כל כך מתגעגע אליו אז לך אליו, עכשיו הוא פנוי." אמרתי, ורק אז הבנתי שכן, אני כן כועס, יותר על עצמי מאשר על עידו, אבל כועס.
עיניו של עידו האדימו והוא עצם אותן וניסה להשתלט על עצמו, "אתה באמת רוצה שאני אלך?" שאל חרש.
"בטח שלא, דביל, אני אוהב אותך, אני לא רוצה לחיות בלעדיך."
הוא קם, נסער מאוד, "גם אני לא, בבקשה אל תשנא אותי, אני אוהב אותך."
"עידו, טמבל..." חיבקתי אותו, ורציתי להגיד שאני לא מסוגל לשנוא אותו, אני אוהב אותו בכל ליבי, אבל הוא נישק אותי בחזקה, ולא היה יותר צורך במילים.
כמה שבועות אחר כך קיבלנו גלויה צבעונית מדולב. הגלויה הייתה משוויץ, והוא כתב בה שהוא נסע לטיול ארוך בחו"ל, וברגע שידע מה הוא עומד לעשות עם עצמו הוא יכתוב שוב.
"לא ידעתי שעוד אפשר לשלוח גלויות?" התפלא אביב, שהביא לנו את הגלויה מתיבת הדואר.
"מסתבר שפה ושם יש עוד קשישים ששולחים גלויות כמו שעשו במאה שעברה." הצטחק החבר שלו שהיה חייל כמותו, וחשב שאביב פשוט מדהים, בעיקר כשהוא מופיע בתלבושת של אביבה המהממת.
שניהם נפגשו בצבא והיו מאוהבים מאוד, וכשאביב אמר לנו שרק בזכותנו היה לו אומץ להגיד לחבר שלו שהוא אוהב אותו ולהציע לו חברות, התמלאנו גאווה ונחת למרות שהזוג הצעיר והמאוהב גרם לנו להרגיש לפעמים כמו זוג ישישים שבעי ימים.
מאז שדולב נסע לטיול בחו"ל קיבלנו ממנו פעם בכמה חודשים גלויות שנשלחו תמיד לשנינו, והיו ידידותיות וחמודות, אבל סתמיות מאוד, ומעולם לא הזכירו אפילו ברמז את הלילה האחרון שלנו יחד.
אחרי שנה של טיולים באירופה דולב התעייף מנדודים והחליט ללמוד עיצוב בניו יורק. זו הייתה החלטה מוצלחת מאוד, הוא נהנה מאוד מניו יורק ומהלימודים, פגש אנשים מדהימים, למד והתפתח, עד שפגש יהודי אמריקאי אחד, מבוגר ממנו בעשר שנים שהוא הגדיר כגבר של חייו. הם התאהבו, התחתנו והחליטו לחיות יחד בקנדה ומאז קיבלנו ממנו פעם בשנה ברכת שנה טובה מצועצעת, ותו לא.
החיים שלנו היו קצת פחות זוהרים ומסעירים מאלו של דולב ובעלו, אבל בדרכם שלהם הם היו לא פחות טובים. נופר התייאשה מעידו והציעה לי לעשות יחד איתה ילד, ולמרבה השמחה הזרע שלי לא אכזב הפעם, ואחרי הניסיון השני היא הרתה וילדה לנו שתי בנות, תאומות מקסימות ביותר.
אחרי לידת התאומות קנינו ארבעתנו יחד בית נחמד עם מחסן גדול בקומת העמודים. הבנות עם הילדים קיבלו את הבית, ואני ועידו שיפצנו את המחסן והפכנו אותו לדירה נפרדת שהייתה אמנם קטנה, אבל נוחה מאוד ועם יציאה לחצר.
הבנות טיפחו את הבית, אני את הגינה, עידו את המכוניות המשפחתיות, וכולנו ביחד פינקנו והערצנו את הילדים המדהימים שלנו.
חיינו זרמו בנחת, היינו עסוקים בעצמנו ובמשפחה שלנו, ועם הזמן שכחנו את הרצח של רמי, וגם על דולב כמעט לא חשבנו יותר. הייתי נזכר בהם בדרך כלל רק במצעד הגאווה כשהייתי רואה את שמואל, החבר הוותיק של רמי, פוסע בראש זקוף, נושא דגל גאווה ונראה עשר שנים צעיר יותר מגילו. היינו לוחצים ידיים, מחליפים רכילויות, מזכירים זה לזה שהרוצח של רמי טרם נתפס ונפרדים כידידים.
להפתעתי הוא לא נכח במצעד הגאווה האחרון, ורק אחרי ששאלתי מכר שלי מה קרה לשמואל, ולמה הוא לא הגיע השנה למצעד שמעתי שהוא נפטר.
"באמת?" הופתעתי, "לא ידעתי שהוא היה חולה, רק לפני שנה ראיתי אותו הולך במרץ, וחשבתי שהוא נראה נהדר לגילו, הלוואי עלי."
"כן, הוא באמת שמר על עצמו ונראה ממש טוב, ידעת שהוא היה כבר בן שישים וחמש?" ריכל בן שיחי, "עד כמה שידעתי הוא היה בריא לגמרי, אבל יום אחד השכנים שלו שמעו שהכלב שלו נובח בלי הפסקה, נכנסו אליו ומצאו אותו תלוי במקלחת."
"מה אתה אומר?" נדהמתי, "שמואל התאבד? מוזר, לי הוא נראה תמיד בסדר גמור."
