אמנות קווירית. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

מנשק צפרדעים - פרק יב'

קסטלו רגינה

לקראת סוף שנת הלימודים מצא פאביו עבודה כעוזר טבח במלון בוטיק יוקרתי על שפת אגם גארדה בצפון איטליה, ושמח לגלות לשותפיו לדירה שבעלי המלון מחפשים מלצרים לעונת הקיץ.
"אז מה דעתכם?" התלהב פאביו, "זה כסף ממש טוב, נקבל מגורים חינם, ואוכל בלי הגבלה, המלון נמצא ממש על שפת האגם ויש שם נוף נהדר של האלפים וחוף פרטי מקסים שגם לעובדים מותר להתרחץ בו. להיות מלצרים זו עבודה ממש קלה, תעבדו קצת ותבלו קצת, ובסתיו כשיתחילו החגים היהודיים תוכלו לנסוע לחופשת מולדת בלי לקחת כסף מההורים."
שגיא ונדב החליפו מבטים והנהנו זה לזה באישור. הרעיון נשמע ממש טוב, ובטח מוצלח יותר מאשר לחזור לארץ ולבלות את אוגוסט הלוהט בבטלה בבית ההורים, או להישאר בדירה במילאנו שבאוגוסט תהיה חמה כמו ישראל, וריקה כמעט מאנשים.
"ומה עם החבר שלך פאביו? הוא לא יתגעגע אליך בקיץ?" הרשה לעצמו שגיא להיות חטטן.
פאביו נע באי נוחות, משך בכתפיו ושתק, נבוך.
נדב נעץ מבט מזרה אימים בשגיא והתנצל בפני פאביו באיטלקית האיטית שלו, מנסה לכפר על גסותו של בן זוגו.
"זה בסדר." נחפז פאביו להגיד, והסתלק למטבח.
"יאללה, יאללה, תפסיק להיות אשכנזי יפה נפש כזה." רטן שגיא, "זה לא סוד שהוא מזדיין עם נשוי אחד שמממן לו חלק מהלימודים."
"שגיא, באמת, למה אתה חייב להיות בהמה כזו?"
"ממתי להגיד את האמת זה להיות בהמה?"
נדב העווה את פרצופו במורת רוח והעיר שמזל שפאביו לא מבין עברית כי שגיא הוציא אותו זונה.
"לא נכון." התמרמר שגיא, "אני אמרתי שהוא זונה? מה פתאום? אמרתי רק שהנשוי שלו עוזר לו עם החשבונות, זה לא אותו דבר."
"די, שתוק כבר, וזה בדיוק אותו דבר, הנשוי הזה קונה סקס ובוגד! שיתבייש לו, מסכנים אשתו והילדים שלו."
"אתה כזה שמרן נדב, פלא שיצאת הומו."
"מה זה שייך? להיות הומו זה לא אומר להיות מניאק, אם יש לך בן זוג או בת זוג אז אל תבגוד, זה הכל."
"אבל מה יעשה אחד שאוהב את אשתו והילדים ורוצה גם גברים?"
"שיחליט, או גברים או נשים."
"יש גם בי."
"נניח, כל הבי שפגשתי היו הומואים בהכחשה, אבל נניח שיש כאלה שבאמת יכולים גם וגם, זה אומר שכל מי שרוצה אתם זוגיות צריך להביא בחשבון שהם בוגדים? גם אני יכול לזיין עוד בחורים, אבל אם אני אתך זה אומר מבחינתי שאני רק אתך."
"ומה, אתה לא מסתכל על אחד אחר אף פעם?" פקפק שגיא.
"מסתכל, בטח שמסתכל, ואפילו מפנטז לפעמים, אבל לא בוגד, ומה אתך שגיא?"
פניו של שגיא האדימו, "למה אתה מתכוון מה איתי?" צמצם מבט חשדני לעבר בן זוגו, "שאני אבין נדב, אתה מאשים אותי במשהו?"
"לא האשמתי, רק שאלתי." ריכך נדב את קולו.
"זו שאלה מעליבה." התפרץ שגיא, "ורק שתדע לך נדב..."
