ספסל. צילום: Photos by Mavis, flickr.

 >  >  > 

מוחתם - פרק ה'

אהבה? שאל מישהו ספקן וחרמן בתוכי, לאלמוג? אתה בטוח? קרץ לי קריצה מתועבת. כן, לאלמוג, עניתי בתוקף לטיפוס השפל הזה שמקנן בכל גבר.

שנינו טיפוסים של בוקר שקמים בקלות מוקדם - עוד נקודה לזכות החיים עם אלמוג - ובבקרים אנחנו תמיד נינוחים ורגועים. וכך, למחרת המריבה והלילה הסוער שבא בעקבותיה, ישבתי לי, שאנן כמו בכל בוקר, מול אלמוג ושתיתי קפה, לועס בהיסח דעת עוגייה, ואז הוא הנחית עלי את המהלומה שהצליח לשמור לעצמו עד לרגע זה, "אתה מזמין את הוריך לטקס סיום קבלת התואר?" שאל וחייך אלי חיוך זוהר.
"אהה... לא יודע, מתי זה יוצא?"
"ביום שישי בבוקר, מאוד מתחשב מצידם, נופל לי בדיוק על יום חופשי, אני כבר לא יכול לחכות לראות אותך מקבל תואר, תזכיר לי לקחת מצלמה."
"אבל... אבל... גם הורי יהיו שם." נשימתי נעתקה, "אתה בטוח שאתה רוצה לבוא?"
"כן, הגיע הזמן שאני אפגוש אותם, אתה לא חושב?"
"אבל אלמוג... אתה יודע שהם לא יודעים עלי."
"ומתי הזמן המתאים לספר להם אם לא עכשיו, אחרי שסיימת את הלימודים?" זרח אלי אלמוג בחביבות מדאיגה.
"אבל... תראה, אני אספר להם באיזה שלב, בטח שכן, אבל..."
"למה לא עכשיו? מה אתה חושב שהם יעשו, יזרקו אותך מהבית?" נמסך שמץ לגלוג בחביבותו של אלמוג.
"לא, אבל הם בטח יספרו לדוד אלי ו..."
"אתה חושב שהוא לא ירצה להעסיק אותך אם הוא ידע?" הרצינו פניו של אלמוג.
"אין לי מושג." הודיתי, "הנושא אף פעם לא עלה, אבל הייתי מעדיף שהוא לא ידע בשלב הזה."
"אז באיזה שלב אתה רוצה שהוא כן ידע? מתי לדעתך יגיע הזמן שכל המשפחה שלך תדע? כשתצא לפנסיה? או אולי אחרי מאה ועשרים, כשתשכב על ערש דווי? עד מתי אני אמור להיות סוד, ואם מדברים על זה, מתי תבוא לבקר אצל הורי? הם כבר חושדים שהמצאתי אותך."
"מה, סיפרת להם עלי?" הופתעתי.
"הזכרתי שיש לי מישהו, חבר שפחות או יותר חי איתי, למה? גם להם אסור לדעת?" חייך אלמוג חיוך נטול עליצות.
"כולם ידעו אלמוג, אני נשבע, אבל... אל תלחץ עלי, תן לי למצוא את הזמן המתאים."
אלמוג נשען לאחור על כסאו ושילב את ידיו, מביט בי שוב במבט הקר והספקני הזה שלא אהבתי, "הטקס יתקיים בעוד שלושה שבועות בדיוק." הזכיר לי, "אם אני לא אוכל לבוא לשם ולהציג את עצמי בפני כל המשפחה שלך כבן זוגך אז כדאי שתתחיל למצוא סידורים חדשים כי אחרת אני ואתה, זה לא יקרה. שתקתי עד היום כי אני אוהב אותך עידו, ולא רציתי ללחוץ עליך, אבל נמאס לי."
"אני מבין אלמוג אבל..."
"כדאי שתמצא את הזמן המתאים ותעשה את זה מהר עידו, או שתספר להם עד טקס הסיום או שתשכח ממני, תמשיך להעמיד פני סטרייט, תצא עם בחורות ותאונן בסתר על הדולב שלך." הכריז אלמוג בפסקנות, קם ויצא.
