ספסל. צילום: Photos by Mavis, flickr.

 >  >  > 

מוחתם - פרק ז'

ולמה יש בכלל הומואים אם האהבה הראשונה שהם קיבלו הגיעה מאישה? יכול להיות שזה באמת גנטי? כי אם כן אז אין מצב שאני מביא ילד, חס וחלילה שיהיה לי ילד הומו. מספיק שאני צריך לאכול את החרא הזה

בדרך עצרנו במתחם 'אם הדרך' כדי לאכול ארוחת בוקר – קפה, סלט ופנקייק – ולדון בהמשך דרכנו המשותפת בחיים.
הנחישות והמרץ שפיעמו באלמוג בבוקר נמוגו אחרי שעזבנו את דירת האקס שלו, ומרגע שהתנעתי את המכונית הוא השתתק וציפה בהכנעה למוצא פי, מניח לי להחליט איפה נאכל ומה נזמין.
לגמתי מהקפה שלי, ושאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות עכשיו?
אלמוג משך בכתפיו, "לא יודע, ואתה?"
"אלמוג, אני לא מדבר על מה נעשה בשבת הזו, אני מתכוון מה נעשה בכלל?"
"כן הבנתי, ומה אתה רוצה לעשות?"
"לא יודע, אבל אני לא רוצה לחיות עם מישהו שישן איתי, ומזדיין איתי, אבל חושב כל הזמן על האקס שלו."
"גם אני לא."
"אז מה, ניפרד?" שאלתי.
הכוס שאלמוג אחז בידו נרעדה וכמעט נשפכה על מכנסיו, אבל מבטו נותר יציב, מקובע בפני, "רק אם אתה רוצה."
"אני לא רוצה."
"אבל אתה עדיין אוהב אותו?"
"כמו שאתה אוהב עדיין את יובל."
"אני לא באמת אוהב אותו, זה רק... זו רק מין פנטזיה שאני לא מצליח להיפטר ממנה, אותך אני אוהב באמת."
"אתה בטוח?" שאלתי, "כי אתמול בלילה..."
"אני לא רוצה לדבר יותר על הלילה הזה, אני רוצה לשכוח אותו, ואני לא רוצה להיפגש אתם יותר, עם אף אחד מהם."
"בסדר, שכחתי." הבטחתי, וליתר תוקף הנחתי את כפי על כפו ולחצתי אותה בעדינות, מתעלם מנער צעיר שישב ליד הוריו ולטש בנו מבט, ספק מזועזע ספק מוקסם.
התכוונתי למה שאמרתי, נכון, לשנינו היו שאריות קשרים ופנטזיות מהעבר שהפריעו וכמעט שבשו את מה שהיה ביני לאלמוג, אבל שנינו החלטנו שהקשר שלנו הוא המקום בו אנחנו רוצים להיות באמת, והיינו נחושים בכנות וברצינות להניח למה שהיה ולהמשיך יחד, ובטח היינו מצליחים בזה יפה מאוד אם לא יובל שהתקשר אלינו כמה שבועות אחרי אותו ביקור בלתי נשכח, ושאל בקול רוטט ממתיחות אם הוא יכול לבוא להתארח אצלנו לכמה ימים, עד שהוא יתארגן.
"תתארגן על מה?" תהיתי, "מה הבעיה, אתה בסדר?"
"לא, אני לא בסדר, אני וחן... הייתה לנו מריבה ענקית ונפרדנו, הוא יישאר עם דולב בדירה שלנו, ואני צריך למצוא מקום חדש, והייתי מעדיף לעשות את זה כמה שיותר רחוק מהביצה, אני יכול..."
"בטח, איזה שאלה." התערב אלמוג בשיחה בזריזות, ולפני שהספקתי להגיד מילה האיץ באקס שלו לעזוב הכל, ולבוא אלינו, להתאושש ולנוח קצת.

"אני לא יודעת." מזגה עדי את המים החמים לכוס הקפה שהכינה לי, "יכול להיות שאצל גברים זה אחרת, אבל אני, אם יוני שלי היה מביא אלינו הביתה פתאום את האקסית שלו אני לא חושבת שהייתי מתלהבת כל כך." העירה, וזקפה בי מבט מודאג, "כמה זמן הוא עומד לגור אצלכם?"