"גם לי, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה יש לבן אדם בלב, הייתי בטוח שהוא מחכה כל השנה למצעד הגאווה, והנה, הוא הלך והתאבד יומיים קודם. רק אתמול קברו אותו."
"חבל שלא ידעתי, הייתי בא." הצטערתי, למרות שבמחשבה שנייה ספק אם הייתי מצליח למצוא זמן להגיע עד תל אביב כדי להשתתף בלוויה של אדם שהכרתי באופן כל כך שטחי.
שבוע אחרי מצעד הגאווה הגיעה למשרד שלי חבילה קטנה שהכילה שעון יד של גבר, ומכתב קצר משמואל - הוא כתב שהוא שולח לנו את השעון של רמי מאחר והוא לא יודע איפה דולב גר כיום, והוא מרגיש צורך להסביר למישהו שהכיר את רמי למה הוא מתאבד.
אני כותב אליך כי אתה פסיכולוג ובטח תבין, וגם כי תמיד היית מנומס וחביב אלי. אולי זה אנוכי מצידי אבל אני לא רוצה למות לפני שאני אגלה למישהו את הסוד שלי - רמי היה הגבר היחיד שאהבתי אי פעם, ואני יודע שהוא לא אהב אף אחד כמו שהוא אהב אותי. נפרדנו בגללו, בגלל שהוא טען שנעשיתי מבוגר מידי בשבילו. גם אחרי שהפסקנו להיות זוג נשארנו בקשר, דיברנו ונפגשנו כל הזמן, אבל הוא לא רצה יותר סקס איתי, רק עם צעירים. זה שבר לי את הלב, אהבתי אותו אהבת נפש, אבל מה יכולתי לעשות? רק להסתכל ולסבול בשקט.
אחרי שהוא נפרד מדולב הוא החליט שדי, הגיע הזמן להתבגר, ושוב חידשנו את הקשר שלנו. היינו יחד כמעט שנה, השנה המאושרת בחיי, ואז רמי קיבל התקף לב והכל נגמר, הוא הודיע לי שהוא לא רוצה אותי יותר והוא החליט לחזור ולחיות שוב עם דולב.
ניסיתי לשכנע אותו שהוא עושה טעות, אבל הוא לא רצה להקשיב, וסירב אפילו לפגוש אותי, ולכן שאלתי מחבר אופנוע והופעתי אצלו בבית בלי להודיע לו מראש. למזלי הוא היה לבד ויכולנו לדבר, לא שזה עזר לי הרבה. פתחתי בפניו את הלב כמו שלא עשיתי אף פעם קודם וגם לא אחר כך - אמרתי לו שהוא עושה טעות, אנחנו שייכים זה לזה, הוא אהבת חיי ואף אחד לא יאהב אותו כמוני, אבל הוא התעקש שהוא לא רוצה אותי וכששאלתי למה הוא הפנה אותי אל המראה, נעמד לידי ואמר לי להסתכל טוב ולהבין סוף סוף שאני כבר לא הבחור היפה והצעיר שהייתי פעם, שאני כבר מבוגר ומקומט, ושהוא לא יכול להיות איתי יותר כי כל פעם שהוא מסתכל עלי הוא מרגיש גם כן זקן ומכוער, ורוצה למות.
ברגע שהוא הסביר לי למה הוא לא רוצה לחיות איתי יותר משהו בתוכי התפוצץ, לקחתי את קולב המתכת שעמד ליד הראי והכיתי אותו שוב ושוב ולא הפסקתי עד שריסקתי לגמרי את הפנים היפים שלו. אחר כך לקחתי את השעון שלו שתהיה לי מזכרת ממנו, חבשתי את הקסדה והסתלקתי. בימים הראשונים הייתי בטוח שהשוטרים יתפסו אותי ושאני אקבל מאסר עולם, אבל זה לא קרה. שוטר בא ושאל אותי כמה שאלות על רמי, מי היו החברים שלו, אם היו לו אויבים, אמרתי שהוא היה האויב הכי גדול של עצמו והוא רק רשם בפנקס ואפילו לא שאל למה אני מתכוון וזהו, קברו אותו ושכחו ממנו. אחרי שנה אפילו הילדים שלו לא באו יותר לאזכרה. דולב נעלם, גרושתו התחתנה שוב, איש מהחברים שלו לא זכר אותו יותר, רק אני עוד זוכר אותו וממשיך לחשוב עליו ולהתגעגע אליו, לאהוב אותו ולשנוא אותו ולהרגיש אשם בגלל שרצחתי אותו. אני עייף לחיות בלעדיו, אין טעם להמשיך לסחוב, משנה לשנה אני נעשה יותר מבוגר, ויותר בודד, נמאס לי, מעדיף לסיים את זה עכשיו כשאני עוד מסוגל.
שמואל

הסתכלתי על השעון היקר שתקתק בלי הפסקה מאז היום שדולב קנה אותו בשביל רמי וחרט על גבו - לרמי היקר, אוהב אותך לנצח, דולב – קראתי שוב את המכתב של שמואל, ואחר כך החזרתי את השעון והמכתב לחבילה וטמנתי אותה עמוק בירכתי הכספת שאני שומר בה את תיקי המטופלים שלי.
אני די בטוח שיום אחד, בעוד הרבה מאוד שנים, אולי אחרי שהילדים יגדלו ואני ועידו נהיה מבוגרים עוד יותר מרמי ומשמואל, אולי אחרי שאהיה כבר סבא לנכדים, אפסיק לעבוד ואצא לפנסיה אאזור עוז ואראה לעידו את המכתב הזה, ואם לא אז, אז אולי קצת יותר מאוחר?

 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...