ישבתי עם חצי עוגייה מכורסמת בידי וכוס קפה קר מונח מולי, ובהיתי אחריו, מודאג וחרד. מצד אחד ידעתי שהוא צודק, באמת כבר הגיע הזמן שאעשה מעשה, אפסיק עם הפיצול המזיק הזה שהנהגתי בחיי, אקום כמו בן אדם בוגר ואחראי ואגלה את האמת למשפחתי, ומצד שני, רק הרעיון שיהיה עלי לבטא את המילים - אני הומו, אני חי עם גבר וישן איתו באותה מיטה - בסלון המהוגן והמוכר כל כך של הורי גרם לנשימתי להתקצר מרוב פחד.
פחדתי מאוד לצאת מהארון, כמעט כמו שפחדתי לאבד את אלמוג, את החמימות, הנוחיות, התמיכה והחברות, את הסקס הזמין והמנחם, ואת כל שאר הדברים הקטנים והשגרתיים שעשינו יחד – כל מיני פרטיים ביתיים, חסרי חשיבות לכאורה שייעלמו לבלי שוב אם הוא יממש את איומו. רק עכשיו, כשהייתי עלול לאבד את העולם הקטן והנחמד שבנינו לנו יחד, הבנתי עד כמה אלמוג וכל מה שהוא הביא לחיי חשובים ויקרים לי. החשש שכל זה ייגזל ממני החריד אותי כמו החשש שהורי ומשפחתי יחשבו עלי מעכשיו כעל ההומו הזה, הבן הבעייתי שעצם קיומו ממיט עליהם חרפה.
ישבתי משותק, שוקל את שתי הרעות הללו זו כנגד זו – הכאב, הבושה והיגון שאפיל על הורי המסכנים, האוהבים שעשו למעני מעל ומעבר, עיניה של אימי הטובה שבטח לא תזכה מעכשיו לישון כהלכה בלילות, והלב של אבא שעלול להפסיק לפעול מרוב עצב בגללי, ומצד שני אובדנו של אלמוג, חזרה לחיי בדידות ותסכול, חיים שיהיו גרועים עוד יותר מאשר קודם עכשיו, אחרי שכבר ידעתי כמה טובה ונעימה היא האהבה והזוגיות.
אהבה? שאל מישהו ספקן וחרמן בתוכי, לאלמוג? אתה בטוח? קרץ לי קריצה מתועבת.
כן, לאלמוג, עניתי בתוקף לטיפוס השפל הזה שמקנן בכל גבר.
אבל תראה איך הוא נראה? סתם אחד, איפה הוא ואיפה דולב? ובכלל, איפה דולב?
לא יודע ולא אכפת לי. דולב מעניין אותי בדיוק כמו תמונה של דוגמן צעיר ויפה שנעים להסתכל עליו, אבל מה לי ולו? אני אפילו לא יודע אם הוא הומו וגם לא אכפת לי, אבל אכפת לי מאוד מאלמוג עם פניו הנחמדים וחיוכו המבודח, ואצבעותיו העדינות שמטיבות כל כך לגעת וללטף, והמשקפיים המצחיקים ההם שהוא מרכיב כשהוא מתעמק באחד הספרים המשעממים שלו, אני לא רוצה לוותר עליו, על הריח הטוב שלו, והטעם המוכר והמנחם שלו, ואני לא רוצה לישון בלי החיבוק שלו במיטה. אם ניפרד אני אתגעגע נורא, אני אתגעגע אפילו לדברים הקטנים והמעצבנים שבו - איך הוא מקפיד כל הזמן לתקן את השגיאות שלי בעברית, מתעקש לא להבין כלום בספורט, לפהק בסרטי פעולה ולהתלהב ממוזיקה קלאסית שלפעמים, האמת, נעשית קצת מרדימה ומשעממת... איך אני אחיה בלעדיו? איך הוא מעז ללחוץ עלי ככה? זה לא הוגן, זה פשוט לא הוגן! למה החיים כל כך לא הוגנים? לא פייר שיצאתי כזה, ושכולם יכולים להתחתן, וללכת יד ביד ברחוב, ורק אני מתבייש מעצמי, ושונא את עצמי ולא יכול... זאת אומרת אני כן יכול, אבל...
