>  >  > 

מוחתם - פרק ט'

בשביל זה יצאתי מהארון? כדי לחיות בדיוק כמו אחותי ואחי שגרו בדירות דומות לזו שלי, והתמודדו עם ילדים פרועים, חיים משמימים ומשיכת יתר בלתי נשלטת?

אבא שלי נהג להפשיל שרוולים כל יום שישי, ולנקות את הבית בעוד אימא מבשלת לכבוד שבת. אף עוזרת בית לא הייתה מסוגלת לצחצח את האריחים ואת החלונות יותר טוב ממנו, ולא רק שהוא לא ראה לעצמו פחיתות כבוד בעזרה לאימא, הוא גם הקפיד לשנן לנו ששמירה על הניקיון והסדר בבית היא חובתם של כל בני הבית בלי שום הבדל גיל ומין.
כתוצאה מהמשטר הפמיניסטי ששרר בביתנו למדתי כבר בגיל צעיר להתמודד עם העבודות המאוסות הללו, והיטבתי לגהץ, לשטוף רצפות, לפעיל מדיחי כלים ומכונות כביסה, ואפילו לעשות שוק. בכל זאת השתדלתי להתחמק מעול ניהול הבית כמיטב יכולתי ושמחתי להפיל אותו על אלמוג שנשא בנטל בלי תלונה עד שהחל לעבוד בשתי משרות. מאז היה לו הרבה פחות זמן פנוי, ואחרי שגם אביב הברדקיסט הצטרף אלינו עלה מפלס הבלגן והלכלוך בדירתנו עד גועל נפש.
רוב הזמן התעלמתי מהרצפות הלא שטופות, הכיור העולה על גדותיו והאבק שנערם בכל פינה, אבל ברגע שדולב התקשר ושאל אם לא יפריע לנו שהוא ובן זוגו יעצרו אצלנו לביקור קצר לפני שיעפילו צפונה, לצימר המקסים שהם הזמינו לעצמם בגליל, נתקפתי תזזית, והסתערתי על הבית כאילו פסח ממשמש ובא.
"לפעמים אתה כזה פולניה עידו." רטן אביב כשהודעתי לו שאני מבקש שלכבוד האורחים הצפויים הוא יאפסן את אביבית המהממת עמוק בארון יחד עם שמלות הפייטים והאיפור, ויואיל בטובו לסדר קצת את החדר שלו.
"תסתום או שאני מפיל עליך גם את ניקוי השירותים." נהמתי, מתאמץ להישמע גברי ותקיף כמו אבא.
"אתה באמת חושב שהחבר הזה שלך יבדוק אם יש אבק על המשקופים ומאחורי הספרים?" תהה אביב בעוקצנות.
"שתוק ותמשיך לנקות." פקדתי עליו באסרטיביות.
אביב שתק כמה דקות ואחר כך חזר להציק. "גם אם הדולב הזה פסיכי עוד יותר ממך אני בטוח שהוא לא יזיז את המקרר כדי לבדוק שאין מאחוריו קורי עכביש, או שכן?" געה בצחוק פרוע.
סירבתי להצטרף לצחוקו, "דולב פחות פסיכי ממך אביבית." הודעתי לו בחומרה, והוריתי לו לשטוף את הצלחות לפני שהוא מכניס אותן למדיח.
"זה פשוט אידיוטי." מחה אביב, "למה צריך להכניס כלים נקיים למדיח?"
"כי אני אמרתי." פסקתי, "ותפסיק להתווכח איתי על כל דבר או שאני מכניס גם אותך למדיח."
"אני ממש רועד מפחד." לגלג אביב, אבל בכל זאת מילא אחרי כל הוראותיי ואפילו גילה כישרון מפתיע בסידור הארון שלו שעד אותו יום נראה כאילו התפוצצה בתוכו משאית בגדים.
דולב הבטיח שהוא ורמי יגיעו אחרי הצהרים, אבל לא מסר שעה מדויקת, אמרתי שאנחנו נהיה בבית מהצהרים, אבל בסתר ליבי קיוויתי שהביקור יסתיים עוד לפני שאלמוג יחזור הביתה.