"אל תריבו, בבקשה." התערב פאביו, הגיח מהמטבח ונעמד בין שניהם, ידו האחת מונחת על כתפו של נדב והשנייה אוחזת בזרועו של שגיא, "הכל באשמתי, אני מבקש סליחה." התנצל.
"על מה? מה עשית?" שאל נדב בפליאה.
"לא יודע, אבל אם אתם רבים בגללי אז סליחה, לא התכוונתי."
"אנחנו לא רבים בגללך, אנחנו רבים כי אני אידיוט וקנאי." הסביר נדב, מביט במבט מפציר בשגיא שנרמז, התפייס מיד, וחייך אליו במתיקות.
אחר כך, אחרי שפאביו הלך לענייניו והם נשארו לבד במיטתם הם התחבקו ואהבו זה את זה, ורק אז העז נדב להודות שהוא מרגיש לפעמים קנאה בגלל הידידות שהתפתחה בין פאביו לשגיא.
"אתה מקנא בגללו? באמת, אתה רציני?" הופתע שגיא.
"כן." הנהן נדב, ומיהר להוסיף שהוא לא מאשים את שגיא בשום דבר, הוא בוטח בו לחלוטין, ומבין שהקנאה שהוא חש נובעת מחוסר הביטחון שלו, לא ממשהו ששגיא או פאביו עשו.
"נו, די להיות כזה יפה נפש, תפסיק להאשים תמיד את עצמך, תלמד לבטוח בתחושות הבטן שלך." נזף שגיא, והוסיף האמת היא שפאביו... "לא יודע, יש בו משהו קצת... ערמומי? לא, לא לזה התכוונתי, הוא לא ממש ערמומי אלא יותר... לא יודע מה, מין שושואי כזה."
"כן, גם אני מרגיש ככה, אולי זה בגלל שהוא בארון ויש לו בן זוג נשוי? זה בטח משפיע עליו לרעה." שיער נדב.
"יכול להיות, ויכול להיות שהוא פשוט טיפוס כזה, אחד שמעדיף לשמור את הקלפים קרוב לחזה, בן אדם חשאי כזה שנהנה להתגנב ולשחק אותה מסתורי. אתה שם לב שהוא אף פעם לא אומר לאן הוא הולך או איפה הוא היה? גם אם הוא סתם הולך לשתות קפה או לראות סרט הוא תמיד מתחמק מתשובה ישירה."
"כן, נכון." הסכים נדב, מהורהר, "ושמת לב שאין לו בכלל חברים? כולם פה מאוד חברותיים והולכים תמיד יחד לכל מקום ורק הוא תמיד לבד. אף אחד לא מתקשר אליו, חברים לא באים לבקר אותו והוא לא מבקר אחרים. מין טיפוס מתבודד כזה, אם הוא לא היה גר איתנו הוא היה כל הזמן לבד כמו כלב."
"אולי בגלל זה הוא הציע לנו לבוא לעבוד במלון הזה, כדי שיהיה לו עם מי לדבר?"
"יכול להיות, טוב, מה זה משנה, העיקר שיש לנו לאן להסתלק ממילאנו באוגוסט ועל הדרך גם להרוויח קצת כסף."

יום לפני שנסעו לקאסטלו רגינה שעל אגם גארודה הציע פאביו שהם ילכו כולם יחד להיפרד מדוד טוני ומדודה מאריה. שגיא שלא חיבב את הדודה ומעולם לא הצליח להרגיש ממש נוח עם אביו העווה את פניו באי רצון, ושאל למה אי אפשר לעשות את זה בטלפון, כמו שניהלו את רוב המגעים עם בעלי הבית שלהם, אבל נדב התעקש שהם חייבים, ולו רק מתוך נימוס, לבקר אצלם ולהגיד יפה שלום, ושגיא נכנע.
הדודה והדוד קיבלו את פניהם בנימוס לבבי, סיפרו שהם עצמם טסים לטיול בפראג ובהולנד, ואיחלו לבני משפחתם הצעירים שייהנו מעבודת הקיץ שלהם ויספיקו גם לנוח ולהשתזף קצת. "כאילו ששיזוף זה מה שחסר לי בחיים." מלמל שגיא חרש בעברית לנדב שדרך על רגלו כדי להשתיק אותו.
