ספסל. צילום: Photos by Mavis, flickr.

 >  >  > 

מוחתם - פרק טז'

זה היה מוצלח, כמו בדרך כלל אצלנו, למרות שבסתר ליבי אני יודע שעידו דלוק עדיין על דולב היפה, ואני מניח שגם הוא יודע שאני יודע, ושנינו יודעים שזה אחד מאותם דברים שעדיף שלא נדבר עליהם.

אף פעם לא הבנתי למה אנשים מבקשים עצות מאחרים, בין כה וכה הם עושים בדיוק מה שהם רוצים ומצליחים תמיד למצוא סיבות טובות לשטויות שהם מעוללים.
מניסיון מר ידעתי שבלי שום קשר למה שאגיד דולב יחזור לרמי כי משום מה זה מה שהוא רוצה לעשות, ולכן רק הנהנתי בכובד ראש וניסיתי להגיד כמה שפחות – טריק ידוע ומוכר של פסיכולוגים.
לעידו לא אמרתי כלום על השיחה עם דולב, פסיכולוגים לא נוהגים לשוחח על העבודה שלהם עם איש, זה לא אתי, ובמקרה שלי גם מאוד לא חכם, הרי ידעתי מראש איך עידו יגיב.
"דולב סיפר לי שהוא חוזר לרמי, איזה דביל, הוא בטח יבגוד בו בהזדמנות הראשונה." ניבא עידו כשדולב בישר לו שהוא ורמי שוב יחד.
"אי אפשר לדעת, אולי הפעם הוא למד לקח והוא יתחיל להעריך מה יש לו."
"נראה לך? אני בספק, אנשים לא משתנים כל כך מהר, בטח לא אנשים בגיל של רמי."
"אני לא בטוח שדולב רוצה שהוא ישתנה, עובדה שהוא אוהב אותו כמו שהוא."
"אם ככה למה הם נפרדו? אתה יכול להסביר לי?" דרש עידו.
"לא יודע." משכתי בכתפי והקשבתי בשקט כשעידו ניסה בפעם המאה להבין מה יש לבחור מדהים כמו דולב לחפש עם אחד כמו רמי.
"כבר אמרתי לך." נכנסתי לדבריו אחרי שנמאס לי לשמוע שוב את אותו הנאום, "אף אחד לא יודע באמת מה שני אנשים מוצאים זה בזה, בטח יש גם הרבה אנשים שמתפלאים מה אתה עושה עם אחד כמוני."
"למה אתה מתכוון אחד כמוך?" התרעם עידו, "אתה בן אדם מקסים." הוא חיבק אותי והוסיף נשיקה, "חולה עליך מוּגי." הצהיר, ועל פי הכינוי שכינה אותי - כינוי שנשמר רק לרגעים פרטיים מאוד - ידעתי שהוא חרמן.
"די להתחנף דוֹדוֹ." נהמתי, וכאילו דחפתי אותו מעלי, אבל רק כאילו. הוא ידע היטב שאם אני קורא לו דוֹדוֹ - שיבוש טיפשי של שמו – גם אני רוצה סקס, וזה בדיוק מה שקרה, וזה היה מוצלח, כמו בדרך כלל אצלנו, למרות שבסתר ליבי אני יודע שעידו דלוק עדיין על דולב היפה, ואני מניח שגם הוא יודע שאני יודע, ושנינו יודעים שזה אחד מאותם דברים שעדיף שלא נדבר עליהם.
כמה ימים אחר כך הגיע דולב לבקר אצלנו בשעת הערב, שמע על עלילותיו של אביב בטירונות, התפעל מהתמונות של רזי המתוק שלנו, והתחמק בדיפלומטיות מלהגיד מה דעתו על תרומת זרע של עידו לבת זוגה היפה של רינה כדי שיהיה לרזי אח או אחות.
