אילוסטרציה. צילום: Fox キヨ, Flickr.

 >  >  > 

לאהוב את המים - פרק יא'

בית החזה מתרכך. בא לי לחבק אותו, להגיד לו תודה על כל מה שהוא עושה למעני.

אחרי ראש השנה יש לנו ישיבה מדורית, בראשותה של חווה, אבל יושב איתנו ראש היחידה. אנה, גבריאל, אני, דרור, הקצין השני במדור, והחיילת שלו – מיכל. אני מרגיש כבר כמה חודשים שהקשר ביני לבין מיכל נעשה גרוע יותר ויותר. רע לי לבוא למדור ולפגוש אותה כל בוקר. היא אומרת לי בקושי שלום ואחר כך לא מתייחסת אליי במשך יום שלם. על דרור, המפקד שלה, יש לה המון כעסים, אבל לפחות היא מדברת איתו. ואת אנה היא אוהבת כאילו הייתה אחותה הגדולה. קולה נשמע כמו קול של ילדה בת ארבע או חמש. לפני כמה ימים אמרה לאנה שלדעתה היא השתנתה בצבא, שפעם ניסתה למצוא חן בעיניי כולם והיום היא לא מנסה בכלל, ואם היא לא אוהבת מישהו אז בכלל לא אכפת לה שידע מזה. לדעתי, היא שונאת אותי רק בגלל שהיא מקנאת בי. היא רואה כמה אני עובד קשה ומצליח, והיא לא עושה חצי מזה. אז נוח לה לכעוס.
הישיבה המדורית בהשתתפותו של ראש היחידה הייתה די נחמדה. חווה הציגה לו ציר זמן, ובו תיארה כיצד ייראה המדור בשנה הקרובה – גבריאל ומיכל נשארים, אנה ודרור צפויים לעזוב, ואני – אולי אצא לקצונה. "רק נשאר לשכנע אותו לצאת," אמרה חווה לראש היחידה, שהקשיב בפנים רציניות, ואמר לה, "הוא ישתכנע, הוא ישתכנע," ואני חייכתי, אבל הרגשתי שאיני יודע אם המסר הזה משמח אותי או מגמד אותי, או אולי גם וגם.

אחר כך, בשעת ערב מאוחרת, ישבתי עם יוסי בחדרו. "דיברנו השבוע בפורום קצינים על האפשרות להוציא אותך לקצונה".
"עליי?"
"כן כן, מוח טונה. דיברנו גם על מיכל, שגם היא יכולה לצאת אם היא רוצה, היא מתאימה, אבל אתה נחשב ראוי במיוחד לזה."
בית החזה מתרכך. בא לי לחבק אותו, להגיד לו תודה על כל מה שהוא עושה למעני.
"אתה יודע מה אני חושב בעניין." אמר לי. "אני חושב שאתה צריך לצאת. אתה יודע, זאת ממש הזדמנות מקצועית ואישית, הקורס בבה"ד 1 והשירות פה אחר כך, אולי גם תכיר סוף סוף בחורה או שתיים... תדע שגם חווה חושבת שאתה מתאים. היא אמרה ליורם, "אני מתכוונת להילחם על זה שהוא יצא לקצונה."
חייכתי. לפתע כף ידו החליקה על שיערי הגזוז מבלי לומר מילה.

לעיתים יש לנו תורנות בשעות הלילה. המשרד של יוסי הוא המקום היחיד בקומה שבו ניתן לישון, בשל נהלי בטיחות שונים ומשונים. אני עוטף את המזרן בשמיכה ובסדין ונשכב עליה בתחתוניי. הנהמות של המחשבים, הנשיפות הקצובות של המזגן, האור הדולק, האדמדם, שבוקע מהמדפסת – כל אלה עשו יד אחת נגדי כדי למנוע ממני שינה. בשלב מסוים אני מדליק את האור ומסתכל על לוח השעם שתלוי על הקיר, מעל כיסאו של יוסי. אני רואה תמונה של האחיין שלו, נדמה לי ששמו עדן ושהוא בן שנתיים. פניו מוכתמים ממשהו שאכל והוא מסתכל על המצלמה בעיניו הכחולות והבורקות. לידה מופיעה תמונה של יוסי מלפני הגיוס. שיערו מגולח ופניו רזות עד כדי כך שיש בהן משהו סגפני. כמה שעות לאחר מכן, בזמן התורנות, אני יושב בחדר אחר, ממוזג, נזכר לפתע בתמונה הזאת - ונוטש את העמדה לכמה דקות.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...