נכון, הוא היה בן זוגי הוותיק והאהוב, והייתי מאושר איתו מאוד, אבל הוא היה רק אלמוג - קצת נמוך וטיפה שמנמן, חמוד, אבל לבוש תמיד ג'ינס דהוי וחולצה מרופטת, ומאז שהניח לתלמידי מגמת הספרות להתעלל בתלתליו גם מסופר בצורה איומה... מין שמנמוד כזה, לא מרשים במיוחד לעומת דולב.
דמיינתי לעצמי את דולב, יפה תואר, גבוה ושרירי מופיע בחברת גבר צעיר ויפה כמוהו, שניהם זוהרים וחטובים, לבושים יפה כמו שמקובל בבועה התל אביבית, מביטים בחביבות מהולה ברחמים בשני הפרובינציאלים המוזנחים, שגרים בדירה בורגנית מרופטת בחברת אוחצ'ה מוזרה ומדובללת כמו אביב, ומטפחים חתול לא גזעי בעליל המתהדר בשם הבנאלי - פרווני.
בשביל זה יצאתי מהארון? כדי לחיות בדיוק כמו אחותי ואחי שגרו בדירות דומות לזו שלי, והתמודדו עם ילדים פרועים, חיים משמימים ומשיכת יתר בלתי נשלטת?

דווקא היום, במקום לאחר כדרכו, הגיע אלמוג בדיוק בזמן הביתה ונעמד נדהם על הסף, "מה קורה פה?" השתומם, "אני מקווה שאני בדירה שלי ולא נכנסתי בטעות לשכנים." התלוצץ.
"עידו השתגע כי יש לנו אורחים מתל אביב." הלשין אביב ודילג מהמקלחת, לבוש רק חלוק מגבת קצר שחשף רגלים דקות ולבנבנות, "לך מהר להתלבש יפה, ואל תעז לגעת בכלום כי אחרת הוא יהרוג אותך."
"אביב!" צעקתי, "תפסיק להסתובב ככה, איפה הכפכפים שלך? למה אתה רטוב? לך להתלבש, ותסתרק סוף סוף, וגם אתה אלמוג, תראה איך אתה נראה? מה זו האפודה הזו? אתה נראה כמו הומלס, למה כולכם לבושים כל כך נורא?"
"מי שמדבר, תסתכל על עצמך קודם, גם אתה לא נראה משהו." מחה אלמוג בשמץ עלבון.
"בטח, כי בזבזתי את כל היום החופשי שלי על הדירה המבולגנת הזו. נו, לך תתארגן כבר."
"אבל אני רעב." מחה אלמוג.
"לא אכפת לי, לא תקבל אוכל עד שלא תתלבש יפה, ותזרוק את המכנסים האיומים האלה לפח, אתה נראה בהם כמו דחליל."
"אבל אני אוהב אותם, הם נוחים."
"לא אכפת לי, נו, אלמוג, זוז כבר, וגם אתה אביב, תוריד את החיוך מהפנים ולך להתלבש."
אחרי שהשניים הצליחו להפוך את עצמם לייצוגים הושבתי אותם במטבח, פקדתי עליהם לאכול בלי להפיל פירור על הרצפה, ורצתי להתרחץ ולהתלבש, בעודי מתנגב שמעתי את פעמון הדלת מצלצל ונעשיתי עצבני ולחוץ עוד יותר.
התלבשתי בזריזות, הסתרקתי בחופזה, מתחתי על פני חיוך גדול ושמח ויצאתי לקבל את פני האורחים. דולב נראה בדיוק כמו תמיד - יפה וגבוה, לבוש נפלא בג'ינס מעוצב וחולצה צמודה לגופו החטוב והשרירי. לצידו עמד איש אחד כבן חמישים, עם כרס ופדחת מגולחת, לבוש חולצה משובצת איומה ומכנסים שנראו כאילו נלקחו מהמלתחה של אבא שלי.
