אילוסטרציה. צילום: Camdiluv ♥, Flickr.

 >  > 

הבתול - פרק ג' (ואחרון)

רק עכשיו, בגילי המתקדם, קלטתי שלא צריך לעבוד כל כך קשה כדי ליהנות, שהאושר נמצא בדברים קטנים ופשוטים שאין צורך להתאמץ כדי להשיג אותם, הם פה לידי, בבית.

הנסיעה לגרמניה הייתה אסון, דחף לא הגיוני שטוב היה אם הייתי חונק בעודו באיבו.
אריך גמגם והיסס כשהודעתי לו שאני מגיע ובכל זאת קניתי כרטיס והמשכתי בתוכניות שלי, מתעלם מחוסר הרצון שלו לפגוש אותי. אני מודה, זה היה רעיון רע, עשיתי טעות כשהנחתי לגעגועים אליו להתגבר על שיקול דעתי.
מזל שברגע האחרון הודיעו לנו שהמטוס יצא באיחור בגלל בעיות טכניות - זה מה שקורה שטסים בטיסות שכר זולות, תמיד יש עיכובים ובעיות – ואני, כמו טיפש גמור, מתקשר להודיע לו שאאחר ואגיע רק בבוקר, ואז יצא המרצע מהשק, הוא אמר שהוא מתחרט, שהוא מעדיף שלא אגיע, שהוא חזר לאשתו ולילדים ושהסיפור שלנו נגמר.
לא היה טעם לכעוס ולהתלונן למה הוא לא סיפר לי מיד והניח לי לקחת חופשה מהעבודה, לארוז ולקנות כרטיס. הוא פשוט כזה ודי.
אחרי שנים כה רבות של הכרות השלמתי עם העובדה שהגבר היחיד שבאמת אהבתי הוא בן זונה אגואיסט שמעולם לא יהיה שלי.
בגללו הפכתי גם אני להיות טיפוס מגעיל שמנצל גברים צעירים ושובר את ליבם, שומר בסוד את רגשותיי אליו ואת קיומו בחיי, מעמיד פנים שאני גבר חסר רגשות, טיפוס קשוח שלא מאמין באהבה ובזוגיות.
אם הם רק היו יודעים...
השיחה האחרונה שלנו בשדה התעופה - אני מוקף אנשים ממהרים ומתרוצצים, עמוסי מזוודות ולחוצים בגלל הדיוטי פרי בעוד הוא יושב לו בשלווה במטבח ביתו, מחייך אל אשתו הבהמה שלא מבינה מילה אחת באנגלית - שברה את ליבי. הטיסה הזו שלא טסה היא הקש ששבר את גב הגמל החלטתי בבת אחת.
"אריך, אם אני לא אגיע הפעם אני לא אגיע יותר אף פעם. זהו, לא תשמע ממני יותר." אמרתי בקול נחוש לתוך הטלפון הזעיר שאחזתי בידי.
"אני מבין." הוא אמר ביובש, "אז שלום לך מר קרני, שיהיה לך יום נעים." איחל לי בנימוס ובטח חייך כדי שאשתו לא תחשוד.
"יום נעים גם לך אריך מילר אהובי." לחשתי חזרה בעברית ובעודי מטמין את המכשיר הדקיק בכיסי עלה בדעתי שכשרק הכרתי אותו טלפונים מהסוג הזה היו פנטזיה של מדע בדיוני וכיום יש אותם לכולם, לזקנים ולילדים כאחד.
מה פלא שאני מרגיש פתאום זקן ועייף מאוד.
חזרתי הביתה כשכל רצוני הוא לשכב בשקט במיטה, בחדר חשוך ולישון. את שביט הצעיר שכחתי לגמרי, וכשנזכרתי בו, בעודי מטפס לאיטי במדרגות אל דירתי - מתי הדיירים יפסיקו לריב ויניחו לוועד להתקין מעלית? - אמרתי לעצמי שהוא בטח יצא לבלות, וגם אם הוא יהיה בדירה ... אני כבר אמצא מה לעשות איתו.
