ספסל. צילום: Photos by Mavis, flickr.

 >  >  > 

מוחתם - פרק ו'

"בטח שכן, לא הכל אתה יודע עלי, פעם אפילו לקחתי מלצר אחד שפגשתי בחתונה של חברה למיטה, ואל תשאל איזה השתוללות פראית הלכה שם." גיחכתי.

למרות הניסיון להיות אופטימי ואמיץ התקשיתי מאוד לעמוד באומץ מול הורי ולהגיד להם את האמת, והעובדה שדווקא באותו יום שישי הוזמנו גם דוד אלי ודודה עליזה לארוחת ליל שבת המסורתית לא הועילה כלל.
הצלחתי להחמיץ בעקביות כל הזדמנות לדבר עם הורי, ואחר כך, כשהחלה הארוחה וגם אחותי ובעלה הצטרפו, וגיסי הפטפטן השתלט על השיחה התחלתי להשלים עם העובדה שהיום זה לא יקרה, אבל אז פנה אלי דוד אלי ושאל מתי אני מגיע סוף סוף לקריות ואם אני רוצה שהוא יחפש לי בינתיים דירה להשכרה.
אמרתי שאני אגיע בעוד חודש, מיד עם סיום הבחינות, וכן, אני אשמח מאוד אם הוא יתחיל להתעניין בשבילי בנוגע לדירה.
"דירה לבודד, או שאולי תביא איתך מישהי?" קרץ לי דוד אלי בחביבות, "בחור יפה כמוך, לא הגיע הזמן שתמצא לך שותפה לחיים?"
נשמתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא, והצהרתי שבהחלט הגיע הזמן, ולמעשה אני כבר לא לבד מזה כמה חודשים.
"באמת?" הזדקפה אימא בעניין רב, "מי זו? למה אתה לא מביא אותה שגם אנחנו נכיר אותה?"
"זה לא היא אימא, זה הוא, אני חי עם בחור, שמו אלמוג." הוספתי, רואה בצער איך החיוך השמח שלה קופא על פניה העגלגלים, הטובים, ובמקביל פניו של אבא מתאבנות מרוב תדהמה.
היציאה האמיצה שלי מהארון התקבלה בשתיקה המומה שתלתה שניות ממושכות מעל שולחן האוכל, "אמרתי לכם." הפרה לבסוף אחותי את הדממה. אחותי היא אחת שנהנית מאוד להכריז – אמרתי לכם! אבל הפעם היא לא נשמעה חוגגת כרגיל, ועיניה לא ברקו כמו תמיד בשמחת ניצחון.
"אתה בטוח?" שאל אבא לבסוף, מביט בי בעצב שקרע את ליבי.
הנהנתי, "כן אבא, אני בטוח."
"זה לא בגלל העדי הזו ששברה לך את הלב?" התפרצה אימא.
"לא אימא, אני ועדי... היא רק הייתה חברה טובה, זה הכל, אני הומו, תמיד הייתי כזה, מאז שאני זוכר את עצמי רק בנים מעניינים אותי."
"אבל למה לא אמרת כלום עד עכשיו?" מחתה אימא.
"כי הוא פחד, כי הוא לא רצה לצער אתכם, ולפי איך שאתם מתנפלים עליו אפשר להבין אותו." התערב דוד אלי, הניח יד על זרועי וחייך אלי בעידוד.
"מי זה האלמוג הזה? מה הוא עושה בחיים?" שאלה אימא אחרי שהתאוששה מעט.
"הוא מסיים תואר שני בפסיכולוגיה, ההורים שלו גרים בקריות, והוא רוצה לעבור לגור לידם."
"יפה מצידו, הם יודעים עליו?"
"כן, בטח."
"כבר פגשת אותם?" שאלה אימא ועוד לפני שעניתי כבר התכווצו גבותיה בעלבון.
"לא, עוד לא, אני... לא רצינו למהר, קודם רצינו להיות בטוחים שזה רציני."
"ועכשיו אתם בטוחים?" שאלה אחותי, מעט בלעג.
"עד כמה שאפשר להיות בטוח בנושאים כאלה." עניתי לה במתינות, "גם לך ולדודו לקח המון זמן עד שהחלטתם להתחתן." הזכרתי לה.