בסופו של דבר נוכחתי לדעת שאני יושב כבר שעה ארוכה מול ספל הקפה המתקרר שלי, ומזיל דמעות תסכול שלא הקלו עלי במאום, ולכן התעשתי, קמתי והחלטתי שבשעות משבר חשוב מאוד לשמור על שגרה, לא להתפרק לרסיסים, אלא להמשיך כרגיל ולכן אני פשוט אאסוף את עצמי ואלך, כמו שתכננתי, לקנות לעצמי זוג נעלים חדשות במכירת סוף העונה מפני שהישנות הן פשוט בושה וחרפה, ואם אני לא אזדרז אני אשאר בלי נעלים בכלל כי עוד מעט יהיו רק סנדלים בכל החנויות ו... זהו, לקום, לשטוף פנים, לקנח את האף ולהתחיל לזוז! פקדתי על עצמי וזה בדיוק מה שעשיתי.
השעה עוד לא הייתה שעת צהרים, אבל הקניון כבר היה הומה אדם, כולם אצו רצו לכל כיוון, עמוסי שקיות, להוטים לקנות ולבזבז. פילסתי לי דרך בתוך המון האדם, תוהה איך זה יכול להיות שלכולם יש זמן להסתובב באמצע היום ולהתבטל? מה, אף אחד כבר לא עובד במדינה הזו? שאלתי את עצמי, עוקף חבורות של נערות ונשים פטפטניות, מתבגרים מרושלים, וסתם אנשים ממהרים, עד שהגעתי בשלום לחנות הנעלים שכמו שהובטח נערכה בה מכירת סוף עונה מטורפת.
אחרי שמדדתי נעלים לרוב מצאתי סוף סוף זוג שהיה לטעמי ולכיסי, והוספתי וקניתי עוד כמה זוגות גרביי ספורט מהסוג שהיה חביב על אלמוג, מקווה בכל ליבי שזו לא תהיה מתנת הפרידה שלי ממנו. המחשבה על חזרה לחיי הרווקות המשמימים העכירה את רוחי וקלקלה לי את שמחת הקנייה, תפוס הרהורים נוגים התחלתי להשתרך לעבר היציאה, משכנע את עצמי שלא יקרה שום אסון אם לפחות היום אוותר על הלימודים, אני ממש לא מרוכז ובין כה וכה לאחרונה אנחנו רק חוזרים על חומר ישן לקראת המבחן, אלך הביתה כי אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מאלמוג והאולטימאטום שהוא העמיד בפני.
אני אכין טבלה של בעד ונגד החלטתי ביני לבין עצמי, אכתוב את הנימוקים והסיבות לכל צעד, ואחליט מה לעשות רק אחרי שאשקול בהיגיון את צעדי ו... עיני נתקלו בדוכן של חרדים שעמדו בכניסה לקניון וניסו לשכנע אנשים להניח תפילין.
אין מי שלא נתקל בהם מידי פעם בכל מיני מקומות הומי אדם, גם לי זה קרה לפעמים, ובדרך כלל הייתי עוקף אותם בזהירות, מקפיד לא לפגוש את מבטו של אף אחד מהם כדי שלא אצטרך להיכנס בויכוח עם אחד מהפנאטים האלה. כן, נכון, כולנו יהודים וזה, אבל מה לי ולתפילין? הנחתי אותן פעם אחת בחיי, בעלייה שלי לתורה כשהייתי בן שלוש עשרה ודי היה לי בכך. באמת, חוצפה שנותנים להם להציק פה לאנשים שרק רוצים לעשות קניות ולחזור הביתה בשלום, הרהרתי, ופתאום יד על זרועי וקול מוכר קורא בשמי. לקח לי דקה לזהות את הדוס הזה, עטור הזקן, לבוש השחורים עם הכובע המצחיק שאחז בי. זה היה דולב, עדיין יפה תואר למרות התחפושת וההבעה הריקה המשונה על פניו, מושך אותי לעבר הדוכן, ומפציר בי לעשות מצווה.
