אילוסטרציה. למצולם אין קשר לכתבה. צילום: Victor Bezrukov, Flickr.

 >  >  > 

גן הזיכרון והשכחה

סיפור עצוב על אהבה בלתי אפשרית

ביום הראשון שלי בפנימייה, כשפרקתי את המזוודה שהבאתי מהבית, מצאתי בין החולצות לגופיות שארזה למעני אימא, תמונה של הדוד מתניה - העתק קטן של התמונה התלויה על קיר הסלון בבית הורי.

ברור היה לי שאימא רוצה שגם בביתי החדש לא ישתכח ממני זכרו של הדוד מתניה שנפל בקרב בתחילת מלחמת לבנון, כמה חודשים אחרי שהשתחרר מהצבא הסדיר.
אימא למדה עם אבא, אחיו הצעיר, באותה כיתה. כל ימי חייה הייתה מאוהבת באח הבוגר ובסופו של דבר נישאה דווקא לאחיו הצעיר שאהב אותה בסתר והעז לגלות לה את ליבו רק אחרי שאחיו, יריבו, נהרג במלחמה.
אחרי שיקול דעת ממושך נעתרה אימא ונישאה לו, אבל מעולם לא שכחה את אהבתה הראשונה - מתניה ליפשיץ שכונה בפי כל מתי.
אני נולדתי שנתיים אחרי מותו. אימא דרשה מאבא לקרוא לי על שמו של אחיו שמת מות גיבורים בסערת הקרב כדי להנציח את שמו, ואבא נכנע כדרכו לדרישתה, ולכן גם שמי מתניה, או מתי בפי הורי וידידי.
שנים אחר מותו של הדוד מתניה, באחת האזכרות שקיימה אימא כל שנה ליד קברו, סיפר לי אחד מחבריו ששתה מעט יותר מדי יין שמתי לא היה גיבור כלל ועיקר אלא הסתער לתוך שדה מוקשים בלי שום צורך.
חבריו שלא הבינו מה גרם לו לנהוג כך חשבו שעדיף שמשפחתו לא תדע איך מת, ועד היום משוכנעים אבא ואימא שמתי מסר את נפשו על הגנת המדינה.

תליתי את תמונתו של מתניה הראשון ליד הראי מאחורי הדלת ובכל פעם שאני יוצא מהחדר הצנוע שהוקצב לי אני נועץ בו מבט ומצטער כל פעם מחדש על שאיני דומה לו.
הוא היה גבר גבוה ושרירי בעל חיוך כובש ובלורית מתנפנפת, ואילו אני נמוך ועגלגל (השמנגוץ כפי שמכנים אותי תלמידי בסתר, לא מתוך רשעות חלילה, אבל במעין חיוך ביטול קל ומתנשא).
הוא היה חובב ספורט, קל רגליים ומהיר תנועה וחובב מתמטיקה, ואילו אני מסורבל ואיטי, ובקושי עברתי בחינת הבגרות במת' ברמה של שלוש יחידות.
בכל זאת אין בליבי על הדוד מתניה המת שהסיפורים על מעלליו הנשגבים ליוו אותי משחר ילדותי, ובכל פעם שאני משווה את דמותי הנשקפת בראי לדמותו הנשקפת מהתמונה אני מתנצל חרש לפניו על שאיני מנציח כראוי את זכרו.

