ספסל. צילום: Photos by Mavis, flickr.

 >  >  > 

מוחתם - פרק יד'

"אתה מאוהב." פסק אלמוג כשראה איך אני מחליף לו חיתול, מקנח בזהירות ובלי לחוש שמץ גועל את עכוזו, מדבר איתו, שר לו, מנשק כל חלק בגופו הקטן החלק והמושלם, ומתמוגג משמחה ממראה ידו הקטנטנה והמושלמת לופתת את אגודלי.

זה לא שתינוק משנה לך את החיים או שאתה הופך לאדם אחר ברגע שהפכת לאבא, ממש לא, למעשה הכל נשאר אותו דבר, העולם ממשיך להסתובב כרגיל, אתה נשאר אותו אדם, וממשיך להמשיך להתנהל באותו אופן, אבל לאט לאט, ככל הימים חולפים ומצטברים לשבועות, ואחר כך לחודשים אתה מגלה להפתעתך שמרכז הכובד של עולמך הפנימי מתרכז רק סביב היצור הזעיר והצרחני הזה שחולק אתך את מחצית מהגנים שלו. כל מה שהכעיס אותך, הדאיג אותך, או מילא אותך פעם אושר והתפעלות עדיין שם, אבל הוא כבר לא חשוב יותר.
זה התחיל עם משהו טריוויאלי כמו שמו, ברגע שראיתי את הפרצוף הקטן והקמוט עדיין מתלאות הלידה השם נועם נראה לי כשגיאה נוראית, למרות שקודם כלל לא היה אכפת לי איך יקראו לו.
"למה נועם? מה פתאום שנקרא לו נועם?" התקוממתי.
"טלי אוהבת את השם הזה." הסבירה רינה ועצמה את עיניה בעייפות, "עוד סיבה לוותר עליו." הסכימה, "איך אתה מציע שנקרא לו?"
"מה דעתך על רז?"
היא שקלה את ההצעה כמה שניות ואחר כך אמרה שבסדר, אין לה התנגדות, ואולי אני מוכן לסגור את הוילון מסביב למיטה שלה, היא פשוט מתה לישון קצת.
"אבל רק עכשיו התעוררת, את לא רוצה להאכיל את התינוק?"
"לא, כואב לי נורא, אני מתה לישון." מלמלה רינה בעיניים עצומות.
"אבל הוא רעב, את לא רואה? הנה, תקשיבי, הוא בוכה." התמלאתי דאגה למראה הפרצופון הזעיר שהתעוות מבכי. רינה נותרה אדישה ולכן חשתי עם התינוק לאחות שנתנה לי בקבוק עם חלב והורתה לי להאכיל את הקטן.
"שמו רז." בישרתי לה, וליבי התרחב משמחה למראה התינוק שנאחז בפטמת הסיליקון בנחישות וינק ממנה בעוז. אחר כך היה צריך לטפוח בעדינות על גבו עד שתיפלט בועת האוויר שנלכדה בקיבתו הזעירה ולהמשיך לאחוז בו עד שיירדם ולחזור ולעשות אותו דבר כל ארבע שעות.
אחרי הלידה רינה פיתחה כל מיני סיבוכים בריאותיים מסתוריים והחלימה מהן לאיטה, מגלה עניין פושר למדי בתינוק, והרופא הסכים, אחרי היסוס קל, להניח לי לקחת אותו מבית החולים בלעדיה. לקחתי חופש מהעבודה וביליתי איתו את השבועיים הראשונים לחייו, מתמכר בכל מאודי לחוויית האבהות.
עברתי לגור בדירתה של רינה והקדשתי את כל זמני ותשומת ליבי לרז. הטיפול בתינוק היה אחד הדברים הקשים, המתישים והמענגים ביותר שעשיתי מימי.
האחריות על שלומו וחייו נעשתה עיקר חיי - לא עבדתי, כמעט לא יצאתי מהבית, שכחתי בכלל מה זה סקס, ובכל זאת, מעולם לא נהניתי כל כך.