"עידו, מה שלומך?" חייך אלי דולב ולחץ את ידי בחמימות, "תכיר, זה רמי שלי." חיבק בחיבה את כתפיו של בן זוגו שעמד לצידו, שקט ונינוח, מביט עלי במבט כחול ופיקחי.
מוכה פליאה לחצתי בשתיקה המומה את ידו של רמי, מבחין מעבר לכתפו בעיניו של אביב נפערות בפליאה - הוא היה צעיר מכדי להסתיר את תימהונו למראה הזוג המוזר. מרוב השתוממות נאלמתי דום ומזל שאלמוג שניחן ביותר טאקט התעשת ותפס פיקוד, לחץ את ידי השניים, הציג לפניהם את אביב בטבעיות מקסימה, הציע קפה ומיץ ועוגה, דיבר והתבדח בנינוחות מעוררת קנאה, והשרה אווירה ידידותית ולבבית על המפגש שאיים להיות מתוח ולא נעים.
רבע שעה מתחילת המפגש קיבל אביב טלפון מידידה שהזעיקה אותו להציל אותה ממקרה חירום נוראי - היא לא ידעה מה ללבוש לדייט. אביב קפץ בהקלה ממקומו ופרח בזריזות מהבית, משאיר את אותנו לבד עם האורחים.
ברגע שאביב הסתלק התחלנו לדבר עליו ולהשמיץ אותו, "אני לא יודע מה לעשות עם הילד הזה, כל מה שמעניין אותו זה בגדים ואיפור." התלוננתי, "לא פלא שיש לו רק חברות. גם בבית ספר הוא לא מסתדר, עוד בתחילת השנה הוא רב עם המורה לספורט ומאז הוא מחרים את השיעורים שלו, והמורה למתמטיקה מעיף אותו החוצה באופן קבוע. מזל שלפחות אנגלית וספרות הוא מואיל בטובו ללמוד."
"לא נורא, אם זה יהיה לו חשוב הוא ישלים את הלימודים אחרי הצבא." הרגיע רמי בקול בס חם ונעים.
"אני בספק אם הצבא יסכים לגייס אותו." המשכתי לקטר.
"לא כל אחד מתאים להיות חייל." פייס רמי, "וכיום זה כבר לא כל כך נורא כמו שהיה פעם. חוץ מזה תמיד אפשר לעשות שירות לאומי במקום צבא."
"הוא ממש חמוד, איך קיבלתם אותו?" התערב דולב בשיחה.
החלפתי מבט עם אלמוג שגיחך והשמיע את הבדיחה הקבועה שלו, "בתור בונוס מהעבודה. עובדים בחברת חשמל מקבלים חשמל חינם, ופסיכולוגים מביאים הביתה ילדים מופרעים."
"אביב לא ממש מופרע, הוא פשוט... הוא שונה." מצאתי את עצמי מגונן על הילד.
"בטח לא קל להסתדר עם ילד בגיל ההתבגרות." העיר רמי, "אני צריך לדעת, יש לי שניים וזה מתיש."
"יש לך שני ילדים?" פערתי את פי בתדהמה.
"כן, הייתי נשוי כמעט עשרים שנה, אבל כיום אני גרוש." הסביר רמי.
"כשפגשתי אותו הוא היה פרוד, רק אחרי שנפגשנו הוא ואשתו טרחו להתגרש סופית." חייך דולב בגאווה, והניח את כף ידו על ברכו של רמי שחייך אליו בחיבה, ואמר שצריך לזוז כי כבר מאוחר, והוא רוצה להגיע לפני שיחשיך.
"איך אתה מסביר את זה?" הסתערתי על אלמוג ברגע שהדלת נסגרה מאחורי גבם, "בחיים לא חשבתי שדולב... זה פשוט מגוחך, הרמי הזה יכול להיות אבא שלו, אם לפחות הוא היה נראה טוב, אבל הוא נראה כמו... כמו אבא שלו."