הגעתי לפנימייה באמצע שנת הלימודים, בדיוק בחופשת הפורים. בראיון העבודה נאמר לי כלאחר יד שהמורה הקודם פרש באמצע השנה בגלל התמוטטות עצבים, ואני לא העמקתי לחקור בדבר.
רק אחר-כך הסתבר לי שקודמי המסכן התאהב באחת התלמידות שלו, ואחרי ששתק בגבורה במשך כמה חודשים כשל כוח סבלו והוא העז לספר לנערה על רגשותיו.
היא לא התאפקה וסיפרה לכמה מחברותיה וכמובן שעוף השמים הוליך את הקול עד להנהלה. המורה המסכן פוטר חיש קל ממשרתו, וככה התפנתה למעני משרה שקיבלתי בשמחה גדולה.
אימא לא אהבה את הרעיון שעלי לגור מחוץ לבית עם תלמידים קשיי חינוך, וגם מיקומה הנידח של הפנימייה לא נשא חן בעיניה, אבל אני, שרציתי כבר לצאת מהבית ולהתחיל לחיות את חיי, עלצתי בסתר לבי, אם כי כלפי חוץ העמדתי פנים שאני שותף לרגשותיה.
בגלל שביתת רכבות ופקקי תנועה הגעתי לפנימייה באיחור של כמה שעות. ידעתי שהמוסד ננעל בשעה חמש ולמרבה צערי השעה הייתה כבר כמעט שש בערב כשעמדתי סוף סוף מול שער הפנימייה הכחול שמעליו התנוסס שלט גדול וצבעוני - מוסד חינוכי "זיו עלומים".
עמדתי אובד עצות מול השער הנעול וחיפשתי דרך להיכנס פנימה. המזוודה שבידי הכבידה עלי מאוד והשמש השוקעת סנוורה את עיני, אחוז ייאוש הצצתי מבעד לחלון הקטן של צריף השומר שעמד לימין השער, ונרתעתי בבהלה למראה שנגלה לעיני – סייף צעיר ורחב כתפיים חבוש כובע עטור נוצות יען נופף מולי באיום בחרב דקה ומבהיקה.
המראה הבלתי שיגרתי הזה גרם לי לפלוט צעקת בהלה ולהירתע לאחור בבהלה. דקה אחר-כך יצא הסייף הצעיר מהצריף הקטן ופתח לי את השער כשהוא קד לפני ומנופף בחן את כובעו במחוות הזמנה ליצנית. זה היה עוזי - המורה להתעמלות - שלכבוד חג הפורים לבש תלבושת מרהיבת עין של מוסקטר.
הוא חייך אלי חיוך רחב ומזמין, הציג את עצמו, לקח את מזוודתי הכבדה ביד אחת, לחץ את כפי בידו השנייה, התנצל שחדר האוכל כבר סגור והזמין אותי לבוא לאכול בחדר שלנו.
"החדר שלנו?" השתוממתי.
"כן, אנחנו חולקים חדר." אמר בשלוות נפש, בלי לדעת איזה מהומה הטיל הרעיון בנפשי. הייתי בן יחיד ומעולם לא חלקתי חדר עם מישהו. הרעיון שאחלוק חלל אחד עם אדם אחר הפחיד והקסים אותי כאחת.
כמה שעות אחרי שהכרתי את עוזי הפסקתי לפחד מהשותפות הלא צפויה הזו והתענגתי עונג רב על החברות והחיבה שהעתיר עלי בנדיבות.
למרבה שמחתי נשאתי חן מלפניו ועד מהרה הפכנו לידידים טובים. הוא הדריך אותי בכל מבואותיה ומוצאותיה של הפנימייה, סיפר לי את כל מה שידע על הפוליטיקה הפנימית שלה, ועל התלמידים ששהו בה, ואני זוקף לזכותו חלק מהצלחתי כמורה.
שאר המורים בפנימייה היו מבוגרים מאיתנו, רובם נשואים ובעלי משפחות, ורובן נשים. היינו שני הגברים הצעירים היחידים במקום, ועוזי התלונן בבדיחות הדעת שהוא יישאר רווק זקן אם ימשיך ללמד במושב הזקנים הנידח הזה.
הוא לא התכוון ברצינות כמובן. הפנימייה שכנה בשוליה של עיר קטנה, ופעם בשבוע כשהיינו הולכים לסרט או להופעה הייתה לנו הזדמנות להכיר עלמות צעירות ונאות שסבבו אותו כזבובים סביב ריבה.
הוא יצא מדי פעם עם אחת מהן, אבל זה אף פעם לא היה רציני. "בדיוק כמוך מתי, עוד לא פגשתי את האחת שלי." היה אומר לי בחיוך שובה לבבות, מתעלם באבירות מכך שאני, בניגוד אליו, לא חיפשתי מעולם אחרי האחת שלי מפני שידעתי היטב שהיא לא קיימת, ובסתר לבבי קיוויתי שגם הוא לא ימצא לעולם את אותה אחת מסתורית.