"אז מה, אתם הולכים להתחתן?" שאל אבא ועיניו התרחבו בשמץ בעתה.
"לא יודע, לא חושב, אנחנו... עד היום היינו סטודנטים והיינו נורא עסוקים בלימודים ובעבודה, אלמוג עבד כמלצר, ככה פגשתי אותו, הוא באמת בחור נחמד מאוד, אתם תחבבו אותו, אני בטוח, וזה מזכיר לי, פגשתי לפני כמה ימים את דולב, ולא תאמינו מה הוא עושה היום..." בניסיון להסב את נושא השיחה ממני ומחיי סיפרתי להם את הסיפור על דולב שנעשה במפתיע דוס, ובישרתי להם שעדי בהיריון, ואחר כך יצאתי עם דוד אלי ודודה עליזה ללוות אותם למכונית שלהם, ומשם עשיתי סיבוב בשכונה כדי להוריד את האוכל, ועד שחזרתי גם אחותי וגיסי הסתלקו, תודה לאל, ואבא כבר נמנם על כורסת הטלוויזיה, ואם לא אימא שארבה לי בפתח המטבח אולי הייתי מצליח להגיע בשלום למיטה, אבל אימא משכה אותי חזרה למטבח, וחקרה אותי שתי וערב במשך שעה שלמה, שואלת שוב ושוב אם אני בטוח, ואם אולי בכל זאת... ויכול להיות שזה רק שלב בחיים, ואולי רק נדמה לי, ולמה שלא אנסה ללכת לראות מישהו, לדבר עם מישהו ש...
"לא אימא, זה מה שאני ודי, תאמיני לי, הייתי מעדיף לא להיות כזה, אבל אין מה לעשות, אי אפשר לשנות דבר כזה, אבל באמת, חוץ מזה אני בדיוק אותו בן אדם שהייתי קודם, אני עדיין עידו, הבן שלך, שום דבר לא השתנה בי.
"כן, חוץ מזה שאף פעם לא יהיו לי נכדים ממך." העירה אימא בעצב.
"בימינו גם זה לא בטוח, אולי אני אמצא מישהי שתרצה לעשות איתי ילד, אולי איזה לסבית? זה די נפוץ כיום, אלמוג מאוד בעד, הוא חולם להיות יום אחד אבא."
"לעשות ילד עם לסבית? נו, שוין." העוותה אימא את פניה בפקפוק, אבל בכל זאת נישקה על לחיי ואיחלה לי לילה טוב, ואחר כך הלכה להעיר את אבא כדי שילך לישון במיטה.

כמה חודשים אחר כך כבר היינו אני ואלמוג מסודרים בדירה קטנה ונחמדה, לא רחוק ממקום העבודה של אלמוג שהתקבל לעבודה מעולה בתור יועץ בתיכון.
אני השתלבתי בטבעיות ובלי בעיות בבית המלאכה של דוד אלי, כל יום שישי שני הלכנו לאכול אצל ההורים הנחמדים של אלמוג שהתנהגו איתי כמו אל עוד בן, ובשבתות היינו מבקרים פעם בשבועיים שלושה אצל הורי, שאחרי המבוכה הראשונית הצליחו להתרגל לאלמוג ואפילו לחבב אותו - אין ספק החיים מחוץ לארון היו מוצלחים הרבה יותר מאשר בתוכו.
מאז שהתחלנו לעבוד היה לנו יותר כסף ויותר זמן פנוי, ואחרי שסיימנו לסדר את הדירה לטעמנו התחלנו לבזבז כסף על עצמו - יצאנו לבילויים, הלכנו לטיולים, וקפצנו מידי פעם לתל אביב כדי להיפגש עם חברים ותיקים ולחגוג אתם במסיבות ובמועדונים.
והנה, ערב אחד, כשהלכנו לרקוד עם יובל, האקס של אלמוג, ועם חן, בן זוגו שהוא הקפיד לכנות בעלי, פגשנו פתאום את דולב, מפזז במרץ על רחבת הריקודים, כולו חיוכים ושמחת חיים.