"דולב, רגע, שתוק שנייה, מה אתה עושה פה? איפה היית כל הזמן? אף אחד לא יודע לאן נעלמת פתאום? מה קרה לך? השתגעת? מה התחפושת הזו? ממתי אתה דתי?"
"מאז שחזרתי בתשובה שלמה." הסביר דולב והתחיל לכרוך על זרועי את הרצועות השחורות, ממלמל פסקי תפילה, מקשקש על מצווה ואלוהים, וכל אותו זמן מחייך חיוך טיפשי ושמח. על כורחי מילאתי את מצוות הנחת תפילין, ורק אחרי שהוא הואיל להוריד אותן ממני הצלחתי לגרור אותו הצידה, ולקנות לו כוס מיץ טבעי שהוא שתה בלגימה אחת, לא לפני שבירך ברכת המזון, או מה שזה לא יהיה.
אחר כך הוא הסכים לדבר איתי קצת, סיפר לי שהוא עשה עברה גדולה, עברה שדינה כרת, והוא חוטא גדול, אבל ברוך השם הוא חזר בתשובה שלמה, ובקרוב יקים בית כשר בישראל, ויעבוד את השם עד סוף ימיו בטהרה ובכוונה גדולה, ובעזרת השם יעמוד בכל הניסיונות שאלוקים ישית עליו.
"איזה עברה? איזה ניסיונות? על מה אתה מדבר? ולמה הפסקת ללמוד במכללה?"
"חבל על הזמן שבזבזתי שם, למדתי רק תפלויות של גויים, אני ממשיך ללמוד, אבל מעכשיו אני לומד תורה בישיבה, וברוך השם אני מצליח ומתחזק ו..."
"דולב, די! מה עובר עליך? תדבר כמו בן אדם, אני לא מבין כלום."
"יותר טוב שלא תבין, אלוהים ניסה אותי ניסיון נורא, כל חיי אני אצטרך לעמוד בניסיון הזה, להיאבק ולהילחם בסטרא אחרא עד יומי האחרון, אבל ברוך השם יום יום כבר נמצא לי שידוך הגון, עזר כנגדי שתתמוך בי ויחד איתה..."
"איזה ניסיון, על מה אתה מדבר? תענה לי בעברית." טלטלתי אותו, מתוסכל משטף הברוך השם הזה והארמית שהוא דחף לכל משפט, "בפעם האחרונה שראיתי אותך היית לגמרי נורמאלי. עבדת בבר, בחתונה, וכעסת על הבחור הזה עם הקעקועים והאופנוע שניסה להתחיל אתך, ופתאום התחרפנת, מה עובר עליך?"
"אל תדבר איתי עליו, אני לא רוצה לחשוב על זה." אמר דולב ולתימהוני הוא שלף מכיסו ספר קטן והתחיל לעיין בו, עיניו עצומות למחצה, מתנדנד כמו משוגע ומדקלם מתוכו משפטים סתומים במין פיזום חדגוני מטורף.
"בגלל זה התרגזת כל כך!" קלטתי פתאום, "כי עוז צדק, ואתה באמת הומו, ולכן..."
"אני לא!" התעצבן דולב, ולרגע נראה שוב כמו דולב הישן והרגיל, "אני לא רוצה להיות, ואני לא אהיה, וגם אם נכשלתי לרגע זה לא אומר כלום, מיד אחר כך חזרתי בתשובה שלמה ואני לא."
"אבל דולב... תשמע..." ניסיתי לגעת בכתפו, אבל הוא ניער את ידי מעליו בחלחלה, "אל תיגע בי ואל תקרא לי דולב, מעכשיו, ברוך השם אני דוד, שם יהודי כשר והגון."