נפגשתי עם עופרה המורה לדראמה בסוף החופש הגדול כשהכנו את בית הספר לקראת שנת הלימודים החדשה. עוזי לא היה אז אתנו, הוא היה במילואים וחזר מיד אחרי סוכות.
עד אז כבר הייתי מיודד אתה מאוד. בילינו יחד את רוב זמננו, מצחקקים ומחליפים בדיחות פרטיות, גורמים לעמיתנו בצוות המורים והמדריכים לחשוב שאנחנו זוג, ובמובן מסוים באמת היינו.
מיד כשעוזי חזר מהמילואים לקחתי אותו לפגוש אותה. היא עמדה יחפה על סולם באולם האודיטוריום ותיקנה את הלולאות שנפרמו במסך הארגמני שתלה בחזית הבמה. גבה הצר והארוך היה מופנה אלינו, ושערה המתולתל, השחור, גלש עליו, פרוע וסבוך. קומתה לא הייתה גבוהה מספיק והיא התמתחה על קצות אצבעותיה כדי להגיע ללולאות הסוררות ורגליה במכנסים הקצרים היו חטובות, ארוכות ודקות.
"עופרה, זה מסוכן! רדי משם, אנחנו נעזור לך עם המסך הזה." קראתי, נחרד לראות כמה רופפת הייתה אחיזתה בראש סולם העץ שהושען בלכסון מרושל על הקיר.
לשמע קולי היא סובבה את ראשה, חושפת לעיניו של עוזי את פניה הצחים דמויי הלב. "אה, מתי, באת בדיוק בזמן." קראה לעברי והבזיקה אלינו את חיוכה המקסים.
"בבקשה, רדי בזהירות." הפצרתי בה, נחפז לעלות לבמה, אבל היה זה עוזי שהקדים אותי והוא זה שייצב את הסולם הרועד תחת כפות רגליה הקטנות והמלוכלכות באבק.
היא ירדה הישר אל בין זרועותיו החזקות השריריות שעורן השחום מכוסה בפלומת שיער זהבהבה, והודתה לי כשהגשתי לה את סנדליה. למרות שכבר היה סוף הקיץ היא לא הייתה שזופה. עורה נותר לבן כחלב, לובן ששערה השחור ועיניה הגדולות והכהות הדגישו ביתר שאת.
"זה עוזי, המורה להתעמלות." הצגתי את שותפי לחדר.
"אהה! אתה עוזי המפורסם?" חייכה אליו עופרה בחביבות, אבל לא הושיטה לו את ידה ללחיצה, אלא העדיפה להעסיק את עצמה ברכיסת סנדליה.
"לשירותיך גברתי." קד עוזי לפניה קידה ליצנית, "במה אפשר לעזור לעלמה, תני פקודה ואני אציית בשמחה."
היא חייכה, נתנה לו את שדכן הסיכות וביקשה שיסדר את לולאות המסך הרופף. עוזי היטיב את יציבתו של הסולם, עלה עליו בקלילות, תיקן בזריזות את הדרוש תיקון, ומיד חזר למטה, מקבל בענווה את תודתה של עופרה, ומציע לה באבירות את עזרתו בכל דבר ועניין שיהיה דרוש לה בעתיד.
"אולי תוכל להחזיר את הסולם חזרה למחסן." ביקשה עופרה.
"משאלתך היא לי פקודה." ענה עוזי בחיוך, מנסה להביט בעיניה, אבל היא הרכינה את ראשה הכהה בתודה אילמת, ואחר-כך אמרה שיש לה פגישה ונחפזה לצאת, מותירה אותנו מביטים זה בזה בשתיקה.
"עכשיו אני מבין למה לא התגעגעת אלי." סנט בי עוזי, והרים את הסולם כדי להחזיר אותו למחסן.
הלכתי אחריו למחסן בלי שאטרח לתקן את טעותו, מתפעל שוב מחוסנו, מרוחב כתפיו, ומהקלות בא נשא את הסולם הכבד והמגושם.
"תשים אותו פה." הראיתי לו את מקומו של הסולם, והוא ציית לי בשתיקה. ככה זה היה תמיד בינינו - הוא היה הכוח ואני המוח. אני תכננתי והוא ביצע - היינו צוות מושלם, החברים הכי טובים, הזוג היחיד של שותפים לחדר בפנימייה שמעולם לא הסתכסכו ולא רבו.
"אז מה דעתך עליה?" שאלתי בעודי נועל את דלת המחסן.
"צדקת, היא נהדרת." הוא אמר בפשטות. נתתי לו את המפתח והוא התמתח מעט כדי להניח אותו על הארון שעמד ליד הפתח, ואחר הסתובב וסקר אותי בעיון. "אני יודע שאתה ראית אותה קודם מתי, אבל היא ממש מוצאת חן בעיני. אתם ביחסים טובים?"
"כן. היא חברה טובה שלי, ונכון שאני ראיתי אותה קודם." אמרתי בחומרה, וליבי נצבט למראה הקמט הדק שהותווה בין גבותיו שהתקמרו בחן שובה לב מעל עיניו הכחולות.
"אז מה קורה אתכם? אתם יחד עכשיו?" שאל אחרי שתיקה קצרה שבה סקרנו זה את זה כשני יריבים העומדים משני עברי הזירה.
"לא קורה אתנו שום דבר, זו רק ידידות עוזי, תרגיע. אני מכיר אותה רק שבועיים, לא קל להתקרב אליה. היא בחורה מאוד מופנמת."
"אז אתם זוג או לא?"
"לא, בטח שלא."
"מה אתה יודע עליה?"
משכתי בכתפי והשתמטתי ממבטו.
"ככה, אה." עוזי התאכזב משתיקתי, אבל בעת ובעונה אחת נמלא הערכה ליכולתי לשמור סוד.
"אני לא יודע עליה הרבה עוזי, וגם המעט שהיא סיפרה לי הוא לא לפרסום."
עוזי נאנח ברוח טובה והקיף את כתפי בזרועו החשופה, מטלטל אותי קלות כך שגופי העגלגל נחבט קלות בגופו השרירי. ריח האפטר שייב שלו, מעורב בריח עורו, הגיע לאפי ואני שאפתי ממנו ארוכות כשלחיי התחככה בבד הרך של חולצת הטריקו הלבנה שעטפה את כתפיו.
"מתי, מתי, אתה מופת לחברות ודיסקרטיות. האדם היחיד בעולם כולו שאני סומך עליו במאה אחוז, ולכן אני עומד לגלות לך סוד - אני מתכוון לחזר אחרי המדריכה החמודה שלנו לדראמה ומי ייתן והטוב מבין שנינו ינצח."
"תפסיק לקשקש שטויות, אתה לא איזה אביר על סוס לבן אלא רק מורה להתעמלות, מה עובר עליך?" נזפתי בו, וחייכתי, מאושר לשמע מחמאותיו. "עופרה היא בחורה רצינית, מה שחשוב לה זו העבודה שלה, אין לה שום עניין בבחורים, רעים או טובים, ועכשיו בוא כבר או שנפספס את ארוחת הצהרים. לפי הריח יש היום לביבות תפוחי אדמה."
עוזי רחרח את הריחות שנישאו מכיוון חדר האוכל. "לדעתי זה קוסקוס, מסעודה תמיד מכינה קוסקוס בימי ראשון."
"טוב, בוא נתערב, ומי שמפסיד מכין קפה בבוקר במשך כל השבוע." הצהרתי.
"בסדר." תקע עוזי את כפו הרחבה והקשה בכף ידי, "התערבנו."
רצנו כל הדרך לחדר האוכל והספקנו לארוחה. אני הפסדתי כמובן. כמו בכל יום ראשון מסעודה, הטבחית המסורה שלנו, הכינה גם הפעם קוסקוס.