הוא שוב היה לבוש בג'ינס, מגולח למשעי ויפה בדיוק כמו תמיד, ואולי אפילו יותר, ואף גבר בסביבה לא הצליח להתעלם מגופו החטוב כשהוא פשט מעליו את חולצתו וניגב בה את הזיעה שנגרה על חזהו השרירי והחלק.
"תראו איזה גבר מדהים." נאנח חן, שגם הוא היה יפיוף לא קטן, "איזה פטמות..." גנח, שיכור מעט, וחייך חיוך חרמני, "מה לא הייתי נותן כדי ל..."
יובל הרעים פנים ומרפק באכזריות את בעלו, ובדיוק אז דולב הבחין בי, בוהה בו כלא מאמין למראה עיני, וזינק לעברי בשמחה, "עידו! אח שלי!" צעק, וכרך את זרועותיו סביבי, "אני לא מאמין שמצאתי אותך שוב, אתה לא יודע כמה התגעגעתי אליך אחי!" הכריז, מסטול לגמרי, אחז בעורפי ודחף את לשונו לפי.

כל כך הרבה שנים ערגתי לקבל ממנו נשיקה, והנה, דווקא כשזה קרה סוף סוף היה עלי להדוף אותו מעלי במהירות. אפילו מלאך משמים היה חש אכזבה, ואני לצערי רחוק מאוד מלהיות מלאך, אני רק בשר ודם מבולבל מאוד.
אלמוג דווקא גילה איפוק ואצילות נפש, והמשיך לחייך, מתעלם בשלווה מהתקרית הקטנה, מעמיד פנים שכל העניין לא מטריד אותו כלל, לרגע כמעט שהאמנתי להצגה שהוא הציג בפני האקס שלו ובן זוגו, אבל איתי הוא לא טרח להעמיד פנים, ומיד אחרי שחן ויובל הצליחו לפתות את דולב השיכור לבוא ולרקוד אתם בשלישייה ריקוד נועז בחצי ערום - שאיים להפוך לערום מלא - הוא החמיץ פנים, רטן שהם מתנהגים בצורה מכוערת ומגעילה, והוא רוצה הביתה, ומיד.
הסבתי את מבטי מהחבורה הנועזת שהתנהגה כאילו שלשתם מככבים באחת מהסצנות היותר פרועות ב'הכי גאים שיש' ואמרתי לעצמי שהצמרמורת הזו שמרעידה אותי היא בטח סימן לשפעת שעומדת להתרגש עלי, רק נדמה לי שאני חרמן ומתרגש מהוולגריות הבוטה הזו. הם מתנהגים כמו פראים מסוממים וטירוף לקנא בהם ולרצות להצטרף, ההשתוללות הזו מסוכנת, עדיף שאנהג בתבונה ואסתלק עם אלמוג לדירתם של חן ויובל, שם תכננו ללון באותו לילה.
"יאללה, בוא נעוף מפה, החבר'ה האלה מגזימים, יותר טוב שנסתלק לפני שהמשטרה תגיע ותגלה אצלם סמים או משהו." אחזתי בכתפו של אלמוג שנעתר לי ברצון, ויצאתי איתו למגרש החנייה.
"אתה בטוח שאתה רוצה ללכת?" שאל אלמוג בעוד אחת המוניות שהסתובבו סביב המועדון גולשת לאיטה לעברנו, מסנוורת אותנו באורות צהובים.
"כן, בטח, לא ראית מה קורה שם? סדום ועמורה ממש, אני בטוח שרוב החבר'ה הגיעו מתודלקים עוד מהבית, לא מתאים לי, ראיתי שם יותר מידי סמים ושתייה, לדעתי העסק הזה הולך להיגמר רע." ניבאתי שחורות, "אני לא אתפלא אם חלק מהם יגיעו לבית חולים, ככה מסתבכים בצרות, וחוטפים איידס." הצהרתי, חש סיפוק צדקני כשתיארתי לעצמי איזה כאב ראש יהיה להם בבוקר.
"כן, אתה צודק, אני באמת לא יודע מה קורה עם יובל בזמן האחרון, הוא לא היה כזה כשרק נפגשנו, אני חושב שחן משפיע עליו לרעה, אבל בכל זאת..." אלמוג סקר את פני בעיון, "לא בא לך לנסות לפחות פעם אחת?" חקר.
