אילוסטרציה. צילום: *_Abhi_*, Flickr.

 >  >  > 

אנחנו כמעט כמו כולם - פרק ז'

בוא לא נדבר על זה

יש דברים שאנחנו לא מדברים עליהם. דברים שהשתיקה יפה להם. דברים כמו למה הוא בא לפעמים כל כך מאוחר הביתה, ואני מדבר על ממש מאוחר, על שתיים ושלוש לפנות בוקר.
פעם הייתי דואג, מתקשר, נלחץ, מתנפל עליו בצעקות כשהוא היה חוזר סוף סוף.
זה אף פעם לא עזר. הוא היה צוחק, מתבדח, הודף בחיוך את טענותיי, ומתרגז כשלא חייכתי חזרה, ואם המשכתי הוא היה מסתלק וחוזר רק למחרת.
היום מספיק שהוא יגיד כבדרך אגב – "כנראה שאני אחזור די מאוחר הערב." ואני כבר יודע.
זה לא קורה הרבה. רק פעם פעמיים בשנה. טוב, אולי קצת יותר בזמן האחרון. פעם זה כאב, היום זה עדיין כואב, אבל פחות.

כיום אני כבר לא פוחד יותר שמשהו איום קרה לו. אני יודע שאני יכול ללכת לישון בשקט וכשאקום אמצא אותו ישן לצידי בשלווה, חיוך על פניו.
החיבוק שלו אחרי אותם ימים הוא חם יותר. הקפה מגיע אלי למיטה עם פרוסת עוגה. הוא סבלני יותר למה שהוא מכנה הרודנות שלי - לא להשאיר בגדים מלוכלכים על הרצפה, לנגב את השיש אחרי שהוא מכין לעצמו משהו קל לאכול, למצוא לבד את המפתחות של האוטו – דברים שכל עקרת בית נאבקת אתם כל יום.

למה אני מזכיר בכלל דברים כל כך פעוטים וחסרי חשיבות? "בגלל המופרעים האלו מהפורום שניפחו לך את המוח." הוא עונה בתוך מוחי.
אחרי כל השנים הללו יחד אני לא צריך באמת לדבר איתו. אני כבר יודע איך הוא יגיב על ההתכתבויות שלי, הקצרות והביישניות, עם אנשים צעירים שלא מבינים מה זה לחיות כל כך הרבה שנים עם אדם אחד.
מוזר שאת הסקס אפשר להסביר להם בקלות. דברים שפעם הייתי מסמיק רק מהמחשבה עליהם נראים להם כמשחק מקדים קל ערך, אבל הם לא מבינים איך אני קם אחרי שהוא מרשה לי לשחרר את ידי מהקשירה הסמלית מאוד, יותר מזה אנחנו לא מרשים לעצמנו – עזבו זה סיפור ארוך ומתיש שלא כאן המקום לפרטו – והולך להכין אוכל, או קופץ לסופר, או סתם מתרחץ ונרדם לצידו.
איש צעיר וסקרן חוקר אותי בלהיטות אם אפשר להגדיר את היחסים שלנו כ- 24/7?
ריבונו של עולם, מאין לי לדעת? איך אני יכול להסביר את החיים שלי, של אדם שכבר עבר את הארבעים, במייל אחד תמציתי וברור.
האם להכין לו כריך לעבודה, להביא לו קפה, ולשתוק כשהוא מזיין מהצד מידי פעם, הופך אותי לעבד שלו? אם ככה, רוב הנשים הנשואות הן שפחות של הבעל והילדים, והן אפילו לא יודעות את זה.
אני מניח לו לשלוט על חלקים גדולים של חיי. הוא קונה את רוב בגדי ולכן הוא אחראי להופעה שלי - הוא קובע מתי עלי להסתפר, איזה בגדים ללבוש כשאנחנו יוצאים. הוא לא מרשה לי לקנות לבית מזון מוכן ומתעקש על אוכל ביתי, לא מוכן שנקנה קוקה קולה או פיצה מוכנה. לא מסכים לצפות בסרטים הוליוודיים מטופשים, שונא את האינטרנט, אבל גם לי יש את השיגעונות שלי שהוא נכנע להם בחוסר ברירה.