"תשגיחו טוב על פאביו הקטן שלי, שלא יעבוד קשה מידי." השתפכה הדודה מאריה ברגשנות לפני שהם נפרדו בברכות שלום מנומסות. על סף הבית הם זכו לנשיקות על הלחיים מהדודה ומהדוד, ומשתי בנותיהן - מתבגרות שמנמנות וצחקקניות - וממש לפני שהם הסתלקו לדרכם שגיא הבחין בזווית עינו איך טוני אביו מנצל את הבלגן שהתחולל בפתח הבית, ומחליק מעטפה חומה אטומה לכיסו של פאביו.
"אולי היה לך נדמה?" שיער נדב כשהוא סיפר לו אחר כך מה ראה.
"עוד לא התחלתי לדמיין דברים, טוני דחף מעטפה לכיס של פאביו." עמד שגיא על דעתו.
נדב משך בכתפיו, "טוב, נניח שאתה צודק, אל תשכח שהוא מכיר את פאביו מאז שהוא היה ילד, אולי הוא נתן לו קצת כסף, או אולי קונדומים והוא לא רצה שאשתו והילדות ייראו, אז מה?"
"אז כלום, אני סתם סקרן. אם פאביו לא היה כזה... כזה חמקמק הייתי שואל אותו, אבל אחד כמוהו... אין טעם לשאול."
"וגם אין טעם לחשוב על זה, זכותו של טוני לתת לאחיין שלו מה שמתחשק לו, זה לא עסקנו."
"אני מסכים, אבל יש לי הרגשה שהוא חושב שזה גם לא עסקה של דודה מאריה, וזה באמת משונה."
"החיים רצופים תעלומות משונות." התפלסף נדב, "ואם נעשה מאמץ אולי נצליח לפתור אותן, אבל אין לנו די זמן, אם לא נארוז עכשיו נאחר לרכבת, אז מספיק לקשקש, תוריד את המזוודה וקדימה שגיא, לעבודה."

נדב ושגיא נדהמו ונפעמו למראה יופיו של האגם וההרים שהתנשאו מעליו, והוקסמו ממראה המלון ששכן בטירה עתיקה מוקפת גן נהדר.
"איזה יופי." התפעל שגיא, בוחן בהתפעלות את המבנה העתיק שצריחים ומגדלים בנוסח ימי הביניים פיארו אותו מכל עבר, "תמיד חלמתי לגור בטירה עתיקה."
"לא כל כך עתיקה." צינן פאביו את התלהבותו, "קסטלו רגינה נבנתה רק במאה השמונה עשרה, היא נראית ככה כי היא נבנתה על פי דוגמא של טירה מימי הביניים שנהרסה במאה השבע עשרה ברעידת אדמה."
"המאה השמונה עשרה זה מספיק עתיק בשבילי." המשיך שגיא להתלהב, אבל רוחו נפלה מעט כשהתברר להם שהטירה היפה נועדה רק לאורחי המלון, צוות העובדים מתגורר במבנה מלבני עשוי לבנים אדמדמות שהיה פעם אורווה.
אי שם בתחילת שנות החמישים שינו את ייעודו, הוסיפו לו עוד קומה, והתאימו אותו למגורי אדם. הצוות הקבוע ששהה במקום כל השנה תפס את הקומה התחתונה שנחשבה ליוקרתית יותר, ואילו המלצרים ועוזרי הטבחים שנשכרו לתקופת הקיץ בלבד נאלצו לכתת את רגליהם במעלה המדרגות, ולהצטופף במיטות קומתיים, ארבע איש בחדר. החדרים היו קטנים ודחוסים, הייתה רק מקלחת ציבורית אחת בקצה המסדרון, ובקצה השני שירותים. המקום היה נקי ומאוורר, אבל צנוע מאוד, והתנאים הספרטניים הזכירו להם מחנה צבאי או כלא.
