>  >  > 

הסוד של איתמר

באותו יום החלטתי לקחת אוטובוס, לא מודע לכך שהנסיעה הזו תשנה את חיי

אביזר במה – כיסא עם משענת ללא ידיות.
הכסא ימוקם עם גבו אל הקהל בעוד השחקן ישב עם פניו אל הקהל, כלומר במהופך על הכסא כשידיו שלובות לפניו על גבי המשענת וראשו מונח עליהן.
''אני זוכר איך הכל התחיל. בטח שאני זוכר. הייתי בכיתה ט', היה חם. יוני, מעט לפני סיום השנה. אני לא זוכר למה החלטתי לעלות על אוטובוס הביתה במקום לנסוע ברכבת כרגיל, אבל באותו יום שישי חם ולח החלטתי לעלות על האוטובוס מהתחנה המרכזית בת-גלים וישבתי ליד חבר לכיתה. אני זוכר שהוא דיבר, ואני ייחלתי לזה שהוא ישתוק.
שחקן מביט הצדה לשמאלו, לחבר המדבר כביכול.

''כשהגענו לצומת הצ'ק פוסט הוא עלה לאוטובוס. ישבתי במושב האחורי, ספון ליד החלון, והבטתי בו עולה לאוטובוס ומתמקם סמוך לדלת האחורית. שחקן קם מהכסא ומחווה לכיוון הדלת האחורית של האוטובוס הדמיוני.
הוא היה מושלם חוזר לשבת על הכסא. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. הוא לבש גופייה לבנה צמודה וג'ינס כחול בהיר עם חגורה חומה. הוא היה שחום, וגבוה שחקן קם לאט ומתאר את הבחור בידיו, ויפה לאין שיעור. עם שרירים, חשופים ובוהקים בצבע חום עז, משקפי שמש שחורות מכסות על הפנים שהיו בוודאי של מלאך.
''ואני?'' שחקן חוזר לשבת, ''לי קרה משהו לא צפוי. טוב, אתם יודעים מה קרה לי, נכון? כלומר, זה קורה לכל הגברים בזמן ההתבגרות שלהם, וזה תמיד קורה בזמן הכי לא נכון. בבוקר, בצהריים או בערב. אבל זה קרה לי עכשיו, כשהוא נעמד מולי, שרירי הזרוע שלו נמתחים כשהוא אוחז בעמוד הפלדה של האוטובוס שהתחיל בנסיעה.''
''את עשרים הדקות הבאות אני זוכר במעורפל. אני לא יודע אם הוא ראה אותי מביט בו, אני מאידך, לא יכולתי להביט עליו יותר. משהו חלחל עמוק לתוך הוורידים שלי. פחד. לא מהפחדים שיש לנו כילדים, כאלו שמסתכמים בדרך כלל במשפט 'חכה חכה שאבא יחזור', או 'אני סופרת עד שלוש'. פחד אמיתי, קר ומצמרר. אני זוכר שחשבתי לעצמי, 'מה קרה לי? למה זה קרה לי? איך יכול להיות שלי זה קרה ולא לאחרים?' ואז נחתה עליי השאלה הכי קשה, 'האם יכול היות שאני...?''