האם זה נשמע כמו ואריאציה על החיים של ההורים שלכם?
ככה נשמעים רוב חיי הנשואים הרגילים - הרבה פשרות, הרבה ויתורים, הרגלים שכבר לא חושבים עליהם פעמיים.
ככה זה.
לפעמים הוא מגזים ואני מנסה לריב איתו. אני לא יודע איך רבים. כדי לריב צריך לגדול במשפחה שיש בה מריבות. אני גדלתי במשפחה שלא רבו בה, כי מה פתאום שתריב עם אדם זר שלא אכפת לך ממנו?
לא יודע איך רבים ודי.
אנחנו יושבים בבית העץ הישן על ספסל עץ מחוספס. מעל ראשינו נעים עלי גפן ירוקים ורכים, מסננים את קרני השמש.
"אתה חוזר מאוחר מאוד בזמן האחרון." אני אומר ומניח יד על ברכו. היא מתקשחת תחת ידי ואני מזיז את היד והולך להישען על המעקה.
אם אשען על המעקה הרקוב למחצה ואשרבב את ראשי אראה את נופו היפה של העמק. אני יודע כי כבר עשיתי זאת פעמים רבות. לפעמים בעירום, מגורה ומזיע, מתאפק לא לגנוח בקול רם מידי. הוא מאחורי, ידו החזקה על כתפי, מועכת אותה בכוח, מוליך אותי במתינות צעד אחרי צעד עד השיא.
לפעמים אני שם לבד. בוהה בנוף ולא רואה כלום בגלל הדמעות בעיניים. אני קפוא מעלבון ומצער כי הוא שוב עשה משהו, אמר משהו, או שאולי לא אמר – אין לי אפילו זיכרון אחד מעשרים השנה האחרונות שלא קשור בו. גם אם אינו נוכח הרגש שמתלווה לזיכרון קשור אליו.
"זה רק סיפור קטן וזמני." הוא אומר אחרי שתיקה ממושכת, "אל תעשה עניין משטות. לך תבקר את החברים שלך. אנחנו לא צריכים להיות יחד תמיד."
אני שותק, הלב שלי מתפוצץ. הגרון כואב ואני לא מסוגל להגיד כלום, כי מה כבר יש להגיד?
"אתה רוצה שאני אלך מהבית?" אני שואל לבסוף, ומרגיש שהדמעות דוקרות בזוויות העפעפיים.
עכשיו הרגזתי אותו. הוא נעמד מאחורי ואני מרגיש את הכעס וקוצר הרוח שלו חובטים בגבי כמו מכה. "זה הבית שלך כמו שלי." הוא רוטן, "למה שלא תלך לבקר את אלכס? כבר מזמן לא היית אצלו."
אלכס הוא חבר שלי בלבד. הוא לא סובל את אבי, אולי מקנא אולי... לא יודע למה. אנחנו חברים טובים, לפעמים אני סתם בא אליו בערב, יושב איתו ועם אשתו והילדים. צחוקים, פיצוחים, אולי כדורסל – חברים.
הוא עובד מהבית, וכשאני בא אליו בבוקר אנחנו מזדיינים. אחר כך הוא מדבר על אשתו, כמה היא נהדרת וכמה הוא חייב לה, ואיזה חרא של בן אדם הוא.
הוא לא חרא. הוא דובון מתוק כזה שרועד בידיים שלי וצועק כשאני מלטף אותו. אני חודר לתוכו לאט לאט והוא מייבב ונאנח, ואחרי שהוא גומר הוא מקלל, את עצמו אני חושב, לא מבין רוסית, ולפעמים קצת בוכה ונשבע שהוא לא הומו ושזו הפעם האחרונה. אולי יום אחד זו באמת תהיה הפעם האחרונה.