"דוד, דוד!" קראו לו חבריו מדוכן התפילין, "ההפסקה נגמרה." גער בו אחד מהם, מבוגר יותר, שמן וזועף, ורמז לו לחזור. דולב התנער, זרק את כוס המיץ לפח, אמר לי תודה ושלום חטוף, והסתלק בלי להביט בי יותר.
המסכן התחרפן לגמרי, מסכנים ההורים שלו, אני חייב לספר את זה לאלמוג, וגם לעדי, היא תתחרפן שהיא תשמע על זה, אני בטוח שבהתחלה היא תחשוב שאני עובד עליה, היא לא תאמין לי עד שהיא תראה אותו במו עיניה, חשבתי ודהרתי הביתה, נרעש ומזועזע ממה שנעשה מדולב המסכן.
פתאום נעשה לי ברור לגמרי שאני חייב, פשוט חייב לצאת מהארון ומיד, לא לדחות את העניין יותר אפילו לרגע, זה מה שאני ומי שלא טוב לו שילך להניח תפילין, או סתם לכל הרוחות. לא צריך טבלאות ולא צריך להתלבט יותר, רק לקום ולהגיד את האמת הפשוטה והברורה שלי, ומהיום לחיות לאורה כמו בן אדם הגון ורגיל. אלמוג צודק לגמרי, די לפיצולים ולהסתרות, החלטתי וחפזתי הביתה.
"אלמוג, תשמע מה קרה לי!" צעקתי ופתחתי את הדלת שלא הייתה נעולה, מסיק מכך שהוא חזר הביתה, ואז נעצרתי, מוכה תדהמה למראה אלמוג שעמד באמצע הסלון, מחובק עם בחור אחד, גבוה ורזה שנראה לי מוכר למחצה, ומגודל הזעזוע מהמחזה הלא צפוי נשרו מידי השקיות שאחזתי ונפלו על הרצפה בחבטה רכה.
"מה, מה קורה פה?" גמגמתי, נרעש, מעביר את מבטי מאלמוג שפניו היו סמוקים ועיניו דמעו לפניו של הבחור שנראה רגוע, ואפילו חייך קצת לפני שהושיט לי את ידו ללחיצה.
"מדברים על החמור..." העיר בשוויון נפש מופלא ולחץ את ידי - הושטתי לו אותה באופן אוטומטי, בלי לחשוב - והציג את עצמו כיובל, האקס של אלמוג.
"אה, אתה היובל שהתחתן לפני כמה חודשים." נזכרתי.
"כן, אני היובל הזה." נענה לי הבחור בחביבות.
"אז מה אתה עושה פה?" חקרתי בחוצפה, והבטתי באלמוג שנראה אשם ונסער.
"אני... אני הזמנתי אותו, הייתי צריך מישהו לדבר איתו אחרי שהלכת."
"אני הלכתי? אתה זה שהלך קודם."
"כן, כי... נכון שאני יצאתי קודם, אבל..." אלמוג הטיל את עצמו עלי, "אני... סליחה עידו, לא הייתי צריך לדבר אליך ככה, אני פשוט... הייתי נוראי, סליחה, אתה סולח לי?" חקר בחרדה, נושא אלי פנים אומללות, סמוקות ולחות מדמעות.
"כן, בטח, נו, די, אל תהיה כזה דראמה קווין." החזרתי לו חיבוק, נבוך קצת מההתנהגות המשתפכת שלו לפני אדם זר.
"זה בסדר, אני ואלמוג חברים ותיקים." חייך יובל שהבין כפי הנראה לנפשי, "הוא תפס פתאום שהוא עשה טעות והרגיש שהוא חייב לדבר עם מישהו."
"אבל למה לא התקשרת אלי?" התרעמתי ונתתי לאלמוג חבילת טישו.
"התקשרתי, אבל אתה סיננת אותי, וחשבתי ש..." הוא התחיל לגהק מרוב בכי, "אני לא רוצה שניפרד עידו."