למרות שלכאורה גרתי עם דולב - שפעם רק המחשבה עליו גרמה לי פרפורי התרגשות - בקושי הרגשתי בנוכחותו לצידי. נזכרתי בו רק כשהייתי צריך מישהו שיעזור לי עם הילד. שאר הזמן הייתי שרוי בתוך בועה של אינטימיות מאושרת עם רז, ישנתי איתו במיטתה של רינה, ולפעמים אלמוג היה מצטרף אלינו ונשאר לישון, דחוק בפינת המיטה כדי לא להפריע לרז להתמתח ברווחה.
ארגנתי את שעות השינה והערות שלי על פיו, נעשיתי אמן בהחלפת חיתולים והכנת אוכל לתינוקות, ושעת האמבטיה שלו הייתה השיא של יומי. דולב ואלמוג היו מבחינתי רק צללים שהסתובבו סביבנו, לפעמים עזרו ולפעמים הפריעו, אבל היו חסרי כל משמעות מבחינתי.
"אתה מאוהב." פסק אלמוג כשראה איך אני מחליף לו חיתול, מקנח בזהירות ובלי לחוש שמץ גועל את עכוזו, מדבר איתו, שר לו, מנשק כל חלק בגופו הקטן החלק והמושלם, ומתמוגג משמחה ממראה ידו הקטנטנה והמושלמת לופתת את אגודלי.
אחרי שבועיים רינה יצאה סוף סוף מבית החולים וחזרה מאוששת לדירתה, מצפה שאתנתק מרז ואניח אותו לטיפולה. התקשיתי בכך מאוד, אני לא יודע איך הייתי עומד בפרידה ממנו לולא אלמוג שהבין לנפשי, תמך ועודד, ולא התעייף מלהסביר לי שעלי להירגע קצת, ולהתחיל לסמוך עליה כי היא אימו של הילד וגם היא אוהבת אותו, ובאמת, לא יקרה כלום אם היא תישאר איתו לבד.
"אני בטח לא אפתיע אותך אם אגלה לך שיש באישיות שלך קווים אובססיביים ואתה נוטה להתמכרות." בישר לי.
"למה התמכרות?" נפגעתי, "לדאוג לילד שלי זו התמכרות? מה רצית שאני אעשה, אשאיר אותו עם איזה מטפלת? נראה לך שאדם זר היה מטפל בו יותר טוב ממני? אפילו מבחינה כלכלית עדיף היה לקחת חופש מהעבודה ולהיות איתו מאשר לשלם למישהי שתעשה את זה."
"כן, אולי, אבל..."
"אז מה אם אני גבר? חוץ מאשר להניק אותו אני יכול לעשות כל מה שאישה עושה, ובין כה וכה רינה מקבלת אנטיביוטיקה ככה שהיא לא יכולה להניק, מזל שיש מטרנה, וזה מזכיר לי..." זינקתי אל הטלפון כדי להסביר לרינה בפעם המאה איך צריך לנקות ולייבש את הבקבוקים של רז, ולהזהיר אותה שוב לא לגעת בבקבוקי הפלסטיק, הם לא בריאים, עדיף להשתמש באלה מהזכוכית, ושלא תשכח שיש להם מחר תור בטיפת חלב, אני אבוא אתה אם היא תרצה, ובעצם גם אם לא, אני חייב לדבר עם האחות על הפריחה שיש לילד ו...
"עידו, אולי מספיק כבר! אמרת לי הכל עוד אתמול, אני לא כל כך סתומה, אני מודה לך על העזרה אבל תאמין לי שאני יכולה להסתדר לבדי במשך כמה שעות, זה רק תינוק קטן אחד, די להיות היסטרי." נזפה בי רינה, אבל ללא הועיל כמובן, כי זה לא היה רק תינוק אחד קטן, זה היה התינוק שלי.