אני לא מסוגל להתנחם בגוף של זרים, אבל אחרי יותר משבוע של התנכרות מצד אבי אני צריך נחמה.
לפעמים אלכס לא יכול להתפנות אלי, או שאני לא רוצה ללכת אליו. בפעם האחרונה הוא הרגיש כל כך אשם עד שגם אני התחלתי לחשוב על הפנים של אשתו והילדים – היא גברת מאוד נחמדה, והם ילדים כל כך טובים, והוא כל כך אוהב אותם ועכשיו גילו פתאום סרטן כבד אצל אבא שלו. מה אני צריך את כל הכאב ראש הזה?
אני מצלצל לזוג אחר. שניהם גברים, הם בערך עשר שנים יחד, אולי אפילו יותר. קשה לדעת אצלם. הם נפרדים מידי פעם ואחר כך חוזרים שוב. עכשיו כבר פחות, התרגלו. פעם היו סקנדלים וצעקות ובכי לילי בטלפון, אבל גם זה נרגע.
הם תמיד שמחים לקראתי. אצלם יש תמיד שתייה חריפה בשפע ובאנגים בלי הגבלה, ומיטה אחת ענקית. שלושה גברים מגודלים יכולים להשתולל בה בלי בעיות. כאן אין שום בכי ודיבורים על החיים. אין רגשי אשמה רק כיף, צחוקים מעושנים וחיבוקים חמים. אני מרגיש נהדר להיות מחובק משני הצדדים, פתאום הרעיון של חיים בשלישיה נראה לי מאוד הגיוני.
אחר כך אני נסחב הביתה עם ראש מעורפל, מרגיש שגופי מלא צמר גפן, מטה את המילה יזיזים בכל הצורות, לא מרגיש אשם בכלל, מה פתאום? רק... לא יודע איך אני מרגיש.
אין לי הגדרה להרגשה הזו של הבקרים אחרי, אבל היא לא הרגשה שאני אוהב.
אלו לא החיים האמיתיים שלנו, רק הפסקות קטנות שאנחנו לוקחים זה מזה. ההפסקות שלי נעשות פחות ופחות נעימות עם השנים.
אני לא מסוגל למצוא נחמה בגופות צעירים של זרים. החברים הותיקים משקפים את הגיל שלי כמו מראה, ובגילי להתבונן במראה זה כבר לא כל כך סקסי.
לפעמים חבר ותיק קופץ מחו"ל. הבן זוג שלו, גם הוא חבר ותיק, יודע שהוא נפגש איתי בדירה הישנה שלהם, יש להם הבנה שבשתיקה בנושא הזה.
אני יודע שבסוף הוא יתייאש מהמדינה וימכור את הדירה ההיא, ימצא מישהו שיטפל בקבר של הוריו ושל אחיו שתמיד יישאר בן עשרים, ואני לא אראה אותו יותר.
אם אני בא לבקר אותו עם אבי הוא שמח והולך עם שנינו למיטה, ואם אני בא לבד הוא גם שמח, אולי שמח בצורה אחרת, אבל גם אז אנחנו הולכים למיטה.
בתקופות ההן החברים יודעים שצריך להניח לי. אין טעם לספר לי שראו אותו פה או שם. אני מסרב לשמוע. אני רואה חיוכים עצובים מאחורי גבי, ואולי רק נדמה לי?
התקופות הללו באות והולכות כמו חמסינים של עונות מעבר. זה נורא ואיום כשאתה חי את זה ואז חודר אוויר קריר ושוב אפשר לנשום.
יום אחד אני חוזר הביתה והנה הוא, ממתין לי בבית. סרוח על כורסת הטלוויזיה הישנה שלו, רגליו היחפות מוטלות על ההדום, מחייך אלי.
זו כורסא ישנה מאוד, עשויה מוטות אלומיניום מבהיקים, מרופדת עור חום ספוג בריח שלו. כשהוא איננו אני מתיישב עליה וחש את הריח המנחם של עורו ושערו אופף אותי. בדרך כלל אני כמעט לא יושב עליה, היא הכורסא שלו בלבד, אבל אני מאוד אוהב אותה. כל שבוע אני מנגב את שלד האלומיניום שלה מאבק, מיטיב את הכרית הקטנה שעל המושב, נושם את הריח שלה ומחייך.