"לא, מה פתאום? לא בא לי ודי." הפסקתי אותו בתוקף שנועד להשתיק גם אותו, וגם את הקולות המפתים האלה שצעקו בתוכי שאני עוד צעיר, וחיים רק פעם אחת, ודולב כל כך יפה, ואם אלך ממנו עכשיו מי יודע מתי אזכה שוב לראות אותו ככה, או בכלל.
אלמוג פתח את דלת המונית ונכנס, ואני נכנסתי אחריו, סוגר בטריקה את הדלת על המהומה הצרחנית שרעמה בחוץ.
זהו, המאבק נגמר, והטובים נצחו, אמרתי לעצמי.
"אני יודע שיובל חבר שלך והכל אלמוג, ואין לי שום בעיה לשמור איתו על קשר, אבל אני לא חושב שכדאי שנבוא עוד פעם למועדון הזה." אמרתי לבן זוגי אחרי שהתארגנו לשינה, מתכרבלים לנו בנוחיות על הספה הכפולה שיובל העמיד לרשותנו.
"אתה צודק, יש מספיק דברים מעניינים שאפשר לעשות בעיר גם בלי לסכן את הבריאות ואת השמיעה, יש הצגות טובות ומוזיאונים וטיולים... שנינו כבר לא ילדים, אנחנו יכולים לבלות יפה מאוד גם בלי כל הבלגנים האלה." הסכים אלמוג וכיבה את האור.
שכבנו בחשכה, מביטים בתקרה שאורות המכוניות שחלפו בכביש הסמוך ציירו עליה צללים ושתקנו. לא ידעתי על מה אלמוג חושב, אבל אני חשבתי על דולב, על הטעם של פיו וריח גופו המזיע כשנצמד אלי, על הצליל השמח והמופתע של קולו כשהבחין בי פתאום, ושאלתי את עצמי מה היה קורה ביני לבינו אם הייתי לבד, בלי אלמוג...
"זה כאילו שיש בך שני אנשים." אמר אלמוג פתאום בקול מפוכח, עצוב מעט.
"מה, על מה אתה מדבר?" הסתובבתי אליו, מרגיש שהוא מאוכזב ממני משום מה, ואולי אני הייתי מאוכזב מעצמי?
"עליך עידו, על המאבק הזה שיש בך בין הבן אדם שאתה חושב שאתה צריך להיות, ובין הבן אדם שאתה באמת."
"אני לא מבין, מה אתה רוצה ממני, על איזה בן אדם אתה מדבר, ומאין לך בכלל מה אני רוצה באמת?" התגוננתי, "זה שלמדת פסיכולוגיה לא אומר שאתה קורא את המחשבות שלי." הוספתי בטינה.
"אין לזה שום קשר לפסיכולוגיה, באותה מידה יכולתי להיות מורה לתנ"ך, או מתכנת מחשבים." ענה אלמוג ברוך.
"חבל שאתה לא מתכנת מחשבים, אולי היית מרוויח קצת יותר כסף." עקצתי אותו, מנסה להסב את נושא השיחה לעניינים מוכרים ובטוחים יותר.
"מחשבים משעממים אותי, אני מעדיף לעזור לבני אדם." השיב אלמוג, מעט בקוצר רוח.
"וקריאת מחשבות בטח תועיל לך מאוד בתחום הזה." חייכתי, והתחלתי ללטף את כתפו החלקה, מחליק ממנה בעדינות לפלומה הרכה שכיסתה את החזה שלו.
הוא תפס את פרק ידי בכפו העדינה והניח את ידי על לחיו, ואז הבחנתי שפניו רטובות מדמעות, "אני לא קורא מחשבות של אף אחד, אפילו לא את שלך, אבל אני אוהב אותך עידו, וראיתי את הפנים שלך כשהוא חיבק אותך..."
רק אז קלטתי כמה הוא היה נסער ואומלל, אלמוג המסכן, הוא באמת אהב אותי, ולא עזר מה אמרתי וכמה התאמצתי להוכיח לו שגם אני אוהב אותו, לא הצלחתי לטעת בו ביטחון בכנותי.