ידעתי שאני מגזים אבל לא יכולתי לשלוט בזה, הרגשתי צורך דוחק להיות ליד רז, להקשיב לנשימותיו, לגעת בו, להריח אותו, להיווכח במו עיני שהוא אוכל כראוי, עולה במשקל לפי הטבלאות, ישן על הבטן כמו שצריך. לא סמכתי על איש שידע לטפל בו כראוי, רק על עצמי, הפרידה ממנו הכאיבה לי פיזית, הייתי מכור, בדיוק כמו שאלמוג טען.
"בשביל זה יש לילד אבא ואימא, כדי שיתחלקו בטיפול בו ולא יעצרו את החיים שלהם לגמרי." ניסה אלמוג להרגיע אותי, "זו הסיבה שיש לרינה חופשת לידה, כדי שהיא תטפל ברז ואתה תלך לעבודה, תרוויח כסף לפרנס אותו, תישן קצת, ואולי גם תשב לאכול כמו בן אדם? תראה כמה רזית."
"כן, אבל... אני רק רוצה להזכיר לה..."
"עידו." הוא מסגר את פני בכפות ידיו, לא מניח לי לטלפן לה שוב, "תרגיע כבר, היא אימא של רז, היא בן אדם אחראי והיא יודעת איך לטפל בו גם בלעדיך, ובבקשה, אל תשכח שגם אני קיים, אתה יודע כמה זמן עבר מאז שהזדיינו?"
הוא צדק כמובן, ידעתי את זה, אבל אצלי, במלחמה בין הראש ללב, הלב תמיד מנצח, ומאז שרז נולד הלב שלי היה לגמרי שלו.
ביליתי יותר ויותר ערבים ולילות אצל רינה, מטפל ברז, ומזניח את בן זוגי שסבלנותו הלכה ופקעה. "שוב אתה הולך לישון אצלה?" כעס עלי, "הילד בן ארבעה חודשים ורינה כבר בריאה לגמרי, כמה זמן אני אמור לישון לבד עידו?"
"אני מצטער, אבל לרז התחילו לצאת שיניים, הוא נורא בכיין בזמן האחרון, כנראה שמתחיל אצלו חום, והיא פוחדת להישאר איתו לבד. אני מבטיח לך לחזור הביתה בבוקר ולהיות אתך קצת לפני שנלך לעבודה, בסדר?" ניסיתי לחבק אותו, אבל הוא התחמק, "אל תעשה לי טובות." רטן והדף אותי מעליו.
ידעתי שאני צריך להישאר איתו, להקדיש לו זמן, להיות קצת פחות קצר רוח ויותר סבלני, אבל התגעגעתי לרז, דאגתי לו, ולא סמכתי על רינה שתדע להתמודד עם המשימה המסובכת של רחיצתו באמבטיה... ומה אם הוא ייפול לה מהידיים... אלמוג בן אדם מבוגר, שיתמודד, החלטתי ורצתי אל רז.
למחרת בבוקר, אחרי שהוא נרדם סוף סוף לצידה של אימו, מותש מלילה קשה, רצוף בכי והקאות, חזרתי הביתה כדי להתקלח ולהחליף בגדים לפני שאלך לעבודה. נכנסתי חרש לחדר השינה ומצאתי את אלמוג ישן בשלווה עם דולב ששכב במיטתנו בצד שלי, ראשו מונח על הכרית שלי, וזרועו חובקת מתוך שינה את גופו של אלמוג.
צעקת הכעס שלי העירה את השניים מיד, אבל במקום לזנק מהמיטה, אשמים וחפויי ראש, ולנסות להסביר ולהתנצל הם התנפלו עלי, וכעסו שאני מעיר אותם.
"מה אתה צועק ככה? תראה מה השעה, מפגר אחד!" רתח דולב ששנא לקום מוקדם בבוקר.