"לא יודע." לגמתי מהקפה, "הוא במצב כזה שאי אפשר בדיוק לברר, לדעתי הוא צריך טיפול מקצועי, אבל מי שואל אותי?" נאנחתי.
"מקצועי? למה אתה מתכוון, לרופא כאילו?" שאלה עדי בפיזור נפש, מעמיסה כלים למדיח, ומנגבת תוך כדי כך את השיש.
"כן, לזה אני מתכוון, הוא צריך לראות פסיכיאטר, ואולי לקבל כדורים או משהו כי הוא כמעט לא ישן, לא אוכל, בקושי מדבר, הוא גר אצלנו כבר שבוע, ולא ראיתי אותו מחייך אפילו פעם אחת, לדעתי הוא בדיכאון רציני, ואלמוג אמר שזו לא הפעם הראשונה, תמיד היו לו התקפות כאלה של דיכאון אבל הפעם..."
קול יללת תינוק, מעין סירנה אנושית קטנה ותובענית, נשמע מכיוון חדרו של התינוק שלה שקטע אותי בלי שום התחשבות. עדי זינקה ממקומה ובלי לטרוח להתנצל דהרה אל הצאצא הבכיין שלה.
נגררתי אחריה, מביט מוקסם איך היא מרימה את התינוק השמנמן שצווח ככרוכיה, מחבקת, מנשקת, מריחה, מחליפה לו חיתול, וכל אותו זמן צוחקת אליו, משוחחת איתו, מפנה אליו את כל תשומת לבה, מנקה בקפדנות אוהבת את ישבנו הקטן והאדום ואחר כך מורחת אותו במשחה ומחתלת אותו שוב, מביטה ברוך בפנים הקטנים והאדמדמים, מוקסמת מכל תנועה והבעה שלו, סוגרת את שניהם בתוך בועה של אהבה וחום שאף אחד מלבדם לא היה יכול לחדור לתוכה. יכולתי להתפשט, לקפוץ על רגל אחת, לצרוח, להתעלף ואפילו לעשות שמיניות באוויר והיא לא הייתה שמה לב אלי, כולה הייתה נתונה לתינוק שלה - לא פלא שבעלה חש מוזנח והתלונן שהיא לא אוהבת אותו יותר.
יכול להיות שזה מה שכולם מחפשים? את האהבה המושלמת והחובקת כל הזו שאפשר לקבל רק מאימא?
חזרתי הביתה תפוס מחשבות נוגות - איכשהו לא יכולתי לראות את אימא שלי מתמסרת לי בצורה כזו, היא לא הייתה הטיפוס. לא שהיא לא דאגה לי וטיפלה בי כראוי, אבל אני בספק אם היא הייתה מסוגלת לאינטימיות מושלמת כזו איתי, אולי קצת, עם אחי הגדול, בנה הבכור, אבל בטח לא איתי או עם אבא.
יכול להיות שזו הסיבה שגברים כל הזמן חרמנים ומחפשים סקס? כי אף אחד לא יכול לתת להם את מה שרק אימא נתנה? אבל מה עם הומואים? איך הם משתלבים בתיאוריה הזו? ולמה יש בכלל הומואים אם האהבה הראשונה שהם קיבלו הגיעה מאישה? יכול להיות שזה באמת גנטי? כי אם כן אז אין מצב שאני מביא ילד, חס וחלילה שיהיה לי ילד הומו. מספיק שאני צריך לאכול את החרא הזה, ועדיף שלא אגלה את המחשבות שלי לאלמוג ששוב יתחיל לחפור לי על הומופוביה עצמית וזה...
נכנסתי הביתה ומצב רוחי שהיה ירוד גם ככה הדרדר עוד יותר. אלמוג בהה בטלוויזיה באיזה תכנית מעצבנת על התמכרות לסמים או משהו, ויובל שכב על הספה, גבו לטלוויזיה ובהה בקיר. הדיכאון שלו - בלתי נראה, אבל מוחשי מאוד לכל בן אנוש שעשה את הטעות ונכנס אלינו - תלה מעל הדירה הקטנה והנחמדת שלנו כמו ענן שחור, מטיל צל משתק של עצב על הקירות הבהירים, והרהיטים היפים שבחרנו בקפידה, מצליח ליבש אפילו את פרחי הפטוניה הצבעוניים שגדלו באדניות במרפסת, רק הקקטוסים הצליחו לעמוד בפניו.