השחקן קם מהכסא ופוסע הלוך ושוב על הבמה, מחזיק בסנטרו כחושב.
''הגעתי הביתה, והחלטתי להניח את זה בצד. הרי זה יכול לקרות לכל אחד, נכון? עדיף לשים בצד, זה הרי מטופש לדבר על זה עם ההורים. הם לא יבינו, אני הרי לא מבין את זה בעצמי.
'''איתמר?' שמעתי פתאום את אמא שלי אומרת. 'קרה משהו?'
'למה שיקרה משהו.' אני שואל אותה בנימת הטון הכי חסרת רגש שיכולתי לגייס.
'מה קרה?' היא שואלת קצת יותר בתקיפות. אני מתכווץ מבפנים.
'שום דבר.' אני עונה ודוחף את הפרצוף שלי לתוך צלחת ספגטי.
'משהו קרה לו, אני אומרת לך.' היא אומרת לאבא שלי כשאני מפנה את הכלים מהשולחן. 'תגיד לו משהו.' היא דורשת. שלא יגיד, אני אומר לעצמי.
'מה קרה?' אבא שלי שואל, ספק בתקיפות ספק ברוך, ואני אוזר אומץ ומסתובב להביט בהם.
'משהו קרה היום באוטובוס.' אני אומר בשקט, וטיפין טיפין אני מספר להם את שקרה.
'''זה שטויות!' אמא שלי אומרת. 'זה קורה לכולם!'. אבא שלי לא מגיב. דווקא רציתי שיגיב, אבל הוא לא. 'זה קורה לכולם.' היא אומרת, אבל אני מרגיש זוועה.
''השנים הבאות הן טשטוש לא ברור של התבגרות, בית ספר, וסקס. הרבה סקס. מהרגע שחשדתי שנטייתי המינית אינה קונבנציונלית, התחלתי לצאת עם בחורות. הרבה בחורות. שחקן רוקד סלסה עם עצמו ומחליף בנות זוג דמיוניות. שלוש שנים של התהוללות איומה שלא עזרה לי להתקדם לשום מקום למעט, ובכן, שום מקום. אהבתי את חלקן, את חלקן הגדול אפילו לא החשבתי כמקורבות. התחלתי לצאת למועדונים ולמצוא את עצמי בשירותים עם מישהי לא מוכרת. מפסיק לרקוד חוזר לשבת על הכסא. 4 פעמים שאני זוכר ביליתי את הבוקר של אחרי מחוץ לתא שירותים בקריון כשהיא עושה בדיקת הריון. היום אני יודע שלא בודקים יום אחרי, אבל אז... או אז...
''אבל משהו חלחל פנימה. הייתי עובר על מודעות באינטרנט ומוצא פתאום מודעה להסרת שיער בכל הגוף, עם תמונה של דוגמן יפה תואר עם חזה חלק ומשהו היה מדגדג לי, או שהייתי רואה איזה תכנית טלוויזיה מטופשת שהייתה בה סצנה בבריכה, ומיד הייתי מחכה לראות אם לשחקן הראשי יש קוביות בבטן או לא. משהו חלחל עמוק. ואחרי שלוש שנים לא יכולתי לעמוד בזה יותר.
''הייתי מביט בתמונות מאוד מפתות של גברים במערומיהם באינטרנט, ומרגיש אשם לאחר מכן. הייתי מסתכל בחשאי על אנשים שהכרתי, ומתחת לחזות העולצת שלי משהו מריר מאוד התפתח. התחלתי ללכת שפוף שחקן מתיישב בצורה זנוחה על הכסא, לגדל שיער, לשמוע להקות שצורחות במקום לשיר שחקן מדליק סיגריה דמיונית. הציונים שלי התחילו לרדת. התחלתי לחיות בעקיפין.
''ואז סיימתי את התיכון. מצאתי את עצמי עם הרבה זמן פנוי, ומיליון מחשבות חולות ורעות בראש. הייתי צריך לתקן אותן. הייתי חייב לתקן את עצמי. ראיתי תכנית בטלוויזיה על איזה רב שטוען שאפשר לתקן את זה בנקל, והחלתי ללכת על זה. נכנסתי לגוגל וחיפשתי 'קבוצת תמיכה'. מצאתי ארגון כלשהו שפועל בחיפה, וחשבתי לעצמי איזה יופי, צ'יק צ'אק ניפטר מזה. וטוב שכך.
''זו לא הייתה קבוצה שתומכת בשינוי, אלא פשוט קבוצה שתומכת. כשנכנסתי לראשונה ראיתי הרבה אנשים צבעוניים, שונים ומשונים, בנים ובנות, צעירים וצעירים עוד יותר, וכולם חייכו חיוך מאוד מחמם אליי. אחד מהם ישב בכניסה לבניין וכשראה אותי, זיהיתי אותו, והוא אמר לי 'ידעתי שתגיע לכאן מתישהו'. כמעט השתנתי במכנסיים בגלל ההערה הזו. הכל בפנים נראה לי מפחיד. האנשים שחייכו אליי, הצחוק, האהבה שיש בחדר הזה, הכל הפחיד אותי. פשוט הכל.