נופר לחצה על עידו והפצירה בו להניח לה לתת לרז אח או אחות, ומשום מה הוא לא הפסיק להתלבט והתקשה להחליט מה לעשות. "מצד אחד עדיף שאם כבר יהיה לרזי אח מוטב שהוא יהיה אחיו הביולוגי לפחות למחצה." שטח עידו את הדילמה שלו בפני דולב, "אבל מצד שני מה יהיה אם הן ייפרדו? רק תחשוב באיזה מצב נוראי זה יתקע אותי, ילד מאישה אחת, וילד מהשנייה, והן שונאות זו את זו וכועסות אחת על השנייה, ואני והילדים באמצע."
"אבל למה אתה חושב שהן ייפרדו?" השתומם דולב, "יש המון זוגות שלא נפרדים."
"ויש עוד יותר שכן נפרדים, נכון שאצל לסביות זוגיות זה עניין יותר רציני מאשר אצל גברים, אבל..."
"למה אתה מתכוון יותר רציני? למה אתה חושב שגברים לא מתייחסים ברצינות לזוגיות שלהם?" נעלבתי, "אני לא יודע מה אתך עידו, אבל אני מתייחס לקשר שלנו ברצינות גמורה." הכרזתי והבטתי בו בתוכחה.
"אני יודע, אני לא מדבר עלינו." נחפז עידו ללטף את זרועי בניסיון לפייס אותי, "אני מדבר באופן כללי, ברור שכל זוג זה משהו אחר, אבל אני מודאג בגלל רינה ונופר, לא נראה לי שהקשר שלהן יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, ובגלל זה..."
"אולי כדאי אם ככה שנופר תעשה ילד עם אלמוג." הציע דולב פשרה, וחייך אלי.
לא החזרתי לו חיוך. "למה איתי? מה אני, ברירת מחדל?" שאלתי את דולב, מוקנט מההצעה שלו שבאה לתקן ורק קלקלה.
"לא אמרתי את זה, למה אתה רגיש כל כך היום?" נפגע דולב.
"לא יודע, מצטער, היה לי יום נוראי, וקר לי וכואב לי הראש, אני מרגיש שאני הולך לחטוף שפעת או משהו. תגיד דולב, מה נגמר אתך ועם רמי, איך זה שלא באתם יחד?"
"רצינו אבל זה לא הסתדר, יש לו איזה פגישה דחופה עם מישהו שרוצה לראות את הבית." הסביר דולב, "ומיד אחרי שהוא יצליח למכור אותו הוא יעבור לגור אצלי."
"השקעתם בבית הזה כל כך הרבה עבודה, לא חבל למכור אותו?"
"כן, קצת, אבל הוא רחוק לי מהעבודה, והאמת, הוא גדול מידי בשבילנו. רמי מעדיף למכור אותו וגם אני... אין לי זיכרונות טובים מהבית הזה, בהתחלה היה לנו טוב, אבל אחר כך..." דולב קם ושלף את הנייד שלו מכיסו, "כבר ממש מאוחר, אני לא מבין למה רמי לא מתקשר." העיר בעצבנות ובדק לשווא את פניו החלקים והבוהקים של הנייד החדיש שלו.
"אז למה אתה לא מתקשר אליו?" תהה עידו.
"אני לא רוצה להפריע לו, הוא הבטיח להתקשר ברגע שיסיים." אמר דולב בעקשנות, והסב את השיחה לעניין אחר.
מתעלמים מהעצבנות ההולכת וגוברת של דולב שקפץ מעניין לעניין והציץ ללא הרף בשעון המתנו שעה שלמה לטלפון מרמי שבושש להתקשר.
"נו, באמת." פקעה לבסוף סבלנותי, אני תמיד נעשה מתוח קצת במחיצתו של דולב והיום הייתי משום מה מתוח במיוחד. "תתקשר אליו או שאני אעשה את זה." רטנתי, כועס על עצמי שהנחתי לעצבנות של דולב לדבוק בי.