"שלום חמוד." קם אלמוג מהכורסא וחש אלי, "איך היה הביקור? מה שלום עדי?" חייך לעברי חיוך קלוש ולא משכנע, "איך התינוק שלה?"
"חמוד מאוד, שמנצ'יק כזה ובכיין, אבל חמוד, ועדי נראית נהדר, הורידה כמעט את כל עודף המשקל שלה, ורואים שהיא מאוד מאושרת, היא פשוט נולדה להיות אימא, היא מאוד התרגשה כשסיפרתי לה שאתה רוצה להיות אבא, לדעתה זה ממש חמוד. היא מכירה בחורה שמחפשת מישהו, רצוי הומו, להביא איתו ילד, והיא תשמח להכיר לך אותה, וגם אם זה לא יסתדר אנחנו מוזמנים לבקר מתי שנרצה ולהתאמן על התינוק שלה."
"מי הבחורה הזו? בת כמה היא? מתי אפשר לפגוש אותה?" התרגש אלמוג שעד היום רק דיבר על רצונו להיות אבא אבל לא עשה שום דבר מעשי בכיוון.
"היא בת כמעט ארבעים, רווקה מושבעת, מהפמיניסטיות האלה שלא מורידות שערות ושונאות גברים." שלפתי את מספר הטלפון שעדי נתנה לי, ושאלתי את אלמוג אם הוא בטוח שזה רעיון טוב, "אולי כדאי שתחשוב על זה עוד קצת?" הערתי בדיפלומטיות.
"אני כבר בן שלושים ואחת." הזכיר לי אלמוג, "אבא שלי היה אבא לשניים בגיל הזה, אני לא רוצה להיות אבא זקן, ומה אתך? אתה לא רוצה להיות אבא?"
"מה זה משנה? בין כה וכה כולנו נמות בסוף." העיר יובל בקול שטוח.
הוא דיבר כל כך מעט מאז שהגיע אלינו וגם כשפצה את פיו זה היה רק כדי להזכיר לנו שבסוף כולנו נמות - באמת תודה רבה לך! איזה מזל שאתה פה כדי להזכיר לנו את עובדות החיים.
"תראה, זה מדבר." קראתי, וקרצתי לאלמוג שנאנח והעווה לעברי פרצוף חמוץ. גם לו כבר נמאס מהאקס הדיכאוני שלו.
"מה שלומך יובל, רוצה לאכול משהו?" שאל, מביט בו בעייפות.
"לא, אני לא רעב." השיב יובל את התשובה הרגילה שהיה משיב כל פעם ששאלו אותו אם הוא רוצה לאכול. שבוע שלם הוא לא דיבר כמעט, למעט איזה הערה מורבידית פה ושם, אכל כזית ובקושי זז. היו שעות שכמעט הצלחתי לשכנע את עצמי שהוא לא פה.
הלכנו לאכול ואלמוג סיפר לי שתמיד היו ליובל אפיזודות קצרות של דיכאון, חלקן קצרות וחלקן ארוכות יותר, אבל הן תמיד חלפו בסופו של דבר. הוא בטוח שגם זו תחלוף ניסה להרגיע אותי.
"אם הוא לא ימות קודם מרעב, או מחוסר שינה." הערתי בנבזות.
"אל תגזים, לא מתים מהר כל כך."
"אלמוג, אם לא שמת לב הוא כבר מתחיל להתמזג עם הריהוט. הבחור הזה בצרה רצינית מאוד, הוא אף פעם לא היה שמן ועכשיו הוא פשוט שקוף, לא פלא, הוא חי רק ממים ומאוויר, כמה זמן הוא יוכל להמשיך ככה לדעתך?"
"אני חושב שאתה מגזים קצת, הוא לא אוכל בצורה מסודרת, אבל הוא חוטף משהו פה ושם ומנמנם קצת במשך היום."