ימי חמישי אחרי הצהרים הם הזמן הפרטי שלנו, בימי חמישי אנחנו מקבלים חצי יום חופש ויוצאים לעיר הסמוכה לבלות, ולשכוח שאנחנו אמורים להוות דוגמא ומופת לנוער. בדרך כלל עוזי ואני עוזבים מיד אחרי ארוחת הצהרים, נוסעים להסתובב קצת בקניון, הולכים לסרט, ואחר-כך לאכול משהו, ומשם חוזרים לחדר שלנו לישון.
בשעות הללו מחוץ לפנימייה אנחנו מבלים, מתפרקים, שותים קצת בירה מפסיקים להיות מורים וחוזרים להיות סתם גברים צעירים.
הוא מסתכל על נשים, ולפעמים גם מדבר אתן, וקובע פגישות לימי שישי או שבת, ואני מסתכל עליו. אם יש לבחורה שהוא שם עליה עין גם חברה פחות יפה (וכמעט תמיד יש ליפות שהוא שם עליהן עין חברה פחות יפה שמזדנבת אחריה) שצריך להזמין לפחות לפגישה הראשונה אני מנודב להיות בן זוגה.
לא אכפת לי. הבנות הפחות יפות הן ביישניות יותר, אבל כמעט תמיד הן נבונות יותר מהיפות, ואפשר לדבר אתן על ספרים, או סרטים, או מחזות, תוך שאנו מעמידים פנים שאנחנו לא שמים לב למעללי הזוג היפה יותר שמעסיק את עצמו בנושאים פחות תרבותיים.
לפגישות הבאות אני כבר לא מוזמן, אבל אני שומע עליהן אחר-כך דיווח מפורט מלווה בפרשנות המבודחת של עוזי, ככה שאני אף פעם לא מרגיש מקופח באמת.

