ספסל. צילום: Photos by Mavis, flickr.

 >  >  > 

מוחתם - פרק יז'

דולב הביט בנו בהשתוממות, ואחר כך קם והחל לפשוט את בגדיו, בוכה, "הוא שוכב באדמה ואני מת להזדיין. איך זה יכול להיות?" תהה, והחל לפרום את כפתורי חולצתו של עידו שנענה לו ברצון, ועזר לו להיפטר ממכנסיו.

אחרי חקירה של כמה שעות שחררו השוטרים את דולב ואפילו נתנו לו טרמפ הביתה. הוא התקלח, החליף בגדים, צלצל לעוזרת שלו, בישר לה שהוא באבל והוא לא יגיע לעבודה בשבוע הקרוב, נכנס למיטה ובמשך כמה ימים סירב לצאת ממנה.
"מה, לא תבוא ללוויה?" נדהמתי.
"בשביל מה? כדי לראות את הבן שלו מגמגם את הקדיש, ואת גרושתו מסתובבת בפרצוף של אמרתי לכם?"
"לא, כדי להיפרד ממנו."
"כבר נפרדתי ממנו."
"אבל דולב..."
"אני לא רוצה, תעזוב אותי." הפטיר דולב ומשך את השמיכה מעל לראשו.
"לא רוצה לעזוב, תגיד, אתה יודע מה חדש עם החקירה של המשטרה?"
דולב הסיר את השמיכה מעל ראשו והואיל להביט בי שוב, "אין חדש, ולמה שיהיה? הם לא ממש מתאמצים למצוא את הרוצח."
"לפחות הם מצאו את הבן אדם שרצה לקנות ממנו את הבית?"
"כן, איתרו אותו לפי רישומי שיחות הטלפון, אבל הוא לא הרוצח, הוא הגיע עם המתווך, שניהם עשו סיבוב בבית, דיברו קצת עם רמי ואחר כך נסעו לראות עוד בית. השכנה שראתה את רמי עומד ומסביר להם איך להגיע לכביש הראשי בטוחה שהם נסעו ולא חזרו יותר."
"טוב, אם ככה זה לא הוא, כמה חבל שהיא לא ראתה מי הגיע אחר כך."
"היא דווקא כן ראתה, לפי העדות שלה מיד אחרי שמתווך הדירות והקונה הסתלקו הגיע לבית של רמי מישהו רכוב על אופנוע, היא לא ראתה את הפנים שלו כי הוא חבש קסדה, אבל היא בטוחה הוא היה גבר. היא חושבת שהוא היה אצל רמי בערך רבע שעה, אולי קצת יותר אבל היא לא ממש ראתה אותו עוזב, רק שמעה את האופנוע שלו."
"על איזה אופנוע הוא רכב?"
"שחור וגדול, זה כל מה שהיא יכלה להגיד."
"ואיך הוא נראה, יש איזה תיאור שלו?"
"כל מה שהיא יכולה לספר זה שהוא היה לא גבוה ולא נמוך, לא שמן ולא רזה, לבוש בשחור וחבוש קסדה שכיסתה את הפנים שלו."
"טוב, זה לא הרבה, אבל זו רק התחלת החקירה, אני בטוח שבהמשך הם יאתרו את האופנוען הזה וילכדו את הרוצח." הפגנתי אופטימיות שזיכתה אותי במבט בוז.
"בניגוד למה שקורה בסדרות מתח בטלוויזיה, בחיים לא פותרים כל תעלומת רצח תוך חמישים דקות." בישר לי דולב בהתנשאות.
"אני יודע." אמרתי, מוקנט מעט, "אבל הרי לא יכול להיות שבא בן אדם, רוצח מישהו, ואחר כך פשוט נעלם כלא היה."
"למה לא? עובדה שכן יכול להיות." אמר דולב, ושב ומשך את השמיכה מעל לראשו.
למרבה הצער הוא צדק - בהתחלה עוד כתבו על הרצח בעיתון, ואפילו ראיינו ביומן החדשות את בנו הבכור של רמי שדמה מאוד לאביו המנוח. הצעיר סיפר בגילוי לב שהוריו נפרדו בגלל שאביו היה הומוסקסואל וגילה שלמרות שהיחסים ביניהם לא היה טובים רמי היה אבא טוב ואוהב, והביע תקווה שהמשטרה לא תפסיק לחקור את רצח אביו עד שהרוצח יובא לדין. דובר המשטרה הבטיח שהחקירה תימשך עד שהרוצח יתפס, אבל בפועל הלך מותו של רמי ונשכח, ופשעים ושערוריות אחרות תפסו את תשומת הלב.
