אילוסטרציה. צילום: Fox キヨ, Flickr.

 >  >  > 

לאהוב את המים - פרק ב'

אני הולך עם אימא שלי ברגל לבית של סבתא, כמו שאנחנו עושים לפעמים בשישי אחר הצהריים. היא תמיד הולכת, אני מצטרף אם אין לי משהו טוב יותר לעשות. ואז היא שאלה אותי על יוסי

לפני שנה

אני הולך עם אימא שלי ברגל לבית של סבתא, כמו שאנחנו עושים לפעמים בשישי אחר הצהריים. היא תמיד הולכת, אני מצטרף אם אין לי משהו טוב יותר לעשות. היא שמחה כשאני בא. הכול מתנהל בבית של סבתא בדיוק כמו שהיה מאז שאני בן עשר, אז היא עברה לדיור המוגן אחרי שבעלה, סבא שלי, מת. ושום דבר לא השתנה גם ביחס שלה אליי. סבתא יושבת על הספה, מכשיר הנשמה צמוד למקרה שתזדקק לו, ואימא שלי מולה, סורגת, מקשיבה להרצאות שלה. סיפורים על חנק'ה, שעכשיו חזרה מהמחלקה הסיעודית אבל טוענת שהיא בדיכאון ופשוט אי אפשר לעזור לה ולשפר את מצב רוחה, ועל לאה'לה, שנעשתה רגזנית כזו לאחרונה, ממש אי אפשר להכיר אותה. ואז היא מספרת על איזו הרצאה ששמעה בנושא הטלטלה בעולם הערבי, על ספר שקראה, שהיו בו "אנשים לא נחמדים", ולכן היא לא נהנתה ממנו.

ואז, חזרה לחנק'ה, אותה חברה שיצאה מהמחלקה הסיעודית אבל מתעקשת להיות עדיין בדיכאון. הביטי, לי כבר אין מה לעשות, אומרת סבתא, ועיניה הכחולות נפערות לרווחה, מבקשות אישור, ואני רואה את התנועות הנמרצות של אימא שלי, שעדיין סורגת. לפעמים סבתא בעצמה מבינה שמשהו רוחש ושואלת אם הכול בסדר, אם אמרה במקרה משהו שלא הייתה אמורה לומר. אימא שלי חושקת שיניים ועונה בצינה שלא, שהכול בסדר. אחר כך היא מצווה עליי לשטוף את הכלים שהשתמשתי בהם, כוס דיאט קולה וקערה עם גלידה בטעם תות. זה מה שאני מקבל בכל פעם שאני מבקר, מאז גיל עשר.

ואז אנחנו הולכים. אם הביקור היה גרוע מהרגיל, היא מדגישה בדרך הביתה מה היה לא בסדר בהתנהגות של סבתא. לפעמים גולשת לתקופת הילדות ואומרת, בכעס, איך אף אחד לא הקשיב לה בבית, ולא פלא שסבתא לא יודעת מה לעשות עם הדיכאון של חנק'ה, גם עם רגשות קשים בבית שלה היא אף פעם לא ידעה להתמודד. אחר כך אני מספר לה על עצמי. על עצמי וגם על אחרים. מתחיל לספר לה על כל האנשים ביחידה שהכרתי בשבועיים הראשונים לתפקיד. אני מספר לה על אנה, המפקדת החדשה שלי, שאמרה לי שאני מקסים, על חווה, הרמ"דית הקשוחה, על רונית, הבלתי-נסבלת. וגם על יוסי.

"הוא איזה ערס שהחליט להיטפל אליי, לא יודע מה הסיפור שלו."

"ערס? ממש ערס?" היא שואלת בפליאה.

"אולי לא ערס." אני מתרצה. "אבל ממש... ממש נודניק."

"מה זה נודניק?"

"נודניק, נודניק, כל היום נכנס ומדבר עם אנה ואיתי ואנחנו רק רוצים שילך כבר."

"ומה עם חיילים? יש שם אנשים שנראים מעניינים?"

"לא, לא משהו מיוחד... אני לא יודע אם אני ממש אתחבר עם אנשים."

"טוב, זה גם בסדר, אני מבינה שאין לך אנרגיה לזה עכשיו."

אין לי אנרגיה ואף אחד לא נראה לי מעניין במיוחד.

אירוע ספציפי שבו אני לא משתף אותה: ישבתי לתומי במשרד שלי. אנה בדיוק הלכה ורצתה שאני אבדוק משהו במחשב שלה, ויוסי נכנס לרגע. הוא הסתכל בי בתמיהה ושאל למה אני יושב בכיסא של אנה, האם אני מתכוון להדיח אותה מתפקידה או משהו כזה, לארגן מרד. סתם, עניתי, היא ביקשה ממני שאבדוק משהו. הוא חייך אליי בהתגרות. שיחק קצת עם העט הכדורי בין אצבעותיו הארוכות, הרחבות. שאל אותי פתאום, "יש לך חברה?" עניתי שלא. אין לי.

"הייתה לך פעם?"

אחר כך, כשיצא מהמשרד, חשבתי שלא הייתי צריך לענות בכלל. אבל עניתי שלא.

הוא אמר: "כדאי לך ללכת לתגלית. אתה יודע, הפרויקט הזה עם האמריקאים. אני מכיר הרבה אנשים שפגשו שם מישהי."

הנהנתי. הוא נעץ בי מבט ממושך. חקרני. אני השפלתי את מבטי שלי.

"ואיך ככה, הכול בסדר?"

"כן," עניתי.

"יופי." הוא חייך והלך משם, ואני הסתכלתי בגבו המתרחק וידעתי שאשמור מרחק. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...