פתחתי, נכנסתי, ומיד הרגשתי שיש מישהו במקלחת, פס אור נראה מתחת לדלת ונשמעו מים זורמים. פתחתי אותה ולתימהוני, במקום למצוא את שביט עומד ומתקלח, מחייך אלי, גיליתי שם גבר בהיר עור ומנומש עם שיער חום ערמוני רטוב וזין זקור, עומד ערום במקלחת שלי ולוטש בי מבטים נפחדים.
אם לא היה די בכך הוא אחז בידו את הדילדו המיוחד שלי, זה שנעשה בהזמנה במיוחד למעני, חיקוי מדויק של הזין הפרטי שלי, מתנה מכצל'ה המשוגע שמת כבר מזמן.
הייתי צריך לצעוק, לכעוס אולי אפילו להיבהל, אבל איך יכולתי לפחד מבחור חמוד כל כך עם נמשים מתוקים על הכתפיים, פטמות ורודות זקורות מקור, ופנים מבוהלות כל כך?
"מישהו משתמש בזין שלי." הרשתי לעצמי הומאז' לזהבה ושלושת הדובים וחייכתי, כמעט בעל כורחי, יכול להיות שהוא היה גנב או מטורף, או שניהם יחד, אבל המעמד היה הזוי מכדי שאוכל להתרגז או להיבהל ברצינות.
"אני יכול להסביר." הוא לחש ודמעות מלאו את עיניו.
"אולי כדאי שתתנגב קודם?" הצעתי בחביבות, "בטח קר לך, יש לך בגדים?"
הוא הנהן, התעטף במגבת, נכנס לחדר הארונות שלי וכמה דקות אחר כך יצא משם לבוש.
"אני יותם." הציג את עצמו, "ואני מתנצל, בדרך כלל אני לא נכנס לדירות של זרים, אבל שביט אמר... חשבתי שאתה בחו"ל."
"חל שינוי פתאומי בתכניות שלי. איפה שביט?"
"הלך עם במבי לאכול."
"אז הוא ובמבי חזרו?"
"כן. אני ושביט כמעט ש... הוא כבר שם לי קונדום ופתאום במבי הגיע... הייתי חייב להתחבא בחדר הארונות שלך ושם מצאתי את הדילדו הזה, הוא ממש יפה."
"באמת?" חייכתי, "תודה, הוא עבודת יד, עשוי בהזמנה לפי צילום של הזין הפרטי שלי."
יותם הסמיק בצורה מקסימה. "לא ידעתי שאפשר לעשות דבר כזה."
"גם אני לא, אבל מסתבר שכן, זו הייתה מתנה מחבר שנפטר מזמן." הוספתי בעצב, כי פתאום התגעגעתי נורא לכצל'ה המשוגע שהיה מופרע על כל הראש בצורה נפלאה ומצחיקה כל כך עד שאי אפשר היה לכעוס עליו. אין יותר בחורים כמוהו בעולם, הם נעלמו כמו שנעלמו טלפונים עם חוגה, זיונים עם זרים בלי פחד מאיידס, בחורות שמתחתנות בבתוליהן ושיזוף בלי קרם עם מקדם הגנה. כשהייתי צעיר והאמנתי באהבה כל אלו היו קיימים, עם הזמן הם נעלמו כמו שנעלמו נעורי ותמימותי.
"למה אתה עצוב? בגלל הטיסה שהתבטלה? זה היה משהו חשוב?" שאל יותם, מביט בי בדאגה.
"לא, זה לא היה משהו חשוב, בכלל לא, סתם סיפור ישן וטיפשי שנמשך יותר מידי זמן."
"אולי תרגיש יותר טוב אם תספר לי?" הציע יותם והתיישב לצידי כאילו אין לו שום דבר טוב יותר לעשות מלשוחח איתי.
"זה סיפור ארוך מאוד." הזהרתי אותו.
"יש לי המון זמן ואני אוהב סיפורים ארוכים."
"אין לך איזה אישה שמחכה לך בבית? אולי חבר?"
"לא, אני לא נשוי, וגם חבר אין לי. אמרתי להורים שאני חוזר רק בעוד יומיים ככה שאף אחד לא מחכה לי."
"אני מבין." אמרתי, למרות שלא הבנתי. הוא נראה לפחות בן שלושים, אם לא יותר, מה פתאום בחור בגילו גר עם ההורים?