דולב סירב להגיע ללוויה וגם לי לא היה חשק ללוות את רמי בדרכו האחרונה, אבל עידו התעקש שחייבים ולכן הלכתי איתו ללוויה שהייתה קטנה ועצובה, וכללה מעט מאוד אנשים, רובם קרובי משפחה קשישים, וכמה חברים ותיקים של המנוח.
"למה דולב לא בא?" שאל אחד מהם בכאב, והביט בי במבט מאשים.
"הוא שבור מידי." התנצלתי בשמו של דולב.
"כן, הוא פשוט לא מסוגל לקום, מאז האסון הוא שוכב במיטה בדיכאון נוראי." תרם עידו את חלקו, "וגם נדמה לי שלא נעים לו מהאלמנה ומהילדים של רמי."
"אין לו שום סיבה להרגיש לא נעים בגלל האלמנה, הם הרי התגרשו כבר מזמן, למעשה הם אלו שצריכים להרגיש לא נעים בגללו, היא והילדים יורשים את כל הרכוש של רמי." גילה בן שיחנו בקיאות מפליאה בעסקיו של המנוח.
"באמת? איך אתה יודע?" בחנתי אותו בפליאה, תוהה מה היה הקשר שלו לרמי.
"אני מכיר את רמי עוד מהצבא." הסביר לי האיש, הושיט את ידו ללחיצה והציג את עצמו, "אני שמואל, אני ורמי היינו פעם מאוד קרובים, אפשר אפילו להגיד שאני האקס המיתולוגי שלו." הוסיף, "אחר כך נעשיתי מבוגר מידי לטעמו ונפרדנו." התבדחה מעט דעתו, "אבל נשארנו חברים טובים."
"ואיך אתה יודע למי רמי הוריש את הרכוש שלו?" תהיתי.
"כי אני גם העורך דין שלו." הסביר שמואל, "אני מקווה שדולב לא מאוכזב מידי, לא שהיה לרמי מי יודע מה רכוש, אבל הבית שווה סכום לא קטן, ובגלל שרמי, כמו רוב בני האדם, לא הביא בחשבון שיום אחד הוא ימות פתאום, הוא לא כתב צוואה ולכן דולב לא יקבל כלום."
"אז מה?" משך עידו בכתפיו, "דולב מסודר יפה מאוד והכסף שיש או אין לרמי אף פעם לא הטריד אותו. יותר חשוב לו שימצאו את הרוצח."
"אני בספק אם זה יקרה, לא נראה לי שהמשטרה המהוללת שלנו תתאמץ יותר מידי לגלות מי חיסל עוד הומו מזדקן אחד." העיר שמואל בציניות ועוד לפני שהספקנו להגיב שינה את נושא השיחה, "זה נכון שדולב גילה את הגופה?" חקר בסקרנות.
"כן, אני ודולב היינו הראשונים שנכנסו לבית אחרי הרצח." נרעד עידו, וגישש בסתר אחרי כף ידי.
שמואל הנהן בעצב, "רמי המסכן, תמיד אמרתי לו שמסוכן להזמין הביתה מישהו בשביל סקס, הוא ענה לי תמיד שמי שלא מסתכן לא מרוויח." שמואל נד בראשו במרירות, "אז הנה, הוא הרוויח." סיכם.
"אתה חושב שזה מה שקרה, שהוא הזמין אליו הביתה מישהו שרצח אותו? אבל הוא ודולב חזרו להיות יחד, בגלל זה הוא מכר את הבית, למה שהוא יזמין מישהו לסקס אם הוא תכנן ללכת לישון עם דולב."
שמואל משך בכתפיו, "יכול להיות שהוא רצה זיון אחד אחרון לפני שהוא חוזר שוב להיות נשוי?"
"אף אחד לא הכריח אותו להיות עם דולב." התרגז עידו, "זה היה הרעיון שלו, הוא התחנן לפני דולב שהם יחזרו לגור יחד, נשבע לו שהוא אוהב רק אותו ושהוא יפסיק עם הבגידות."