הוא מפורקד בתוכה, רק מכנס קצר לגופו, מחייך אלי. כשאני נכנס הוא מוריד את הרגלים וטופח בידו על ההדום המרופד. אני מתיישב על ההדום, נדחק בין ברכיו הפשוקות, מרגיש איך הסדקים שלי מתאחים.
"הזנחת אותי בזמן האחרון." הוא מתלונן רכות. "כל היום אתה מתרוצץ בחוץ. שכחת שגם אני צריך אותך לפעמים?"
"סליחה אבי." אני אומר, "אני כזה טיפש. תמיד אני שוכח שהכי טוב בבית."
"בוא תפצה אותי." הוא דורש והופך אלי את גבו, נעמד על ברכיו ומניח לי להחדיר את לשוני לתוכו, ולפעמים גם את הזין שלי, שתמיד נעמד כשהוא אומר שהוא צריך אותי.
הוא לא מניח לי לגמור. סוחב אותי עוד ועוד, מאלץ אותי להתאפק עד שאני כמעט בוכה.
"אני מרגיש כמו בסדנת טנטרה." אני מוחה והוא צוחק.
מאיפה לבחור שגדל בשכונת עוני על שפת הים התיכון הכישרון הזה להטריף אותי ככה?
"בוא נלך למעלה." הוא פוקד עלי וסוחב אותי לחדר השינה שלנו. אנחנו ננעלים בתוכו והוא שואל אותי בחיוך מה אני מוכן לעשות כדי שהוא ייתן לי לגמור.
"הכול." אני אומר ונופל על ברכי לפניו. מעריץ בלשוני ובשפתי את הזין היפה שלו. אני מנסה לגעת בו, אבל הוא סוטר קלות על ידי ופוקד עלי להחזיק את אותן שלובות מאחורי גבי.
אני מציית לו כמו חייל ממושמע, רואה איך הצייתנות שלי מדליקה אותו.
"הכול?" הוא שואל וניצוץ פרוע מבזיק בעיניו. הוא לופת את עורפי ומחייך אלי את החיוך היפה שלו.
"כן, הכול." אני מבטיח לו.
"אז תתפשט." הוא מורה לי ומתחיל להשליך מעלי את מעט הבגדים שעוד נותרו על גופי.
"גם להיות הזונה הקטנה שלי?" הוא שואל.
"כן. גם להיות הזונה שלך." אני חוזר מילה במילה על דבריו, ומין פקעת חמה מתחילה להשתחרר לי בגוף. זה מתחיל מהבטן, יורד לביצים, מתפתל סביב אגן הירכיים, מזנק אל הגרון.
"אתה יודע מה קורה לזונות קטנות ושובבות?" הוא שואל וממשיך לחייך ישר לעיני.
אני מהנהן בשתיקה – כן, אני יודע טוב מאוד מה קורה להן.
הוא מורה לי בסנטרו לכיוון המקלחת הפרטית שלנו. אני נרמז מיד ונכנס לשם והוא אחרי. זו מקלחת די מרווחת. מצופה אריחים לבנים עם קישוט צנוע של פסים צבעוניים.
הכול שם פשוט ורגיל. אין וילון סביב פינת המקלחת. רק צינור מתכת מיותם. אני מתמתח ומניח עליו את כפות ידי, גבי אליו, מפשק את רגלי וממתין.
הוא עומד מאחורי עם מברשת השיער הישנה בידו. "עם או בלי?" הוא שואל רכות.
הוא יודע מה תהיה תשובתי, אבל מעולם לא פסח על הטקס הקטן הזה, וגם הפעם לא יפסח.
"עם." אני אומר כמו תמיד, ופי מתייבש פתאום.
"כמה לדעתך מגיע לך?" הוא שואל בקול ענייני.