"לא ככה תיארתי לעצמי שנבלה את הקיץ." התלונן נדב בפני שגיא כשהם סיימו סוף סוף משמרת ארוכה ומתישה במטבח, שם עסקו בעיקר בקרצוף כלים מטונפים ושטיפת רצפות נתונים להשגחתו הרודנית של עלי – תורכי עב שפם וכרס שניהל את המטבח ביד רמה וקפדנית.
"אכלנו אותה." הסכים שגיא - הוא נטה לקצר בדברים כשהיה עייף, ואחרי כל כך הרבה שעות של עבודה הוא היה עייף מאוד, וחש דפוק וממורמר.
"ראית את הטיפוס המשונה הזה שדחפו לנו לחדר, מאיפה הוא לדעתך?"
"הודו אני חושב, או אולי פקיסטן, לך תדע."
"אתה חושב שהוא מוסלמי?"
"למי אכפת, רק שיסתום ודי."
הבחור ההודי או הפקיסטני נכנס עם פאביו לחדר, קד קידה מנומסת, שתי כפות ידיו צמודות זו לזו לפני חזהו, חייך חיוך נבוך והציג את עצמו באיטלקית עילגת כגופל משוויץ.
"אתה שוויצרי?" נדהם נדב, בוחן בפליאה את הצעיר הרזה וכהה העור שנראה לו בקושי בן שש עשרה.
"הוא אזרח שוויצרי, אבל המשפחה שלו היא במקור מקשמיר." הסביר פאביו, "אל תציקו לו, הוא ילד טוב." הוסיף בחביבות, והטיל את עצמו על אחת המיטות.

הם חתמו להיות שם שישה שבועות ובשבוע הראשון התלבטו מידי פעם אם לא כדאי להם פשוט להפר את החוזה, יעלה כמה שיעלה, ולברוח, אבל אחרי הימים הראשונים הקשים הם הסתגלו, גילו את יתרונותיה של קסטלו רגינה והבינו איך המקום עובד, איך להסתדר עם מנהל המטבח שהיה מסתבר פחות נורא מכפי שנראה בהתחלה, איך להפיק את המיטב מהתנאים, והכי חשוב, לאן ללכת כשרצו מעט פרטיות.
אחרי שהתחילו לעשות משמרות כמלצרים ולקבל טיפים הם התחילו אפילו ליהנות, ולבסוף נשארו בקסטלו רגינה במשך עשרה שבועות ארוכים ומעייפים, אבל משתלמים מאוד כספית.
הבעיה העיקרית שלהם הייתה הפרטיות. הם ישנו במיטת קומתיים, נדב למטה ושגיא בקומה מעליו, ומולם ישנו פאביו וגופל. פאביו לא שינה את התנהגותו ונותר אותו פאביו מסתורי וחמקן שאין לדעת מתי הוא בא ומתי הוא הולך ולאן, אבל גופל התברר כנער חמד מנומס, גלוי לב ונעים הליכות.
עוד בימים הראשונים הוא סיפר להם הכל על עצמו, על הוריו ואחיותיו שהוא התגעגע אליהם מאוד, ועל ארוסתו היפה שאת תמונתה נשא על לוח ליבו, והיה מתבונן בה כל לילה לפני לכתו לישון ונאנח. הוא עבד קשה ובחריצות, ולקח על עצמו משמרות רבות כדי שיוכל לצבור כמה שיותר כסף בשביל להתחתן מהר ככל האפשר עם יסמין היפה. היו כמה דקות של מבוכה כשהוא תפס אותם מתנשקים ומתחבקים ערומים במקלחת. גופל התם סבר בטעות בגלל בורותו בהלכות העולם שהם נאבקים זה בזה, ומיהר לחוש לעזרתו של שגיא, החלש יותר פיזית מנדב.
הם פרצו בצחוק והסבירו לו את טעותו, ואחרי שהוא הבין שהם זוג נאהבים והם יחד כבר מעל שנה הקפיד גופל לנקוש בדלת כל פעם שרצה להיכנס, והמתין בסבלנות עד שהם הורו לו שהדרך פנויה.