"אתה בטוח? אני לא ראיתי אותו אוכל שום דבר חוץ מאיזה קרקר קטן פעם ביומים. מאז שהוא הגיע הוא לא עצם עין, ואני מעדיף לא לחשוב אפילו על זה שהוא לא מתקלח, ולא מחליף בגדים. בוקר אחד נמצא אותו מת, וכנראה שלא נרגיש בזה עד שהוא לא יתחיל להסריח, אם כי מצד שני גם עכשיו הריח שלו הוא לא משהו..." הצצתי לסלון, "היי, יובל!" צעקתי ונופפתי לו בידי.
יובל מצמץ לעברי, פלט היי חלוש, ושוב שקע לתוך ענן הדיכאון הפרטי שלו.
אי אפשר ככה יותר החלטתי למחרת, אחרי ששוב לא היה לנו סקס בוקר כי הנוכחות הרעילה של יובל מעבר לקיר הצליחה להתגבר אפילו על חרמנות הבוקר הרגילה שלי. "אני לא יכול לסבול את זה יותר, תעשה משהו או שאני לוקח אותו בעצמי למיון פסיכיאטרי ומשאיר אותו שם."
"מה אני יכול לעשות?" שאל אלמוג, והביט בי במבט חסר ישע ששמר בדרך כלל לעניינים טכניים – התחום שהיה תחת אחריותי.
"איזה מין פסיכולוג אתה?" התרגזתי, "איך אתה לא רואה שהוא לא בסדר? הוא צריך עזרה, כדורים, זריקות, בעיטה בתחת, משהו! רק לא השיתוק הזה, ואם הוא מתעקש להתאבד לאט לאט שלא יעשה את זה פה, זה הורס לי את התיאבון, את שלוות הנפש ואת חיי המין, וגם מעצבן אותי מאוד."
"הצעתי לו ללכת לטיפול נפשי ולבקש כדורים, לדעתי איזה נגזרת של פרוזאק, קלונקס או ציפרלקס ישפרו את מצבו, אבל הוא מסרב, ואי אפשר להכריח אותו."
"זה מה שאתה חושב." התמלאתי עזוז, ומיד אחרי ששתיתי את קפה הבוקר שלי הרמתי טלפון לדירה של חן ויובל, ובמזל תפסתי את חן ממש לפני שהוא עמד לצאת לעבודה.
"מה שלומך עידו? מה נשמע? שמעת משהו מיובל?" שאל חן בכבדות, נשמע כאילו לא ישן היטב בלילה.
"נשמע חרא, יובל יושב אצלנו כבר שבוע ועדיין לא התאושש, למעשה מצבו הולך ומחמיר, אתה חייב לעשות משהו חן כי אני ממש ממש מודאג, למה שלא תבוא ותחזיר אותו הביתה?"
"מי, אני? אבל הוא זה שהסתלק, מה אני יכול לעשות?" התבכיין חן.
"לא יודע. אולי תנסה לדבר איתו, תתחנן או משהו? הרי אתם נשואים, אין לזה שום משמעות? אגב, מה עם דולב, הוא עוד אצלך?"
"הוא עדיין גר פה, אבל אני כמעט לא רואה אותו, בזמן האחרון הוא עובד באיזה פאב, עושה משמרות לילה, אין לי מושג איפה הוא נמצא בשאר הזמן, לפעמים הוא בא להחליף בגדים ולהתקלח, ומיד מסתלק שוב, אני יכול לדבר עם יובל?"
"לא יודע, אני אנסה לשכנע אותו."
יובל ישב ליד החלון ובהה לרחוב. הגשתי לו את הטלפון הנייד, דוחף אותו לידיו. הוא אחז בו והביט בו כאילו ניסה להיזכר מה זה בכלל, ואז נאנח, הצמיד אותו לראשו ופלט לתוכו הלו חלוש.
חן התחיל לדבר במרץ, ויובל הקשיב בשתיקה, מהנהן, ומידי פעם מואיל להמהם מעט כתגובה לשטף ההתנצלויות וההסברים של חן.
"טוב, בסדר, נראה." אמר לבסוף, סגר והחזיר לי את הטלפון, ואז קם, מתנודד קצת. "יש לי סחרחורת." לחש, ושוב התיישב.