"ודולב האמין?" גיחך שמואל, "תראו, אני יודע שהוא חבר שלכם, והאמת, אני לא מכיר אותו ממש טוב, אבל הוא לא נראה לי כל כך טיפש, ובטח לא תמים, הרי הוא כבר חי עם רמי קודם, הוא בטח ידע עם מי יש לו עסק."
"כן, בגלל זה הם נפרדו." התפרץ עידו, "ואני חייב להגיד שלא ציפיתי מחבר ותיק של רמי ז"ל ללכלך עליו ככה, ועוד בלוויה שלו."
"להגיד את האמת זה לא ללכלך, וזה שהוא מת לא אומר שהוא נעשה פתאום קדוש." גיחך שמואל.
"אתה צודק לגמרי." הנחתי יד מרסנת על כתפו של עידו הנרגז, וחצצתי בגופי בינו לבין שמואל, "אבל הבנתי שרמי השתנה מאוד אחרי התקף הלב שלו."
"השתנה? מה פתאום? רק נבהל קצת, אבל בגילו כבר לא משתנים, אם הוא לא היה מת הוא בטח היה חוזר להיות אותו רמי."
"עם חברים כאלה מי צריך אויבים?" רטן עידו אחרי ששמואל הסתלק לדרכו, "איזה טיפוס, הבן אדם עוד לא התקרר והוא כבר מלכלך עליו. מגעיל, דולב עשה בשכל כשלא בא ללוויה."
"כן, אולי, מצד שני..." שקעתי במחשבות, ההימנעות של דולב מלהשתתף בלוויה של מי שהיה בן זוגו האהוב הייתה מוזרה מאוד בעיני.
"מה מצד שני? די כבר להיות פסיכולוגי כזה!" איבד עידו את סבלנותו, הוא לא חזר לעצמו מאז הרצח, כנראה שמראה גופתו החבולה של רמי ערער אותו מאוד, גם זה הדאיג אותי.
"מצד שני אולי השמואל הזה צודק? הוא הכיר את רמי המון זמן, ובני אדם לא באמת משתנים, בטח לא בגיל חמישים פלוס. טוב, מה זה משנה עכשיו? הוא כבר מת ודי. הצרות שלו נפתרו, מה שחשוב זה לדאוג למי שנשאר חי."
"כן, אתה צודק." נרגע עידו, "אתה באמת חושב שהמשטרה לא מתאמצת לגלות מי רצח את רמי כי הוא היה הומו?"
"לא יודע, יכול להיות שפחות דחוף להם לגלות מי חיסל הומו, אבל מצד שני הרי הם לא ממש מבריקים גם בסתם מקרי רצח."
"יכול להיות שרמי החליט לארגן לו מעין מסיבת רווקים פרטית והזמין אליו הביתה נער ליווי? לפי מה ששמעתי עליו זה דווקא התאים לו, אבל גם אם זה נכון למה שנער ליווי ירצח אותו? מה הטעם בזה? וגם אם הוא היה מתקשר ומזמין אליו מישהו המשטרה בטח הייתה עולה על זה, הרי הם בדקו את רישומי שיחות הטלפון שלו. לא, הוא לא התקשר, הרוצח הגיע אליו בלי לתאם מראש, אבל מי בכלל ידע שבדיוק בשעה הזו הוא נמצא לבד בבית?"
"אנחנו ידענו."
"כן, אנחנו ודולב." הסכים עידו.
החלפנו מבטים ושתקנו, שומרים את מחשבותינו לעצמנו. לא היה טעם להוסיף עוד מילה, הרי בין כה וכה לא יכולנו להוכיח כלום, ובכל זאת, היה משהו מאוד מוזר ומטריד ברצח הזה. לא שיש מקרי רצח לא מטרידים, אבל המקרה הזה היה מטריד במיוחד.
כל אחד מאיתנו התמודד עם הרצח של רמי בדרכו שלו. אני שקעתי עוד יותר בעבודה והשתדלתי לא לחשוב על המראה שראו דולב ועידו כשנכנסו בתום לב לבית של רמי. וגם עידו התאמץ לא לחשוב על גופתו של רמי, אבל התקשה בכך מאוד. היו לו סיוטים ומצבי רוחו התחלפו מאפטיות מדאיגה להתקפי עצבנות מתסכלים.