"בסדר." נשבר דולב שרק חיכה שמישהו יגיד לו להפסיק להיות קשה עורף, והתקשר. לא הייתה תשובה, הנייד צלצל וצלצל אבל הצליח להגיע רק לתא הקולי של רמי. "אני מתחיל להיות ממש מודאג." סח דולב וקם, "אני נוסע אליו." החליט.
"אל תיסע לבד." קם גם עידו, "אני אסע אתך." החליט, והשניים עמדו והביטו לעברי כאילו תהו למה אני יושב עדיין. גם אני תהיתי, לכאורה התבקש שאצטרף אליהם, אבל בלי להבין למה נתקפתי מין חוסר רצון לקום ממקומי.
"אני לא חושב שיש צורך שגם אני אסע, אני די עייף ונורא כואב לי הראש." התלוננתי, חש כאילו נדבקתי לספה, "תיסעו בלעדי." מיששתי את מצחי, "נדמה לי שיש לי חום." מלמלתי תירוץ קלוש. השניים השתכנעו ונסעו.
אחרי לכתם משכתי על עצמי שמיכה והמתנתי להם על הספה, מתנמנם מול הטלוויזיה עד שצלצול טלפון העיר אותי. "אלמוג." רעד באוזני קולו של עידו, "אלמוג, משהו נורא קרה, אני... אנחנו..." הוא החל ליבב.
"עידו! מה קרה?" צעקתי, "אתה בסדר?"
"הוא בסדר גמור." השיב לי קול זר, קול גברי רגוע ובטוח, "הוא קצת בהלם, אבל לא נורא, עד מחר בבוקר זה יעבור לו."
"בהלם ממה? מה קרה לו? איפה דולב?" צעקתי, מתחרט בכל ליבי שלא נסעתי אתם.
"דולב זה הבחור השני?" חקר הקול הזר.
"כן, מה קרה לו? מי אתה? מה קורה שם? איפה רמי?"
"אני פקד מזרחי, פקד רונן מזרחי, ואני הממונה על חקירת מותו של עמרם פרנס. אם ידוע לך משהו על נסיבות מותו זה הזמן לספר לי."
"לספר לך על מה? אתה בטוח שרמי מת?" נדהמתי, "איך? מה? איפה? מה קרה? הוא שוב חטף התקף לב? אבל... למה המשטרה חוקרת את המוות שלו?"
"כי הוא נרצח." השיב לי פקד מזרחי בקור רוח, ושאל אם זכור לי מתי בדיוק עזבו דולב גולדברג ועידו שאולוב את דירתי, והאם אני מוכן לבוא ולהעיד על כך במשטרה אם אתבקש?
"מה להעיד? על מה אתה מדבר? דולב ועידו יצאו מפה לפני שעה בערך, לא, בעצם לפני ארבעים דקות ו... תן לי את עידו בבקשה."
"עוד רגע, אתה יכול להסביר לי קודם מה בדיוק טיב הקשר שלך עם עידו?"
"הוא הבן זוג שלי, אנחנו גרים יחד כבר כמה שנים, ודולב הוא ידיד משותף שלנו, וגם רמי הוא... היה..."
"אתה יודע מה היה טיב הקשר בין הנרצח לבין דולב?"
"הם... אה... הם היו בני זוג ונפרדו, אבל אחר כך חזרו... הם תכננו לחזור לגור יחד, בגלל זה רמי לא בא לבקר אצלי, הוא קבע פגישה עם מישהו שבא לראות את הבית ו... מה קרה שם? איך הוא מת בדיוק?"
"אם לא אכפת לך, מי ששואל פה שאלות זה אני." השיב לי פקד מזרחי בקפדנות, ואחר כך בישר לי שהוא שולח את דולב הביתה עם שני חוקרים שישאלו אותי עוד כמה שאלות, וכנראה שמחר בבוקר אזומן שוב לחקירה.
"ומה עם דולב?" נחרדתי, "אתם עוצרים אותו?" שאלתי וקולי רעד.