שאר הצוות הזמני היה מורכב מערב רב של אנשים צעירים, חלקם איטלקים וחלקם סטודנטים זרים. נדב ושגיא החליטו לא לספר לאיש מה טיב הקשר ביניהם, אבל מאחר והיו הישראלים היחידים במקום איש לא תהה למה הם מבלים תמיד יחד ומעדיפים לעבוד באותן משמרות. תוך כמה ימים הם התיידדו עם כולם, עוקפים בזהירות מוקשים של ויכוחים פוליטיים ודתיים, ובזכות חריצותם ומזגם הנוח הצליחו להתחבב בקלות על כל הקולגות שלהם. אפילו עלי הטורקי, מנהל המטבח שהיה חשדן וקפדן מטבעו, למד לסמוך עליהם עם הזמן, חיבב אותם והשתדל לתת להם לצאת יחד להפסקות.
את שעות הפנאי המעטות שלהם הם בילו על שפת האגם, וכשרצו להיות יחד בפרטיות חמקו לחדר הכביסה המבודד שהיה ריק רוב הזמן, וניצלו היטב את המזרן שמישהו השאיר שעון על הקיר מאחורי מכונות הכביסה.
"לא מצב אידיאלי, ובלי שום מותרות, אבל רומנטי מאוד." אמר נדב.
"וככה נעריך יותר טוב את הפינוקים של הבית." הוסיף שגיא.
שניהם הרגישו שהשבועות הקשים והמאתגרים שבילו יחד בקסטלו רגינה חיזקו את אהבתם שהתחשלה והתחזקה דווקא בגלל הקשיים שהם עמדו בהם בהצלחה אחד בזכות השני. העבודה הקשה במקום זר כשהם כמעט לגמרי בארון גיבשה אותם והעמיקה את היכרותם. הם למדו לסמוך זה על זה, ולמדו את נקודות החוזק והחולשה של כל אחד מהם - נדב היה חזק ויסודי, אך חסר סבלנות, ושגיא הגמיש והחברותי, הסתגל במהירות לכל מצב והשלים אותו בזריזות ובקלות תנועה - שניהם גילו שהם מהווים צוות מוצלח ויחד הם מיטיבים לעמוד בלחצים ולעמוד בכל מצב, מורכב וקשה ככל שהיה.
"אני לא מאמין שבעוד יומיים אנחנו עפים מפה, אני חושב שאנחנו עוד נתגעגע לחדר הכביסה שלנו." אמר נדב לשגיא כשהם חמקו בפעם האחרונה למקום המפלט הסודי שלהם, וצנחו חבוקים על המזרן המרופט.
"כשנהיה זקנים ומקומטים עוד ניזכר בנוסטלגיה בזיונים שלנו בחדר הכביסה של קסטלו רגינה." גיחך שגיא.
"אתה חושב שנהיה יחד גם בעוד עשרים שנה?" מסגר נדב את פניו של שגיא בכפות ידיו שהעבודה הקשה חספסה וחיזקה, והציץ ברוך בעיניו הכהות, העמוקות.
"אני בטוח שכן, אני אוהב אותך נדב, אתה כל העולם שלי." התוודה שגיא, והם חייכו זה אל זה ושקעו בנשיקה ממושכת, ופתאום נשמעה חריקה צורמנית מכיוון החלון המאובק, ואחריה רטן מישהו קללה חרישית.
לרגע קפאו השניים בבהלה ואז זינק שגיא הזריז על רגליו, חש לחלון ופתח אותו, בעוד נדב מסתער החוצה. לפאביו שמכנסיו המופשלים האטו את תנועתו לא היה סיכוי נגדם. נדב אחז בעורפו וגרר אותו פנימה, הטיח אותו ארצה ובעט בו, ולולא שגיא שעצר אותו היה מפליא בו את מכותיו.
"עזוב אותו, השתגעת? אתה מכאיב לו." עצר את נדב הזועם, וכרע ברך ליד פאביו ששכב על צידו, מקופל כעובר, ופניו כבושים בכפות ידיו.