התאמצתי לא לקחת את העניין באופן אישי, לתמוך ולעודד, ולהיות סבלני כשהוא דחה אותי שוב ושוב, מסרב לסקס, אבל נצמד אלי, רועד ומזיע, כשהיה מתעורר מעוד סיוט נורא.
בהתחלה היה רושם שדולב מתקשה להתמודד עם מותו של רמי. הוא שכב במיטה במשך כמה ימים, ישן הרבה, וכמעט לא אכל, לא התגלח, וענה לטלפונים המודאגים שלנו בקיצור ובחוסר רצון, אבל אחרי שחלף שבוע הוא התאושש, קם מהמיטה, התגלח וחזר לחייו הרגילים, עבד בחנות, הלך ללקוחות לייעץ להם איך לעצב את בתיהם ומשרדיהם, ואפילו חזר לחייך פה ושם.
חודש אחרי הלוויה הוא ביקש ממני ומעידו לבוא איתו לבית הקברות. "אתה רוצה ללכת לשלושים של רמי?" הופתעתי.
"כן, אבל לא עם המשפחה שלו, אני רוצה ללכת רק אתכם."
עלינו לקבר יום אחרי האזכרה שארגנו גרושתו ובניו. פרחים נבולים למחצה נחו על המצבה הפשוטה שהוצבה על הקבר הטרי ועליה היה כתוב שמו של רמי, תאריך לידתו ומותו, והכיתוב התמציתי - אבינו האהוב.
"קשה להגיד שהם השקיעו." הביט דולב מאוכזב באבן הבהירה ונטולת העיטורים, והניח עליה את זר הפרחים שהביא איתו.
"היית מעדיף שתהיה לו מצבה יותר מפוארת?" שאלתי, בוחן את פניו נטולות ההבעה של דולב.
"מה זה משנה? הוא מת ודי." התערב עידו, שוב עצבני, "למי זה יעזור אם יבזבזו עוד כמה אלפים על המצבה?"
"אתה צודק, זה לא יעזור לאף אחד." הסכים דולב, "אבל הבנים שלו קיבלו ממנו ירושה יפה מאוד, הם יכלו לסדר לו מצבה יותר מכובדת."
"אתה כועס שהוא לא הוריש לך כלום?" ניסיתי לחדור מבעד מעטה השלווה שלו.
"לא יודע." אמר דולב, "לא כועס, אבל קצת... קצת מאוכזב. לא נשאר לי ממנו כלום חוץ מכמה תמונות וקצת בגדים שהוא השאיר אצלי. אם הוא היה יודע שהוא עומד למות הוא בטח היה דואג להשאיר לי מזכרת או משהו."
"איזה מזכרת רצית?" התעצבן עידו.
"לא יודע, משהו, אולי השעון שלו? קניתי לו אותו ביום השנה הראשון שלנו וחרטתי עליו הקדשה, הייתי שמח לקבל אותו חזרה."
"אולי תבקש מגרושתו או מהבנים שלו? הם בטח לא יתנגדו להחזיר לך אותו."
"ביקשתי, אשתו לא רצתה לדבר איתי, אבל הבן הגדול אמר לי שהם לא מצאו שום שעון, וגם המשטרה לא מצאה."
"אולי הרוצח לקח אותו?"
"יכול להיות, הוא היה יקר מאוד?"
"כן, די יקר, אבל אני בספק אם הוא היה שווה חיים של בן אדם." אמר דולב, הניח כיפה על ראשו ושלף מכיסו ספר תהילים קטן. אחרי שקרא כמה פרקים סגר את הספר, החזיר אותו לכיסו והניח אבן קטנה על המצבה.
"טוב, בואו נלך." ביקש, ופנה להסתלק משם, הנחנו גם אנחנו אבנים על המצבה והלכנו בעקבותיו.
אני נהגתי, עידו ישב לידי ודולב מאחורה. כשהגעתי לרחוב בו גרנו שאלתי את דולב אם הוא רוצה לעלות אלינו לשתות משהו. במקום לענות הוא השמיע מעין קול חנוק, וכשהבטתי בראי לעבר המושב האחורי הבחנתי שהוא בוכה. עצרתי בחנייה ליד הדירה שלנו, הגשתי לו טישו ושלושתנו עלינו יחד לדירה.