"היית מרגיש יותר טוב אם דולב היה מגיע עם איזה כוסון צעיר ומדהים?" חייך אלי אלמוג בסלחנות.
"לא, אבל... אבל תראה איך הרמי הזה נראה? אני לא מבין מה דולב מוצא בו, יכול להיות שהוא עשיר? הוא לא נראה עשיר, אבל לך תדע."
אלמוג משך בכתפיו, "לא יודע כמה כסף יש לו, אבל דולב נראה לי מאושר איתו."
"זה פשוט מגעיל." רטנתי, "הרמי הזה מבוגר יותר מדולב באיזה עשרים וחמש שנים, אם לא יותר, והוא גם לא יודע להתלבש, ראית את החולצה המשובצת המגעילה הזו?" הערתי ברשעות, "טוב, עם כרס כזו זה באמת כבר לא משנה." הוספתי.
"אתה מגזים, אין לו כרס כזאת גדולה, וחוץ מזה שמעתי שמשבצות זה השחור החדש."
"ממי שמעת? מאביבית המהממת, מלכת הפייטים? עוד סמכות בענייני אופנה." לגלגתי באכזריות.
"עידו, אתה נורא עצבני, מה קרה לך היום?" הביט בי אלמוג במבט המקצועי פסיכולוגי מבין שלו שתיעבתי בכל ליבי, "תראה איזה פקעת עצבים אתה, מה אכפת לך איך החבר של דולב מתלבש וכמה כסף יש לו? ולמה הפכת ככה את הבית?" הוא ניגש לשולחן העבודה שלו והתלונן שהעלמתי לו את כל הניירת, "מרוב סדר אני לא מוצא כלום." הביט בי בתוכחה.
"שמתי הכל במגרות." הסברתי, "לא היה לי נעים שדולב יראה באיזה ג'יפה אנחנו חיים."
"איזה שטויות, אנחנו לא חיים בג'יפה, יכול להיות שלא תמיד הבית מתוקתק, אבל ככה זה בבית שחיים בו אנשים, ומה אכפת לך בכלל מה דולב יחשוב?"
"לא יודע." התיישבתי, מותש פתאום, "אל תכעס עלי אלמוג, נלחצתי נורא בגלל הביקור של דולב, כל היום סידרתי וניקיתי, חשבתי שהוא יבוא עם מישהו ממש מדהים ורציתי... לא יודע מה רציתי, אני הרוס מעייפות."
"אני רואה." התיישב אלמוג לצידי וכרך סביבי יד מנחמת, "הוא באמת בחור יפה מאוד, אני מבין למה נדלקת עליו פעם, אבל אתה כבר לא תלמיד תיכון, וגם הוא לא, כולנו במקום אחר עכשיו. נכון?"
"כן, לגמרי." הסכמתי, השענתי את ראשי על כתפו של אלמוג, ואמרתי לעצמי להירגע ולהפסיק להיות אידיוט.
זה עזר עד שכמה ימים אחר כך דולב התקשר, סיפר שהוא ורמי בילו נפלא בצימר, התלהבו מאוד מהטיול שעשו בעמק יזרעאל, והם חושבים לעבור לגור שם.
"לעזוב את המרכז?" התפלאתי, "אבל... אבל זה חור נידח כאן, אין בצפון הארץ שום דבר מעניין חוץ מהכביש לתל אביב."
"אני לא מסכים אתך." הכריז דולב בכובד ראש, "מיציתי את תל אביב, וגם לרמי נמאס מהמקום הזה. אנחנו רוצים לגור במקום שקט וירוק, ואולי אפילו לקנות בית, לטפח גינה קטנה, לאמץ כלב. באזור המרכז אתה יכול לחלום על זה רק אם אתה מיליונר, בדירה שלנו יש בקושי מקום לאדנית, ועל חנייה אפשר רק לחלום."
"טוב, גם פה, בקריות, נעשה די צפוף."