"גם אני לא, תירגע, לא קרה כלום, ולא סיננתי אותך, סתם נגמרה לי הבטרייה, נו, די לבכות, אז רבנו קצת, קורה לכל אחד, וסך הכל אתה צודק לגמרי."
"כן, אני יודע, אבל לא הייתי צריך לאיים עליך ככה."
"זה נכון, אבל זו לא סיבה לבכות. נו, תירגע, הכל בסדר, הנה, תראה, קניתי לך גרביים, היו במבצע, וגם קניתי נעלים כמו שאמרת לי, ולא תאמין את מי ראיתי בקניון... אתה שומע? ראיתי פתאום את..."
"רק רגע עידו." הפסיק אותי יובל שנשאר שווה נפש ומשועשע, "לצערי אני חייב לרוץ לענייני, ועל כל ההרפתקאות שלך בקניון אני אשמע בהזדמנות אחרת." גיחך אלי, נפרד מאיתנו לשלום בחיבה רבה, והסתלק, מניח לי להרגיע ולפייס בכוחות עצמי את אלמוג, ואחר כך לספר לו על הפגישה המופלאה שלי עם דולב.

"אני לא מבין למה אתה חושב שאם דולב התחרפן וחזר בתשובה זה אומר שהוא הומו." סירב אלמוג להתפעל מהתובנות שלי, "או שאולי נעים לך לחשוב ככה בגלל הקראש שיש לך עליו?" צמצם לעומתי את עיניו בחשדנות.
"אין לי שום קראש עליו." הכחשתי, "היה לי פעם, אבל עבר לי לגמרי. אני אתך עכשיו, ובסוף השבוע הזה אני מתכוון לנסוע להורי ולספר להם עלי... עלינו, ודי, להפסיק עם השקרים והעמדת הפנים ולחיות מחוץ לארון."
"באמת?" זרחו פניו של אלמוג, "אתה בטוח? רוצה שאני אבוא אתך?"
"אה... זה יהיה נחמד, אבל מצד שני אלמוג, אולי כדאי שניתן להם זמן לעכל את הידיעה הזו לפני שאני אפגיש אותם אתך, בסדר?"
"בסדר." הסכים אלמוג אחרי הרהור קצר, "ומתי תספר לדוד שלך?"
"לא יודע, אני אתייעץ קודם עם הורי ואז נראה."
"ואם הדוד שלך יסרב לתת לך עבודה בגלל שיש לו איזה סלידה איומה מהומואים? מה נעשה אז?"
"לא יודע, אני לא מאמין שזה יקרה, הוא מאוד מחבב אותי, אנחנו מסתדרים מצוין. ועד היום אף פעם לא שמעתי ממנו הערה הומופובית. דוד אלי מאמין ב'חיה ותן לחיות' וכל מה שמעניין אותו זו העבודה שלו וספורט, בעיקר כדור רגל, בעצם..." נזכרתי פתאום, "אתה זוכר שהיה פעם שחקן אחד שהאוהדים של הקבוצה השנייה צעקו שהוא הומו? דוד אלי רתח מכעס על ההתנהגות הלא ספורטיבית הזו, וגם כשיש הערות גזעניות נגד ערבים או כושים מצד האוהדים הוא תמיד מתעצבן נורא. הוא אמר פעם שמבחינתו השחקן יכול להיות מוסלמי, שחור והומו, ואפילו גמד, כל זמן שהוא יודע לשחק זה בסדר גמור מצידו."
"יופי, אני מקווה שהכלל הזה יתפוס מבחינתו גם מחוץ למגרש כי ממש לא מתחשק לי לגור אצל ההורים, אני מעדיף לגור אתך."
"גם אני." הושטתי לו את זרועותיי, ושנינו התחבקנו והתנשקנו, ומשם הגענו באופן טבעי למיטה, ורק אחר כך, אחרי שנרגענו, נזכרתי לשאול למה הוא הזעיק את האקס שלו.
"כי נורא נלחצתי והייתי צריך מישהו לדבר איתו, והוא הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב חוץ ממך, אנחנו כבר לא בני זוג, אבל הוא עדיין חבר שלי, למה אתה שואל? אתה מקנא?"