"אתה בסדר פאביו?"
"מה אכפת לך אם המניאק המציצן הזה בסדר?" סינן נדב הזועם, "צריך לתת לו עונש שילמד לקח אחת ולתמיד." קמץ את אגרופו.
"יש עוד דרכים להעניש אותו, לא צריך להרביץ." השיב שגיא רכות, והניח יד על כתפו של פאביו, "מה דעתך פאביו?" שאל באיטלקית, "איזה עונש מגיע לך לדעתך?"
פאביו יבב קצת, והתיישב על עכוזו החשוף, בועט מעל קרסוליו את מכנסיו ותחתוניו. אברו, בעל צבע סגול כהה להפתיע כנגד עורו הבהיר, היה דק ונטוי מעט שמאלה, ולמרבה הפלא היה נימול.
"אתה יהודי?" התפלא שגיא, ולתדהמת כול הנוכחים, כולל זו שלו, הניח כף יד שחומה ועדינה על הזין הזקוף של הקולגה המושפל שלהם שגנח בתשוקה, ונשא מבט מפציר אל נדב.
לא היה צורך במילים, פאביו היה חרמן מאוד, והיה ברור שהמצב המשפיל בו הוא נמצא חרמן אותו עוד יותר. נדב עמד מעל שניהם, מביט בצעירים הערומים שכרעו למרגלותיו - שגיא האהוב שלו, שחום, דק וחינני, מתלהב מגופו הבהיר, הכנוע של פאביו - שניהם ממתינים לאישורו להמשיך הלאה ולממש את התשוקה שהם מתקשים להסתיר...
הוא הרגיש להפתעתו שהמצב המוזר הזה מדליק אותו מאוד.
איזה סוטה דפוק אני נבהל, ולרגע חשב לסגת, אבל התשוקה והחרמנות שראה בעיני שגיא, בצירוף הלהיטות המחניפה בעיניו הבהירות של פאביו היו יותר מידי בשבילו. נדב חנק את קול ההיגיון והמוסר שניסו לצנן אותו, צנח על המזרון, נפטר מהתחתונים שלחצו על זקפתו, והזמין את פאביו להתכבד בה.
פאביו נעמד בלי היסוס על ברכיו, ינק לפיו את אברו והתחיל למצוץ אותו בתאוותנות, בעוד שגיא הנלהב מהמראה המחרמן אוחז במותניו ודוחק את אברו הזקוף והעבה בין פלחי עכוזו הלבנים של שותפם לדירה.
"קונדום." הזכיר לו נדב בחומרה.
"מה קונדום? זה פאביו." מחה שגיא, מאוכזב קצת.
"כן, זה פאביו השרמוטה שרק אלוהים יודע עם מי הוא מזדיין, תשים קונדום שגיא." פקד עליו נדב בעקשנות.
שגיא גנח, אבל ציית. אם כי בסיבוב השני, כשהגיע תורו של נדב לזיין את פאביו דחף שגיא את הזין שלו (שהזדקף שוב בזריזות למרות שזה עתה פרק את מטענו הלוהט בישבנו של פאביו) לפיו של פאביו בלי קונדום.
פאביו לא ידע שבעה, התלהב ורצה רק עוד ועוד זין, בפה בתחת ושוב בפה, "הוא פשוט אוהב לקבל זין, השרמוטה החרמנית הזו." גנח נדב בתסכול אחרי שלא הצליח לזיין את פאביו הבלתי נלאה גם בשלישית.
שלושתם השתרעו לבסוף מותשים על המזרן, ונדב שנרגע וחזר להיות שקול והגיוני התנצל בפני פאביו, ושאל אם הוא בסדר, ואם הם לא הכאיבו לו?
"כן, הכאבתם, אבל זה הגיע לי." לחש פאביו, "הצצתי לכם המון פעמים, גם פה וגם במילאנו, ותמיד קיוויתי שיום אחד תתפסו אותי." התוודה, אחז בכף ידו של נדב המופתע ונישק אותה בהכנעה, "תודה נדב, אתה מסכים שתענישו אותי גם בבית?"

 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...