דולב נמלט מיד למקלחת, ויצא ממנה רק אחרי שהצליח להשתלט על עצמו. "אני באמת לא יודע מה עובר עלי, כנראה שרק עכשיו קלטתי פתאום שהוא לא יחזור יותר." אמר ולגם מהתה שהכנתי לו.
"לוקח הרבה זמן לעבד אבל." הסכמתי איתו, והנחתי יד מנחמת על כתפו.
דולב הסתובב והביט בי בעיניים אדומות, "רמי מת, אני לא אראה אותו יותר אף פעם." אמר במעין פליאה, ושוב זלגו עיניו דמעות. "הוא מת, נכון עידו? גם אתה ראית אותו, הוא מת לגמרי." פנה אל עידו שהביט בו, חיוור ומתוח.
"כן דולב, רמי מת לגמרי, אבל אתה עדיין חי." הזכיר לו עידו אחרי שהצליח לחשוב על תגובה הולמת, ומחה בעדינות את לחיו הרטובה של דולב.
"אני לא מצליח להבין את זה, איך זה יכול להיות שהוא מת ואני לא, איך זה יכול להיות ששום דבר לא השתנה, אנחנו פה, מדברים, אוכלים, שותים, חושבים על סקס ורמי..." דולב הביט בנו בהשתוממות, ואחר כך קם והחל לפשוט את בגדיו, בוכה, "הוא שוכב באדמה ואני מת להזדיין. איך זה יכול להיות?" תהה, והחל לפרום את כפתורי חולצתו של עידו שנענה לו ברצון, ועזר לו להיפטר ממכנסיו.
הבטתי בהם, משותק מבהלה, חש איך החרמנות שכבשתי בגלל האיפוק שנכפה עלי בחודש האחרון הולכת ומתעצמת בתוכי. "מה אתם עושים?" הצלחתי לפלוט לבסוף.
"מה נראה לך?" קצרה רוחו של עידו שכבר היה ערום כמעט לגמרי. מזמן לא ראיתי את הזין שלו זקוף ומשתוקק כל כך, ודולב... הבטתי בשרירי גבו כשפסע לחדר השינה ושאלתי את עצמי איך יכולתי לשכוח כמה הוא יפה.
"נו, אתה בא?" עורר אותי קולו של עידו מקיפאוני.
"אתה בטוח שאתה רוצה גם אותי?" התפלאתי.
"אל תשאל שאלות דביליות, תיפטר כבר מהבגדים שלך ובוא." פקד עלי עידו, והלך אחרי דולב.
עקבתי אחריהם, נפטר תוך כדי כך מבגדי, וסוף סוף זכיתי להגשים פנטזיית נעורים שכמעט נואשתי מלהגשים, ועשיתי שלישיה.
זה היה פחות טוב מהדמיונות הפרועים שלי, גם בסרטי הפורנו שראיתי העסק נראה טוב יותר. אולי בגלל ששם היה במאי שייתן הוראות, אבל עשינו מאמץ והפקנו את המיטב מעצמנו, מתרכזים בעיקר בדולב שחגג על הזין שלי ושל עידו כאילו אין מחר.
אחר כך הוא התמוטט ופשוט נרדם.
"בוא נלך להתקלח." קפץ עידו מהמיטה, ומיהר למקלחת, "נו, בוא כבר אלמוג." התעקש, ומשך אותי אחריו, מסרב להניח לי להישאר לבד עם דולב.
"בחיים לא קרה לי דבר מופרע כזה." התוודה, מווסת את זרם המים, "נהנית?" חקר והחל מסבן את גופי.
"אה... כן, די, זאת אומרת... חשבתי ש... היה בסדר, אבל אני מקווה שאתה לא רוצה לעשות מזה מנהג קבוע."
עידו גיחך, "אל תדאג, פעם אחת הספיקה לי, ולך?"
אחרי שיצאנו מהמקלחת הלכנו לישון יחד בחדר האורחים שלנו, מצטמצמים ונדחקים זה אל זה על המיטה הצרה מידי, ובכל זאת, בלי שנטרח לדבר קודם על העניין, היה ברור שאיש מאיתנו לא רוצה ללכת לישון עם דולב. הנחנו לו להשתלט על המיטה הזוגית שלנו ונרדמנו צמודים זה לזה.
בבוקר הוא כבר לא היה, יצא עוד לפני שהתעוררנו ומאז, פחות או יותר, נעלם מחיינו.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...