"לא, עדיין לא." השיב פקד מזרחי בקול מבשר רעות, "אבל אנחנו מעכבים אותו לחקירה." אמר, וסגר.
חצי שעה אחר כך נעצרה מכונית משטרה מתחת לדירה שלנו, ועידו, מלווה בשני שוטרים חמורי סבר, עלה לאיטו במדרגות. עמדתי בפתח לקדם את פניו, ובקושי הצלחתי להתאפק לא לחבק אותו. על פי מראה פניו האומללים הוא היה זקוק מאוד לחיבוק, אבל ידעתי שהוא לא ירצה לעשות הצגות לפני אנשים זרים, והסתפקתי במגע חפוז בכתפו. "אתה בסדר?" בחנתי בדאגה את פניו.
הוא הנהן ונכנס פנימה, נע באיטיות מגושמת כאילו היה ישן למחצה.
"הוא קצת בהלם." הסביר אחד השוטרים, בחור שמנמן, שחום ומתולתל עם שמץ מבטא מזרחי.
"היה שם הרבה דם." אמר עידו בקול חולמני, והניח לשוטר השני, בחור גדול ובהיר עם פרצוף רוסי אדמדם לאחוז במרפקו ולהושיב אותו על הספה.
"כדאי שתכין לו כוס תה גדולה עם הרבה סוכר, או דבש." ייעץ לי בחביבות.
הלכתי למטבח להכין תה והשוטר השחום שהזדהה כעובד הלך בעקבותיי, הציע שאכין תה לכולנו, הביט בי מכין לכולנו תה צמחים עם דבש ולימון, וסיפר לי שהרצח היה אלים מאוד, ובגלל הממצאים בשטח יש חשד שהרוצח הכיר את הנרצח.
"אתם חושדים בעידו?" נדהמתי, "אבל... אני מבטיח לך ש... עידו בחיים לא... וחוץ מזה הוא חזר מהעבודה ישר הביתה, והיה איתי בבית עד שדולב הגיע ו... מתי בדיוק רמי נרצח?"
"לא יודע, המז"פ עוד לא נתן לנו תשובה ברורה."
"בכל מקרה אני בטוח שאין מצב שעידו קשור לעניין הנוראי הזה."
"אני יודע, אני יודע." הניח עובד יד מרגיעה על כתפי, "אל תדאג, הוא לא חשוד, אבל הבחור השני..."
"מי, דולב? שטויות, דולב לא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב, בטח לא ברמי, הוא אהב אותו מאוד, סיפרתי כבר למפקד שלכם, הם תכננו לחזור לגור יחד."
"כן, אני יודע, ככה זה במקרים של רצח, החשוד העיקרי הוא כמעט תמיד בן הזוג של הנרצח."
"אבל אני אומר לך, דולב היה פה, איתי ועם עידו, הוא חיכה שרמי יתקשר ויספר לו מה נגמר עם מכירת הבית, אין מצב שהוא הרוצח, דולב רוצח? באמת, איזה רעיון הזוי."
"עוד נראה, ידוע לך איפה הוא היה קודם, לפני שהוא בא לדירה שלכם?"
"אה... בעבודה אני מתאר לעצמי, הוא מנהל חנות לכלי בית ולמתנות."
"אז הוא בא אליכם ישר מהחנות?" זקף בי החוקר מבט פקחי.
"לא יודע." ניסיתי לאמץ את מוחי, "לא חושב, הוא סוגר בדרך כלל בשבע, ואצלנו הוא היה בשמונה ומשהו... אני די בטוח שהוא עבר דרך הדירה שלו קודם, החליף בגדים, אולי התקלח, לא יודע, לא עלה בדעתי לשאול, אולי תבררו אצל השכנים שלו? מישהו בטח ראה אותו, כולם מכירים את דולב, הוא נשמה, כל השכנים שלו אוהבים אותו, אין בן אדם אחד בעולם שיגיד לכם עליו מילה רעה."