"לא, אתה לא מבין." אמר יותם בעצב, "אני באמת מתכוון לזה, אין מישהו שמחכה לי, אין לי אף אחד בעולם. אם אני אעלם אני לא אחסר לאיש. בחיים לא הייתי עם מישהו, לא נגעתי באף אחד ולא נגעו בי. הכי קרוב שהגעתי לסקס היה עם שביט, וברגע האחרון גם זה התקלקל. הייתי צריך להתחבא ולראות איך הוא ובמבי אוהבים זה את זה וכל מה שהיה לי ביד זה הזין הזה מפלסטיק."
"למעשה הוא מסיליקון מיוחד שמזכיר מאוד את מרקם הגוף האנושי."
"אולי, אבל הוא לא אנושי, ואם הוא לא מחובר לבן אדם אז הוא לא שווה שום דבר."
"זה נכון." הסכמתי, "איך קרה שבחור בגילך נשאר כל כך בודד?"
"לא יודע. כנראה שעד היום לא פגשתי את הבן אדם המתאים שיעשה לי חשק לגעת בו."
"ודווקא אחרי שפגשת אותו הוא חזר לאקס, באמת ביש מזל."
יותם הניד בראשו לשלילה. "אם אתה מתכוון לשביט אתה טועה, הוא בחור מקסים והוא עשה לי חשק למצוא אהבה, אבל הוא לא בשבילי, הוא לא פנוי ואני בחיים לא אגרום למישהו לבגוד באהבה האמיתית שלו. אני שמח שבמבי חזר ברגע המתאים והציל את שנינו מטעות איומה."
"אתה כל כך בטוח שיש דבר כזה, אהבה אמיתית? אתה מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגיל ההתבגרות. אל תדאג, גם לך זה יעבור."
יותם צחק. "לא, אני לא חושב שזה יקרה, בטח שלא עכשיו."
"למה אתה מתכוון עכשיו?"
"אני אסביר לך אחר כך. קודם אתה חייב לי סיפור ארוך."
"זה סיפור מאוד משעמם, אבל אם אתה מתעקש אז בבקשה." אמרתי וסיפרתי לו על אריך, על האהבה החזקה הזו שתפסה אותי פתאום לפני כל כך הרבה שנים, על הקנאה באשתו שהוא סירב לעזוב, על ההיסוסים שלו, ההתחמקויות והדחיות. סיפרתי בכאב על חודשי הגעגועים הארוכים בלעדיו, חודשים שניסיתי למלא בזיונים ובמסיבות, על שברון הלב שהסתרתי כל כך טוב מכולם ועל האהבה הנכזבת שעינתה אותי כל השנים, אהבה אבודה שנגמרה לי פתאום, משאירה אותי אבוד ואומלל.
"אני שמח לראות שצדקתי ואתה לא הבן אדם הקשוח שכולם חושבים שאתה." העיר יותם.
"רק היום נפגשנו, אתה עדיין לא יודע עלי כלום."
"אני יודע רק מה ששביט סיפר לי, אבל ברגע שנכנסתי לדירה שלך הרגשתי.... הייתה לי הרגשה טובה, הרגשתי שגר פה בן אדם טוב." ליטף יותם את דירתי במבט עורג וחייך אלי בחמימות.
הוא היה כל כך תמים וחמוד. צחקתי מדבריו ובמקום להיעלב הוא נראה מרוצה והציע שיכין לי תה. שתינו תה יחד, אכלנו עוגה, שוחחנו על דא ועל הא ואז התקשר אליו שביט ושאל מה שלומו.
"אני ממש בסדר." שמח יותם, "אני כל כך שמח שלא עשינו כלום לפני שבמבי חזר. היה לנו מזל."
"חשבתי שתכעס."
"לא, מה פתאום, היה קצת מביך לשמוע מה עשיתם, אבל התגברתי."
"וגם הצצת." גיחך שביט, "הרגשתי את המבטים שלך שורפים לי בגב, זה היה מחרמן."
"אהה... נו, טוב, כן, הצצתי טיפה, לא יכולתי להתאפק." צחק יותם.
"מה אימא שלך אמרה כשחזרת כל כך מוקדם?"
