אילוסטרציה. צילום: Fox キヨ, Flickr.

 >  >  > 

לאהוב את המים - פרק א'

"את כולו אני אוהב. אבל משהו בו, בדברים שהוא אומר, באופן שבו הוא מתבטא, מעורר בי רוגז עבש". סיפור חדש בהמשכים

תמיד הייתי ביישן, מרוחק. אבל יוסי טוען שכשהגעתי ליחידה זה היה יוצא דופן. "אתה באת לפה, עם המבט ברצפה ועם מכנסיים במידה קטנה מדי, כמו איזה כוסית, ולא דיברת עם אף אחד בחודש הראשון. היית בוק."

אני מזעיף פנים ומתגונן. "הייתי בוק רק בהתחלה."

"נכון." הוא מתרצה. "אבל מי עזר לך לעשות את המעבר?"

"אתה." אני אומר, ואחרי הפסקה קצרה מוסיף: "וגם אנה, וגם חווה, ויורם, והרבה מפקדים וחברים אחרים."

"תשמע, איתי," הוא אומר בתיאטרליות, "אם אתה לא רוצה להכיר תודה למי שעזר לך, אז..."

"אני צוחק, ברור שעזרת לי."

מפריד בינינו שולחן. על השולחן מהדק וכמה ניירות, וגם עיתון של היום ובגדים אזרחיים שלבש כשהגיע לכאן בבוקר, לפני שהחליף למדים. הוא מהצד השני של השולחן. הוא, והעיניים שלו, והשפתיים, והחיוך, והסנטר, והגרוגרת, והכתפיים הצרות, והחזה, והבטן, והזין והתחת והירכיים והשוקיים וכפות הרגליים. בא לי לעבור על כל הגוף הזה, מהעיניים הכהות, הגדולות והמבינות, ועד למטה.

הוא מסתכל עליי. חיוך קטן חושף שיניים גדולות ולבנות, וסומק קל, עדין, על פניו. אני מסיט את המבט.

"סיפרתי לך כבר על הדיון שדיברתי בו אתמול?"

"לא, איזה דיון?"

"תקשיב, היינו שם יורם, ואני, והיה שם איזה אל"מ אחד שלא הפסיק לדבר, ואז..."

את כולו אני אוהב. אבל משהו בו, בדברים שהוא אומר, באופן שבו הוא מתבטא, מעורר בי רוגז עבש.

"שמעתי כבר את הסיפור הזה." אני קוטע אותו באמצע באכזריות. "אתה מתכוון לזה שבסוף אמרת לו, אתה בטח מתבדח, וכולם מסביב צחקו."

"כן." הוא אומר ואני שומע בקולו טינה כבושה.

יוסי, כמה אתה אוהב לחזור על עצמך. 

אני מחייך את החיוך הרגיל שלי, אבל מתחיל להשחיז את סכיני הלעג מבפנים. מדמיין את עצמי מתנפל עליו, לא צועק אלא מדבר בשלווה דורסנית. ניתוח פסיכולוגי קר ומכאיב, ללא הרדמה. מפרק את כל דרכי ההתנהגות שלו לגורמים. מסביר למה הוא ככה ולמה הוא אחרת, למה הוא כל הזמן חייב לספר בדיחות, למה הוא חייב להצטיין, למה הוא משוויץ כל הזמן בכך שעזר לי וקידם אותי. גם בלעדיך הייתי מתקדם, יוסי, אני רוצה לסנן בשפתיים חשוקות. אתה חלש. אתה אפס. אתה תולעת, ויש לך אפס ביטחון עצמי. ואני מדמיין איך הוא מתבלבל מכל האלימות הזאת שיוצאת ממני, שעד עכשיו הייתה רק עצורה ומרומזת, והעיניים החומות שלו נוצצות. אולי אפילו מבצבצת בהן דמעה אחת או שתיים.

זכיתי לראות אותו כמה פעמים, עירום מכל הבדיחות שלו, מכל המגננות. מאבד שליטה. ניצב מולי ולא יודע מה לומר, למרות הלשון המושחזת שזכה לה. ראיתי אותו נבוך. ראיתי אותו מוצף רגשות אשמה. ראיתי אותו רוצה להתקרב – אבל מתרחק. יש בכל הזיכרונות האלה משהו מעורר. אבל אני יודע שגם הוא ראה אותי הולך לאיבוד ומאבד את המילים. שהוא ראה איך אני גוחן לעברו, מתקרב עוד ועוד, מבקש את קרבתו שלו – ונדחה לבסוף. כל מה שהיה לי לספר לו – סיפרתי. 

אני קם מהכיסא.

"לאן אתה הולך?"
"אני נפגש עם מישהו היום בערב," אני אומר בשקט והוא מחייך. בגללו התחלתי להיפגש עם בנים. משפט שלא נאמר: שלושה דייטים היו לי בחודש האחרון ועדיין לא מצאתי מישהו כמוך.  

המשך יבוא.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...