"עשרים." אני עונה מיד. אני מכיר את הגבולות שלי. אולי מגיע לי יותר, אולי פחות, אבל לכל אחד יש את הגבולות שלו ואני מכיר את שלי טוב מאוד.
"בכל צד או בסך הכול?" הוא שואל שוב. אני עובר במוחי על מעללי השבועיים האחרונים ונאנח.
"מה שתגיד אבי." אני משאיר, כמו תמיד, את ההחלטה בידיו.
הוא מעביר את אצבעו על הא' הורדרדה שלי. "היא מתחילה לדהות." הוא אומר כאילו לעצמו, מחליק את כפו על ישבני. אני נדרך כולי ואז הוא מתחיל.
אני סופר בלחש כל חבטה. לא בגלל שהוא אמר לי. מה פתאום? סתם, כי ככה אני רגיל. אנחנו, כמו שאמרתי לא פעם, אנשים קצת שמרנים.
הוא נותן לי חמש עשרה בכל צד. בהתחלה בעדינות, הקוצים של המברשת כמעט לא מכאיבים, ואחר כך בהדרגה, חזק יותר ויותר.
אני מרגיש איך הרעידות המוכרות משתלטות על גופי. חום נעים ומתוק ממלא אותי. אני כדור פורח והמבט שלו עלי הוא העוגן שמחזיק אותי על האדמה.
"חסרים עשר." אני אומר. נדהם מהיציבות של קולי.
"אם תשבי עלי מתוקה," הוא לוחש באזני, לוחץ את זקפתו אל חריץ ישבני, "אני אוותר לך על השאר. את רוצה לשבת עלי?"
"כן." אני לוקח את הבקבוק עם המשחה, אבל הוא מניח יד שחומה יפיפייה על פרק ידי ועוצר אותי. "לא המשחה הזו." הוא אומר.
מראה האצבעות שלו על עורי הבהיר מדליק אותי פתאום. הן נראות כל כך ארוכות ומעודנות, אני ממש חייב... בלי לחשוב פעמיים אני רוכן אליו ומתחיל למצוץ וללקק אותן. הוא מצטחק, מושך אותי למיטה, מעמיד אותי על ארבע, דוחף יד לפי וביד השנייה מורח על התחת שלי משהו קריר ומנטולי שצורב אותי, קודם מקרר ואחר כך מחמם.
ואז הוא מתיישב ומושך אותי אל חיקו. אני מתיישב על הזין שלו לאט לאט, מאמץ את שרירי הרגלים והגב כדי לא להכביד עליו.
צריך לדעת איך לעשות את זה, לשמור על שילוב של דריכות ושרירים רפויים, וכל הזמן לנשום נשימות עמוקות. אני אוהב את השנייה המיוחדת הזו שאני כאילו תלוי על הזין שלו, רק ידיו תומכות בגופי, ואז כוח המשיכה עושה את שלו ואני נושם עמוק ומתרפה, נשען עליו, נפתח לקראתו.
הוא נאנח באזני, מלטף את חזי ופטמותיי, מעביר את ידיו על הזין שלי, ננעץ בתוכי בכוח שוב ושוב, וסוף סוף מניח לי לגמור. אחר כך גם הוא גומר ונופל לאחור, מושך אותי אחריו, נושך ומלקק את עורפי, כורך סביבי את רגליו.
"אני אוהב רק אותך." אני מייבב, "אני כל כך אוהב אותך, התגעגעתי אליך כל כך."
הוא נאנח. "אני יודע. גם אני. שקט, אל תבכה. בוא נישן קצת."
בבוקר אני בוחן את גבי ואחורי. הכול אדום וחבול. מזל שאני לא צריך לשבת בעבודה. אני לובש חולצה עם צווארון שמכסה את עורפי הנשוך, מחייך לעצמי והולך להכין קפה וסנדוויצ'ים.
מהיום הכול יהיה שוב בסדר עד הפעם הבאה, שאולי תבוא ואולי לא?

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...