אלמוג תמך בו, הקים אותו, הביא אותו למטבח וחימם לו מרק. בינתיים התקשרתי לדוד אלי, ביקשתי יום חופש וקיבלתי אותו, ואחר כך נכנסתי למטבח, שם סיים יובל באיטיות את המרק שלו, ודרשתי בתוקף שניסע למיון ושאיזה רופא יבדוק אותו.
"זה בסדר, לפעמים אני נופל קצת לדיכאון, ותמיד יוצא מזה לבד." התנגד יובל.
"אני יודע יובלי." הניח אלמוג יד על כתפו, "אבל הפעם נפלת חזק מאוד, זה גרוע עוד יותר מאז... מאז מהפעם ההיא שעזבתי, עידו צודק, עדיף שאיזה רופא יבדוק אותך."
"אבל..." ניסה יובל להתווכח.
"יובל, תקשיב, אני לא מכיר אותך כל כך טוב, אבל אפילו אני, שלא מבין הרבה בעניין הנפשי הזה, רואה שאתה חולה, גם רזית נורא ואתה גם... גם... אתה נראה פשוט כבוי, כאילו השארת לנו פסל שנראה כמוך והסתלקת לאיזה מקום. זה מפחיד, יש לך בעיה, אתה צריך טיפול." הפצרתי בו, ואיכשהו התחינות והעקשנות המשותפת של שנינו הצליחו להשפיע, והוא הסכים לבוא איתנו לקופת חולים ושם, אחרי שיחה של כמה דקות עם רופא המשפחה של אלמוג, קיבלנו הפנייה דחופה לרמב"ם.
נשארנו איתו כמה שעות, מלווים אותו בזמן שהוא נבדק, נשקל, מילא טפסים, וענה על המון שאלות חטטניות.
מתמחה צעיר אחד חקר גם אותנו, והנהן באהדה כשסיפרתי לו איך יובל שהיה פעם בחור חביב וחייכן, בן אדם סימפטי עם חוש הומור ציני וחיוך חמוד הפך פתאום למין זומבי שרק מחכה למוות. הסתלקנו רק אחרי שאשפזו אותו, הבטחנו לחזור מחר לבקר וחזרנו הביתה, מודאגים ועייפים, רק כדי לגלות את חן ממתין לנו ליד הדלת, עצבני וכועס.
"אני מחכה כבר שעה, כמעט הלכתי, איפה הייתם?" התנפל עלינו, "איפה יובל?" תבע, מביט בנו במבט מאשים.
כששמע שיובל מאושפז הוא התרגז עוד יותר, וצעק שהוא לא מסכים, ולא הייתה לנו זכות, ואיזה מין דבר זה? אסור לבן אדם להיות קצת עצוב בלי שיישר ימלאו אותו בתרופות?
"תרגיע כבר." התעצבן אלמוג, "הוא הסכים לאשפוז, ואני מבטיח לך שאף אחד לא ייתן לו תרופה בלי לדבר איתו קודם ולהסביר לו מה נותנים לו."
"הם הבטיחו שהם ישחררו אותו ברגע שהמצב שלו יתייצב." התערבתי בשיחה, "הוא איבד המון משקל והוא קצת מיובש כרגע, הרופא אמר שזה נראה כמו דיכאון רציני, כנראה מז'ורי, לא סתם משהו קל וחולף." הוספתי, וליתר ביטחון נעמדתי בין חן הכועס לאלמוג שנראה כאילו הוא זקוק להגנתי.
בסוף התברר שלא היה צורך באמצעי הביטחון הזה – חן, על כל תפארת שריריו וקומתו הגבוהה היה רק ילד מבוהל ומלא רגשות אשמה. הוא נסוג, התקפל על כסא, והתחיל לייבב שהכל באשמתו, והוא נורא מצטער, והוא כל כך אוהב את יובל, והוא לא התכוון, והוא לא הבין כמה המצב שלו גרוע...