אחרי שעוזי חזר מהמילואים הלכנו ביום חמישי לקניון, אבל הפעם עם עפרה שהחליטה שעליה לקנות מגפים לכבוד החורף הממשמש ובא.
נסענו במכונית של עוזי, והפעם הייתי צריך לשבת מאחור כי הכבוד לשבת לצד הנהג ניתן לעפרה. ישבתי והעברתי את מבטי בין עורפה העדין והלבן שתלתלים שחורים גלשו עליו בחן ובין עורפו החסון והשזוף של עוזי, והקשבתי לשיחה שלהם - שיחה שנונה ומבודחת עם המון הלצות קטנות ומשעשעות שהצחיקו אותי למרות רצוני, וניסיתי לשמוח כמו תמיד.
עוזי החנה כרגיל בחניון ליד הקולנוע ומשם הלכנו ברגל, עוברים מחנות אחת לשנייה, מציצים בחלונות הראווה הצבעוניים, עד שעפרה נשתלה מול חנות נעלים אחת. היו לפחות שש חנויות בסביבה, אבל היא נעצרה רק מול החנות ההיא, ונעצה מבט במגפיים קטנים עם עיטורי פרווה ועקבים דקים וחדים, מאוד לא מעשיים לדעתי.
"את אלו." פסקה בקול החלטי, ונכנסה לחנות.
החנות הייתה ריקה מקונות ועפרה זכתה ליחס של מלכה מצד המוכר השמנמן והנלהב שכרע על ברכיו לפניה, ועזר לה לחלוץ את נעליה הישנות.
המוכר אחז בעדינות בכף רגלה היחפה, בחן אותה בעניין, הציע גרביים חדשים לכבוד המדידה, ופטפט בהתרגשות על סוגים של סוליות, גפות עור, שרוכים ועקבים.
היא התעקש שעליה לנסות כל מיני סוגים של מגפים ונעלים, עד שהגיע סוף סוף למגף המיוחל, והגיש לה אותו ברוב טקס. ברגע זה התערב עודי והזיז אותו הצידה במעין אדישות שהייתה מעליבה אם לא הייתה אגבית כל-כך, כרע על ברכיו לפני עפרה, אחז ביד גדולה וחסונה את כף הרגל העדינה והצרה והנעיל לה את המגף ההדור עם העקבים הדקים והלא מעשיים בעליל, וזה היה זה!
הם הביטו אחד בשני וחייכו, משאירים אותי ואת המוכר להתפוגג חרש בין הקופסאות הריקות, והנעלים הבודדות שנותרו מפוזרות, חסרות תועלת על השטיח.
כשיצאנו משם, אני נשרך מאחור עם הנעלים הישנות, והם פוסעים יד ביד לפני, ידעתי שאני צופה בסופה של תקופה. הייתי עצוב למרות שידעתי שעוזי היטיב לבחור ועפרה טובה בשבילו יותר מכל הנערות ההן. בכל זאת סופים מעציבים אותי תמיד, גם כשהם סופים שמחים.
הלכנו לקנות כרטיס קולנוע, וכשעמדנו מול המודעות וניסינו להחליט לאיזה סרט ללכת משך אותי עוזי הצידה ואמר לי בשקט, שלא חשוב מה עפרה תבחר, אני את הסרט הזה כבר ראיתי, וחוץ מזה אני עייף ומצונן וכואב לי הראש.
"בסדר עוזי." אמרתי, "הבנתי, אתה רוצה שאני אלך לישון אצל מוסקוביץ השרת?" - הסידור הקבוע שלנו כשהוא היה צריך את החדר שלנו לעצמו.
הוא נאנח והתנדנד מרגל לרגל, ובסוף החליט שלא. "היא מיוחדת, אתה זה יהיה אחרת." אמר וחייך חיוך רך שריסק לאבקה את השברים שהיו פעם ליבי.
"היא באמת מיוחדת." הסכמתי בעצב, וגם אתה, הוספתי בשקט, בלב, ואז התנצלתי לפני עפרה והסברתי שאני חולה, אני מרגיש כל כך רע, אמרתי, עד שאני מחזיק בקושי את העיניים פתוחות.
היא נגעה בכף יד דקה וקרירה במצחי ואמרה שבאמת אני נראה קצת עייף, והעיניים שלי אדומות מעט, ואולי כדאי שאחזור במונית ולא באוטובוס.
אמרתי שיהיה בסדר, ובפעם הראשונה מאז שפגשתי את עוזי הלכתי שוב לגן העצמאות. בכניסה נוכחתי שליצן כלשהו ריסס תוספת לשלט 'גן הזיכרון' והוסיף לו את המילה 'והשכחה' וחייכתי לעצמי בעצב.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...