עובד הנהן, מקשיב קשב רב לדברי, ואחר כך עזר לי לשאת את המגש עם התה והעוגיות לסלון, ישב איתי ועם עידו, שתה תה, חייך ושאל שאלות קטנות וערמומיות בעוד שותפו מקשיב בשקט, ורושם בשקדנות את תשובותינו בפנקס קטן.
אחרי שעה של שאלות הייתי מרוט עצבים כל כך עד שהייתי מוכן להודות אפילו ברצח ארלוזורוב. רגע לפני שעמדתי לבקש מהם שילכו כבר ויניחו לנו הם קמו, הודו על התה, אמרו שיצרו איתנו שוב קשר אם ירצו לשאול עוד שאלות, והלכו סוף סוף.
"תודה לאל." לחש עידו אחרי שהם נסעו לדרכם, ומשך אותי אליו, מחבק אותי בכוח. "זה היה נורא, אף פעם לא ראיתי משהו זוועתי כל כך." רעד בזרועותיי, ולראשונה מאז שנפגשנו הרגשתי גדול וחזק יותר ממנו.
"מה היה נורא? מה בדיוק קרה?"
"רמי מת, מישהו רצח אותו, פוצץ אותו במכות... הגענו ומצאנו דלת סגורה, אבל היה אור בסלון ובמטבח והמכונית של רמי הייתה בחנייה. דפקנו ודפקנו ואף אחד לא ענה אז הלכנו מסביב ונכנסנו דרך הדלת האחורית, היא הייתה נעולה, אבל דולב זכר שיש מפתח רזרבי מתחת לעציץ, נכנסנו ישר למטבח והכל נראה בסדר, אבל היה מין... מין ריח כזה, וכשנכנסנו לסלון ראינו שיש בלגן נוראי, כסאות זרוקים וזכוכיות שבורות, הדלת של חדר העבודה הייתה מנופצת ופתוחה ורמי שכב על הרצפה בין המחשב לספה ו..." הוא נרעד וכיסה את פניו בידיו, "הראש שלו והפנים שלו היו... היה דם בכל מקום ו..." עידו החל ליבב, "זה היה נורא, דולב ברח החוצה והתחיל להקיא, ולא הסכים להיכנס יותר פנימה. אני לא יודע מאיפה היה לי כוח להתקשר למשטרה ולחכות לשוטרים שיבואו, דולב נכנס להיסטריה ורצה להסתלק והייתי צריך להחזיק אותו בכוח שלא יברח משם, ואחרי שהם הגיעו והתחילו לשאול כל מיני שאלות... פתאום הבנתי שהם חושדים בנו ואז בכלל..."
"טוב, הם חייבים לשאול שאלות, זה התפקיד שלהם, אני בטוח שאחרי שהם יבינו מה קרה הם יפסיקו לחשוד בכם."
"בי אולי, אבל אני לא בטוח בקשר לדולב, אפילו לי שמכיר אותו כבר שנים הוא נשמע מאוד חשוד, הוא ענה תשובות מאוד מוזרות כשהם התחילו לברר מה הוא עשה כל היום ומתי הוא ראה לאחרונה את רמי."
"תשובות חשודות?" בהיתי בו, נדהם, "תגיד עידו, אתה השתגעת לגמרי? אתה לא חושד באמת שדולב... אני חושב שאתה עדיין בהלם, מה דעתך לקחת חצי כדור ואליום, לעשות מקלחת חמה וללכת לישון? אני בטוח שעד מחר בבוקר הכל יתברר."
"כן, מזה בדיוק אני חושש." ענה עידו, לקח את הכדור, התקלח והתמוטט במיטה. למרות כדור ההרגעה הוא ישן רע מאוד, התעורר בצעקה לפנות בוקר וסירב לספר לי על מה חלם, רק נצמד אלי בחזקה, אמר לי שהוא אוהב אותי בכל ליבו, והוא מקווה שלא ניפרד לעולם, ושנזכה להזדקן יחד, ונרדם שוב, כף ידי מונחת על לוח ליבו.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...