"לא, מה פתאום? אני לא קנאי, בכלל לא, אבל איכשהו היה לי הרושם שנפרדתם די בקרירות, הוא לא התפלא שהתקשרת אליו פתאום?"
"לא התקשרתי פתאום." הסמיק אלמוג, "למעשה, מאז שהוא התחתן אנחנו מדברים מידי פעם, ואפילו נפגשים פה ושם באוניברסיטה. הוא עובד שם קצת ולפעמים אנחנו שותים יחד קפה."
"יופי, עדיף לשמור על יחסים טובים עם אקסים." התאמצתי להפגין רוחב דעת ופרגון, "לא שיש לי הרבה ניסיון בעניין, אבל נראה לי די קטנוני לנתק לגמרי קשר עם בן אדם שפעם אהבת, אלא אם כן הוא עשה משהו באמת נוראי."
"מה נחשב בעיניך נוראי?" שאל אלמוג.
"אה... בגידה אני מניח, וזה מזכיר לי, למה בעצם נפרדתם?"
אלמוג נע באי נוחות, "זה פשוט לא התאים יותר ו... אה..." עיניו התחמקו מעיני, והיה ברור שהוא משקר וחש מאוד לא טוב בגלל זה.
"או. קי." אמרתי בקרירות, "מה שתגיד, אם לא מתחשק לך לפרט אז לא."
"אל תהיה כזה." הסמיק אלמוג, "זו לא הייתה רק אשמתי, אני מודה שטעיתי והייתי יכול להתנהג אחרת, אבל... אבל..."
"אבל מה? מה עשית?"
"בגדתי בו, אבל רק בגלל שהוא כמעט לא רצה יותר סקס, והוא לא הסכים לדבר איתי ו... הייתי קצת שיכור, וזה פשוט קרה, ואחר כך הוא כל כך כעס עלי, הוא זרק אותי מיד, לא עזרו ההסברים וההתנצלויות."
"כמה זמן הייתם יחד?"
"ארבע וחצי שנים, נפגשנו עוד בצבא, ובהתחלה זה היה פשוט נפלא, אבל אחרי שלא האריכו לו את החוזה בצבא הוא היה מובטל כמעט שנה, והוא נכנס למין דיכאון כזה... הוא לא דיבר איתי כמעט, ולא היה יותר סקס ו... ניסיתי לתמוך בו, אבל בסוף... אני לא גאה במה שעשיתי, אבל דברים כאלה קורים. חבל שהוא לקח את זה כל כך קשה."
"איך זה נודע לו?"
"הבחור השני נדלק עלי קשה ונפגע מאוד שסירבתי לעוד פגישה. כדי לנקום בי הוא התקשר ליובל וסיפר לו. יובל סגר לו את הטלפון בפרצוף ולקח לו שבוע לספר לי שהוא יודע, אולי היה עדיף אם הייתי משקר ואומר שזה לא קרה, וההוא סתם מנסה לסכסך, אבל אני לא מסוגל לשקר לו בפרצוף, וגם ככה הרגשתי כל כך אשם..." פניו של אלמוג התעוותו כאילו התאפק לא לפרוץ בבכי. "כל הלילה ניסיתי להסביר, להתנצל ולפייס, אבל שום דבר לא עזר, הוא התעקש שניפרד ופשוט הסתלק. כמה ימים אחר כך הוא מצא עבודה חדשה ואחרי שהוא פגש את חן ויצא מהדיכאון החיים שלו התהפכו לטובה." סיכם בעצב.
"טוב, ככה זה בחיים." ניסיתי לנחם אותו, "פעם אתה למעלה ופעם למטה. העיקר שאנחנו יחד עכשיו וטוב לנו, נכון?"
אלמוג הנהן, "כן העיקר שאנחנו יחד." חזר אחרי, "ואחרי שנעבור לצפון ונתחיל לעבוד יהיה עוד יותר טוב."

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...