"הקריות זה עדיין עירוני מידי בשבילי, אנחנו רוצים לגור במקום ממש כפרי, הבנו שיש בעמק כמה מושבים קטנים ונחמדים שעדיין אפשר לקנות בהם בית יחסית בזול, נראה לי שנלך על זה."
"אחלה, רעיון נהדר אם אתה פנסיונר, אבל עד כמה שזכור לי אתה עדיין רחוק מהגיל הזה, למרות שרמי... בן כמה הוא בעצם?"
"בן חמישים ושלוש, עוד מעט ארבע." התרונן דולב.
"וזה לא מפריע לך שהוא, שאתם... שיש הפרש שנים כל כך גדול בינך לבינו?"
"לא, אז מה אם הוא מבוגר יותר ממני, לאהבה אין גיל, בעיני הגיל שלו הוא רק יתרון."
"מה יתרון? דולב, הוא בגיל של אבא שלך."
"נכון, אבל תאמין לי שהוא שונה מאוד מאבא שלי."
"כן, אבל... בכל זאת, הבדל כזה גדול, מה יש לך לעשות עם בן אדם בגילו?"
"לאהוב אותו, ולקבל ממנו אהבה." השיב דולב בפשטות שמעכה את ליבי.
"ונניח שתמצאו את בית חלומותיכם." המשכתי להתווכח, "ממה תתפרנסו? או שרמי כל כך עשיר שהוא יכול להפסיק לעבוד ולחיות על החסכונות שלו?"
דולב צחק, "ממש לא, הוא לא היה עשיר אף פעם ואחרי הגירושים הוא נשאר רק עם חובות. מה, חשבת שאני איתו בגלל הכסף שלו?"
"טוב, אל תיעלב, אבל האמת שכן, קצת."
"אז טעית, למה קשה לך להבין שאני פשוט אוהב אותו, ולמזלי גם הוא אוהב אותי."
"איך נפגשתם?"
"היית מאמין?" גיחך דולב בעליצות, "נפגשנו באטרף, ראיתי את התמונה שלו ונדלקתי מיד. לקח לי כמעט שבוע לשכנע אותו להיפגש איתי, וגם אחרי שנפגשנו זה לקח המון זמן עד שהצלחתי לפתות אותו... לא תאמין איזה חיים קשים הוא עשה לי." פטפט דולב בשמחה, נשמע מאושר עד גועל נפש, ושאל אם בא לי לטייל אתם קצת בשבת הבאה בעמק יזרעאל. הם קיבלו כמה כתובות ממתווך בתים, והם ישמחו לליווי של מישהו שמכיר קצת את הסביבה.
"בטח, בשמחה, לא יזיק לי לצאת קצת מהבית."
"תביא גם את אלמוג ואת הילד, אני אביא אוכל ונעשה טיול ופיקניק, החזאי מבטיח מזג אוויר יפה, יהיה כיף."
"טוב, בסדר. אני מקווה שהם יסכימו."
הם הסכימו, אלמוג בשמחה, ואביב בעקימת פנים, אבל עשה טובה והסכים.
נסענו בשתי מכוניות, וכבר בעצירה הראשונה החלפנו מקומות - דולב התיישב לצידי והתחיל לספר לי חדשות מכל בני כיתתנו שנפוצו בכל העולם, ואילו אלמוג שפצח עם רמי בשיחה ערה על פוליטיקה, התיישב לצידו ועד סוף הטיול נסע איתו במכוניתו.
אביב התיישב מאחור עם סל הפיקניק הגדול של דולב, ובעוד המבוגרים מדברים על עניינים ברומו של עולם הוא שתק והקשיב, ותוך כדי כך חיסל לאט לאט את עוגיות החמאה שדולב ארז בתחתית הסל. למרות שבדרך כלל אני משגיח בעיני נץ על הילד הבעייתי שלנו הפעם שמתי לב למעלליו רק בסוף הטיול כי הייתי מרוכז מידי בדולב, מסתכל רק עליו, ומעריץ אותו כאילו חזרתי שוב להיות מתבגר מוכה אהבה.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...