"לא חזרתי, אני עוד פה עם מיכה. הוא לא טס בסוף. אנחנו יושבים פה ושותים תה. מתי אתה מגיע?"
"לא מגיע. הציעו לנו לנסוע לטיול לסיני והחלטנו לקבל את ההצעה. מיכה לא התפלא למצוא אותך שם?"
"כן, קצת, אבל זה בסדר, הוא בן אדם נחמד. תבלו יפה."
שביט צחק ואמר שאף פעם לא שמע מישהו קורא למיכה נחמד, ואחר כך סגר.
"אז לדעתך אני נחמד?" גיחכתי.
"כן, מאוד. הוא ענה, "אתה האיש הכי נחמד שאני מכיר." ופתאום רכן לעברי ונישק את לחיי.
אחזתי בכתפיו ונישקתי אותו בחזרה קודם על הלחי ואחר כך על הפה. הוא לא ידע להתנשק ונהניתי ללמד אותו, שנים שלא הייתי עם בן אדם כל כך תמים, ביישן וחמוד.
אחרי שהתנשקנו שוב ושוב הפשטתי אותו ואז .... מתבקש להגיד שהזדיינו, אבל מה שעשינו היה יותר מסתם זיון, ומי כמוני שאין ספור גברים עברו בחדר השינה שלו יודע שמה שעשינו היה אהבה. אהבה עדינה, איטית, מתוקה, רכה, מנחמת, אהבה פשוטה ותמימה שכולם מחפשים אחריה בלי להבין שהיא נמצאת ממש פה ליד, צריך רק להושיט יד ולקחת.
אחר כך נרדמנו יחד וקמנו מחייכים, ובילינו סוף שבוע נהדר בלי שעשינו בעצם כלום חוץ מלדבר, לאכול, לטייל, לישון ולאהוב זה את זה.
המשכנו להיפגש גם אחר כך למרות חששותיי שאני מבוגר מידי בשבילו ושמגיע לו מישהו פחות שחוק ושרוט ממני.
יותם צחק מהחששות האלו ואמר שאנחנו הפכים שמשלימים זה את זה ולכן כל כך טוב לנו יחד. כל פעם שאני מציע לו לצאת לשתות, או לרקוד, או להכיר עוד אנשים, הוא סותם את פי בנשיקה ואומר שהוא מעדיף להיות בבית בשקט, רק אני והוא.
כל כך הרבה שנים עבדתי קשה כדי למצות את החיים עד תומם, כל כך השתדלתי לא לפספס כלום, לרוץ ממסיבה למסיבה ומאירוע לאירוע ולא הבנתי למה אני לא מצליח להיות באמת מאושר. רק עכשיו, בגילי המתקדם, קלטתי שלא צריך לעבוד כל כך קשה כדי ליהנות, שהאושר נמצא בדברים קטנים ופשוטים שאין צורך להתאמץ כדי להשיג אותם, הם פה לידי, בבית. אני לא צריך לטוס לחו"ל ולהיאבק בשביל כמה שעות חטופות במלון, לא צריך להזיע במועדון צפוף ורועש, להידחק במסיבות המוניות, להתחרות כל הזמן בצעירים מלאי אנרגיות, להתרוצץ ולהתאמץ כל סוף שבוע, אין בזה צורך, אף פעם לא היה. כל זמן שהוא כאן, לידי, מחייך אלי, מחבק אותי כל לילה, שותה איתי קפה בבוקר, אוהב אותי בפשטות, בלי חשבונות ובלי משחקי כבוד ויוקרה, וחושב שאני הבן אדם הכי נחמד שהוא מכיר אני לא צריך יותר כלום.
עד ששביט ובמבי חזרו מהטיול בסיני הוא כבר העביר את חפציו אלי ונעשינו זוג רשמי. שביט היה בהלם, וגם במבי הופתע מאוד, ולא רק הוא, גם שאר מכרי וידידי הרבים מספור נדהמו. אף אחד לא הבין מאיפה צנח עלי הטיפוס הזה שאף אחד לא הכיר ולא שמע עליו קודם מעולם. כל זמן שזה יהיה תלוי רק בי ובו הם ימשיכו לא להכיר אותו ולא לשמוע עליו כלום

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...