"זה מה שמפריע לך, שאני מעיר אותך מוקדם מידי? הייתי צריך לרצוח אותך, בוגד אחד!" צרחתי.
"מה בוגד, מי בוגד, אל תהיה אידיוט!" התעצבן אלמוג, "זוז, אני מת להשתין." זינק מהמיטה ועקף אותי בדרכו לשירותים, "לא מספיק שהילד שלך לא נתן לו לעצום עין כל הלילה עכשיו גם אתה מעיר אותו?" נזף בי תוך כדי השתנה.
"אבל הוא ישן אתך במיטה שלנו, מה אני אמור לעשות? לנשק אותו?"
"זה רעיון." גיחך דולב, "אבל אולי כדאי שקודם אני אצחצח שיניים." נכנס למקלחת, וסגר את הדלת מאחוריו, מניח לי ולאלמוג לריב בפרטיות.
"אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?" הסתערתי על בן זוגי שסירב להתרגש.
"אם אתה חושב שקרה משהו ביני לבינו אתה יותר טיפש ממה שחשבתי." ענה לי אלמוג בשאט נפש, ופיהק מלא פיו.
"אבל מצאתי אתכם באותה מיטה, מה אני אמור לחשוב?"
"תחשוב מה שאתה רוצה, אני ודולב רק ישנו יחד, לא קרה שום דבר חוץ מזה, אבל אם תמשיך להזניח אותי זה עוד יקרה, אולי לא עם דולב, אבל יקרה."
"למה לא עם דולב? מה רע בו?"
"כלום, חוץ מזה שהוא לא הטעם שלי."
"וואלה? אז מי כן הטעם שלך?"
"אתה, דביל אחד." השיב דולב, פתח את הדלת והתייצב ביני לאלמוג, מניח יד אחת על שכמי, ומחבק את מותניו של אלמוג בידו השנייה.
"תעזוב אותי, אל תיגע בי!" התנערתי ממנו בזעם, "מה פתאום באת לישון פה?"
"כי אחרי שרז העיר אותי בפעם השלישית באותו לילה החלטתי להסתלק למקום שקט יותר, ואז נזכרתי במיטה שלך ובאמת ישנתי נהדר עד שבאת והתחלת לצרוח." חייך אלי דולב את חיוכו היפה, ולרגע נזכרתי כמה הייתי מאוהב בו פעם וקלטתי בתחושת רווחה נפלאה שאני כבר לא. הוא עדיין היה גבר יפה תואר, אבל הבנתי שאני כבר לא משתוקק אליו יותר, ואני שונא לראות אותו במיטה שלי, נוגע בגבר הפרטי שלי.
"לא אכפת לי שאתה ישן אצלי, אבל אם אתה לא רוצה שאני אפרק אותך במכות אל תעז לגעת יותר באלמוג." נהמתי עליו, והוספתי דחיפה נבזית כדי לתת לדברי יתר תוקף.
"בסדר עידו, ועכשיו די להיות פסיכי." חייך אלי דולב בפייסנות, "רוצה קפה?"
"לא, אני רוצה שתסביר לי מה בדיוק עשית במיטה שלי."
"רק ישנתי, נשבע לך. יש לך מושג כמה הייתי עייף? מאז שרז נולד לא ישנתי לילה אחד כמו בן אדם. אני מלא הערכה והתפעלות למסירות האבהית שלך, ויחסית לתינוק רז ממש מותק, אבל זה מה זה מתיש לטפל בו, איך יש לך כוח אליו?"
"יש לי כוח כי אני אוהב אותו." הסברתי, והסתובבתי אל אלמוג, "וגם אותך אני אוהב, מאוד התגעגעתי אליך." חיבקתי אותו.
"גם אני." נמס אלמוג לתוך החיבוק שלי.
"אני רואה שאת הקפה של הבוקר אני אשתה לבד." הצטחק דולב, והסתלק לדרכו, משאיר אותנו לאהוב זה את זה לבד.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...