כבר נחרדתי שהנה, נפטרנו מאחד ועכשיו הגיע שני שיתקע לנו בדירה ובחיים, ויעכיר את חיינו עם הדיכאון שלו, אבל אלמוג נחפז ללטף ולהרגיע, הציע מרק ומיץ, כתף רכה ואוזן קשבת, וזה עזר. חן התאושש, אכל ושתה, ואחרי שהשיב את נפשו, פצה את פיו והחל לדבר. מסתבר שאחרי שהם התחתנו היו ליובל עוד כמה נפילות דיכאון כאלה, נפילות שהלכו והחמירו עם הזמן. בהתחלה הוא היה נוהג לנקות את הראש, כמו שהוא קרא לזה, בטיול רגלי במדבר יהודה, או ברמת הגולן. מסתלק לכמה ימים לבד למקום מרוחק ובודד, שם הוא היה מסתובב עם תרמיל ומפה עד שהיה מרגיש שהוא חזר לעצמו, אבל בשנה האחרונה גם זה לא עזר והוא התחיל לשתות ולעשן יותר מהרגיל, ועבר לחפש נחמה בסקס במקום בטיולים רגליים.
"הוא בגד בך?" התרחבו עיניו של אלמוג באהדה.
"לא, אתה מכיר אותו, הוא לא טיפוס כזה, הוא לקח אותי איתו ו... טוב, שלישיות זה מדליק בהתחלה, אבל עם הזמן... ואחר כך הגיע הדולב הזה..."
"מה הבעיה עם דולב?" שאלתי בתוקפנות, מרגיש לחץ מוזר ומכאיב תופח בחזי ומעיק על נשימתי.
חן התחיל להתגונן, "יובל אולי דפוק וזה, אבל הוא בעלי, והוא סך הכל נשמה, אבל הדולב שלך..."
"הוא לא דולב שלי." התרעמתי, "מאז התיכון כמעט אין לי קשר איתו."
"איך הוא היה בתיכון?" חקר חן בעניין, "גם אז הוא היה בעניין של שליטה וסאדו-מאזו?"
כמעט נחנקתי מתדהמה, "בעניין של מה?"
"מה ששמעת, סאדו וסקס חזק וכאלה." השיב חן בקול קודר, אבל היה מן ניצוץ כזה בעיניו... ולא יכולתי שלא לחשוד שבעצם הוא די נהנה מכל הדראמה שהתחוללה סביבו.
"אני לא מבין כלום בדברים האלה." קטעתי אותו ביובש, "כשאני הכרתי את דולב הוא היה סתם ילד רגיל, יפה מאוד, אבל סטרייט. אחר כך הוא נעשה פתאום דוס מתלהב כזה, אחד שנטפל לאנשים ומאלץ אותם לשים תפילין. רק בפגישה האחרונה שלי איתו במסיבה הבנתי שהוא כנראה היה תמיד הומו בהכחשה, ועכשיו אתה מספר שהוא גם... מה בעצם?"
"אני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל מסתבר שהוא אוהב סקס מסוג מאוד מסוים, קינקי וביזארי כזה, הוא מתחרמן מזה שמכאיבים לו, אוהב שלישיות, ואוהב להסתובב מעושן ימים שלמים." פירט חן אחד לאחד את חטאיו של דולב, "אני חושד שבזמן האחרון הוא גם קלט עד כמה המראה שלו באמת שווה, וכנראה שהוא מנצל אותו בגדול, אחרת אני באמת לא יודע איך יש לבחור בגילו שרק עכשיו סיים ללמוד כל כך הרבה כסף." סיכם חן והביט בנו כאילו ציפה שנספק לו תשובה.
לא ידענו מה לענות ולכן ישבנו כמה דקות בשתיקה והרהרנו בשאלה המטרידה הזו, עד שפתאום היה טלפון מאימא של אלמוג שרצתה לדעת מתי הוא בא לבקר, ואחר כך טלפון מהעבודה של חן - הבוס רצה לשאול משהו, ולברר מתי הוא חוזר למשרד כי צריך אותו, ואז דוד אלי התקשר ושאל אם אולי, בכל זאת, אני יכול לקפוץ לכמה דקות כי...
עד מהרה דולב, והבעיות האקזוטיות שלו נדחקו הצידה מפני שטף החיים שלא הסכימו לעצור בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל דולב היפה, ובמשך כמה חודשים לא שמעתי עליו שום דבר חדש.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...