אם הוא היה עושה לי סצנת קנאה, צועק, משליך צלחות ומשתולל אולי היה לי סיכוי, אבל איך אפשר להתווכח עם בן אדם שמסתגר בשקט בתוך עצמו בניסיון להסתיר ממך שליבו נשבר?
באותו לילה מר ונמהר הוא סיפר לי באיזה נסיבות נפגשו חן ויובל, "אחרי שנפרדתי מיובל החלטתי שהפעם אני מחפש בן זוג בצורה נבונה יותר, לא קופץ ממיטה למיטה, ורץ מסטוץ אחד לשני אלא מכיר קודם את הבחור ואז מחליט. נפגשתי איתו באטרף ואחרי שהחלפנו תמונות הזמנתי אותו לדייט. הלכנו לסרט ומשם לבית קפה, היה מאוד מוצלח עד שיובל הופיע פתאום עם אחת מהחברות הלסביות שלו. אם לא הוא אולי הייתי מפר את הכלל שקבעתי לעצמי וזורם עם חן למיטה עוד בפגישה הראשונה, אבל ברגע שיובל הצטרף אלינו עם החברה שלו..." אלמוג נאנח, "בסוף הדייט ליוויתי אותה הביתה כי יובל הסתלק עם חן."
"טוב, דברים כאלה קורים לפעמים." ניסיתי לנחם אותו, "אולי זה רק לטובה, הנה, פגשת אותי ו... תגיד, אתה עדיין מאוהב ביובל?"
אלמוג לא אהב את השאלה שלי, אבל הוא לא היה הטיפוס שיתחמק משאלה ישירה, ולמרות אי הנוחות שחש ניסה לענות לי בכנות, זה לא כל כך הצליח לו. "כן, לא... לא יודע, אולי, למה אתה שואל שאלות מרגיזות כאלה? מה אתך? אתה עדיין מאוהב בדולב?"
"אהה... אני... אני אתך עכשיו אלמוג, ואתה איתי, טוב לך איתי, נכון? אז למה לסבך הכל בגלל מסיבה אחת אידיוטית? נכון, התרגשתי מאוד כשהוא הופיע פתאום, וזה שהוא נישק אותי אחרי שכל החיים שלו הוא התנהג כמו סטרייט... זה היה שוק לראות את דולב מתנהג כאילו הוא ברח מחלומות הרטובים שלי, אבל אני לא שוכח שהוא היה מסטול, ושהוא מאוד מבולבל, ולא פלא, רק לפני שבועיים הוא עוד היה מחופש לדוס, ופתאום הוא נמצא בסצנה מתוך סדום ועמורה... לא פלא שהוא קצת... אבל אני מכיר אותו כבר המון שנים, הוא לא באמת כזה, דולב אולי נראה כמו כוסון, אבל בסך הכל הוא בחור טוב ולא טיפש בכלל, הוא דווקא בן אדם יציב ממשפחה טובה, אני בטוח שהוא יתגבר על השלב הזה ויחזור לעצמו, ראיתי את זה המון פעמים, בן אדם יוצא מהארון אחרי שנים של מאבקים ולבטים, ובהתחלה הוא קצת משתולל, עושה שטויות, אבל בסוף הוא נרגע, מתייצב, מתבגר קצת ואז פוגש מישהו שגורם לו להבין מה באמת חשוב בחיים, בדיוק כמו שקרה לי אתך."
"כן, אבל אתה לא השתוללת קודם." ציין אלמוג.
"בטח שכן, לא הכל אתה יודע עלי, פעם אפילו לקחתי מלצר אחד שפגשתי בחתונה של חברה למיטה, ואל תשאל איזה השתוללות פראית הלכה שם." גיחכתי.
"אם המלצר הזה לא הייתי אני עוד הייתי מאמין לך." גיחך אלמוג לשמע נאומי, ונראה מעט יותר מעודד, ואז נפתחה הדלת ודולב אמר, "שששש..." קולני ושיכור, ונתקל במשהו שנפל ברעש על הרצפה.
"כוססס..." קילל דולב, מה שגרר אחריו פרצי צחוק רמים מחן ומיובל. אחר כך שמענו את דלת חדר השינה נפתחת ואת קפיצי המיטה חורקים תחת משקלם של שלושת הבחורים השתויים והחרמנים שלא טרחו לסגור אחריהם את הדלת, אבל השאירו את האור דלוק.
אלמוג ואני שכבנו בשקט בחושך, מקשיבים לקולותיהם מזדיינים, צוחקים, גונחים, מתנשקים, ואפילו צועקים קצת. החדר שלנו היה בקצה השני של הדירה הקטנה, ולא יכולנו לראות יותר מידי, אבל שמענו הכל - זה נשמע כמו סרט פורנו ישראלי.
אני מודה, התחרמנתי מאוד, אבל אלמוג שהכיר בצורה אינטימית את הכוכב הראשי של האורגיה הקטנה שהתרחשה לא רחוק מאיתנו סבל מכל רגע. הוא התרחק ממני, התכווץ בפינת המיטה, חיבק את הכרית, ולקראת הסוף אפילו נשך אותה.
כל פעם שיובל גמר - פעם בפה של חן, ופעם בתחת של דולב, שנאנק כמו בחורה מיוחמת כשיובל חדר אליו וילל כשגמר – אלמוג נראה אומלל יותר.
חבל שלא שתיתי יותר לפני שברחנו מהמסיבה כמו שפנים, הרהרתי בזעף, וניסיתי לחבק את אלמוג שהדף אותי מעליו, זינק מהמיטה וסגר את דלת חדר השינה בטריקת מחאה רועמת. זה לא עזר, השלושה היו שקועים כל כך בעצמם עד שלא שמעו בכלל את הרעש שהוא עשה, או שאולי כן שמעו ולא היה אכפת להם?
לא יודע, ולא הייתה לי הזדמנות לשאול. אחרי שהם סיימו סוף סוף הם נרדמו, ובסופו של דבר נרדמנו גם אנחנו, כל אחד בפינתו, אבל כשהתעוררנו בבוקר שוב היינו חבוקים בתנוחת הכפיות הרגילה שלנו - אני מחבק את אלמוג, ששכב על צידו, וזקפת הבוקר המנומנמת שלי מתחפרת בין פלחי ישבנו הרכים.
הוא גנח במחאה כשעליתי עליו והתחככתי בו, אבל שתק, ואפילו הניח לי לאחוז באברו ולשפשף אותו בתנועות קצובות כמו שידעתי שהוא אוהב. גמרנו יחד, פרי תרגול ממושך, אבל במקום להתכרבל בזרועותיי ולהמשיך לנמנם כמנהגנו בבוקר שבת הוא זינק מהמיטה, והאיץ בי לקום גם כן.
"אבל מה בוער?" מחיתי, "כולם עוד ישנים."
"בדיוק, ואני רוצה להסתלק מפה לפני שהם יקומו." אמר אלמוג, וכיווץ את פיו באורח שהבליט את דמיונו לאימו - מנהלת בית ספר תיכון תקיפה שנשארה נעימת הליכות כל זמן שכולם עשו כרצונה, אבל בכל פעם שמישהו ניסה להתנגד לדעותיה היא הפגינה אופי נחוש כפלדה, ואלמוג טען תמיד בבדיחות הדעת שנס נעשה לעולם שאימו לא גמרה בדעתה להשתלט עליו, כי אם הייתה רוצה בכך אין ספק שהייתה מצליחה.
בדרך כלל אלמוג היה בחור נוח ורך דיבור, אבל כבר למדתי שכשהוא נעשה דומה פתאום לאימא שלו מוטב שאמהר ואציית לו, או שזה יגמר בבכי, שלי, לא שלו, ולכן קמתי במהירות, התגנבתי לשירותים, סיימתי שם חיש קל את ענייני, ועד מהרה ירדנו אני ואלמוג ומעט החפצים שלקחנו איתנו במעלית לקומת החנייה, שם השארנו את המכונית שלנו, ועוד לפני שהתחילה תנועה כבדה לזרום ברחובות המנומנמים כבר היינו בדרך הביתה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...