השחקן נעמד בעמידה מבוישת ליד הכסא.
'''אל תתבייש, בוא תשב.' אמרה לי המדריכה של הקבוצה.
'קח כסא, תציג את עצמך.' הוסיף המדריך. השחקן מתיישב. 'היי, אני איתמר. בן 18 מקריית מוצקין.' אמרתי. כולם המתינו בשקט, כאילו שעליי לומר דבר נוסף. המדריכה שלחה אליי מבט מעודד, המדריך חייך חיוך מלא חיבה, ואני התכנסתי לתוך הבועה השחורה שלי. 'חשבתי שאני כאן כדי לתקן את עצמי,' אמרתי. 'חשבתי שכאן אתם יכולים לתת לי שיטות להיפטר מהדבר הזה.' שקט. אני מביט למעלה על הפרצופים שחייכו אך לפני רגע, כולם מביטים עליי. חלק עם תימהון, חלק מזועזעים. חלקם פשוט עם מבטים מלאי רחמים. המדריכים מביטים אחד על השני ואז אליי.
''אין מה לתקן בך, איתמר. אתה בסדר בדיוק כמו שאתה.' אומרת לי המדריכה בתקיפות. כאילו שהעלבתי אותה, את עצם מהותה וקיומה במה שאמרתי. הקבוצה מהנהנת בשקט מולי. אחד החברים בה, אותו אחד שלימים יהפוך לחבר הכי קרוב והכי משמעותי והכי טוב שאי פעם היה לי, מביט אליי ובהבעה עמוקה של עלבון אומר לי 'חומד, בדיוק-בדיוק כמו שאני ככה זה טוב וכשאני שלם עם עצמי לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב. מכיר את זה? אז תכיר!' הוא דורש. עכשיו אני מכיר.
שחקן קם מהכסא ומתהלך הלוך ושוב על הבמה.
''בחודשים שלאחר מכן ישבתי בכל יום שלישי באותו מבנה קטן וחביב, למדתי להכיר את הקבוצה וחשוב מזה, למדתי להכיר את עצמי. למדתי להכיר את כל מה שבי. למדתי להבין שאין לי בעיה, אין לי מחלה, לא ניתן ולא צריך לרפא אותי, וחשוב מזה, למדתי לקבל ולהעריך את עצמי.
תכננתי לספר להורים. הכנתי את הקרקע, סיפרתי לכל החברים שלי מבעוד מועד. חלק קיבלו בזרועות פתוחות, חלק פחות. אחת אפילו עזבה את חיי לחלוטין באותו הרגע. סיפרתי לאחיות שלי, לגיסים שלי. הכנתי את כל המצע לחשיפה, אבל לא הייתי זהיר מספיק.
שחקן יושב בחזרה על הכסא. הראש מושפל.
''הטלפון שלי צלצל. 'כן, אמא?' שאלתי בתום לב.
'איתמר,' היא ענתה לי בקול שבור, 'מה זה האתר אינטרנט הזה שפתוח אצלך במחשב?' שיט! שיט שיט שיט שיט! 'יש משהו שאתה רוצה לספר לנו?' היא המשיכה. פאק! פאק פאק פאק פאק פאק!!! 'בוא הביתה מייד.' וניתקה. לא רוצה לבוא הביתה. החוורתי כמו קיר, ובכיתי כמו ילד קטן. לא רוצה הביתה.
''בבית היא חיכתה לי ערה. זה היה לילה ארוך במיוחד. אבא לא לקח חלק בשיחה. הוא עשה את עצמו ישן. היא הבהירה לי שזה יפגע בי בהמשך החיים. שזה בכלל לא קשור אליה. שאולי אני בכלל לא. ואני? אני רק ניסיתי להסביר לה שאת כל התהליך של ההבנה והקבלה כבר עברתי. ושתכננתי לספר להם ביום שישי בארוחה המשפחתית. ושהאחיות שלי והגיסים שלי והחברים שלי כבר יודעים. היא בכתה. אני בכיתי. לא יכולתי לנחם אותה. היא לא יכלה לנחם אותי. היינו לבד בחדר.
''כשהגעתי לקבוצה באותו שבוע, ניגשתי למדריכה שלי וחיבקתי אותה. 'את החלק הקשה עברת, את החיים אתה רק מתחיל.' היא לחשה לי אוזן.
'''תציג את עצמך.' היא אמרה לי. 'שלום, אני איתמר, בן 18 מקרית מוצקין, עומד להתגייס בעוד חודשיים... ואני הומו.'''
השחקן קם מהכסא וטפח לעצמו על החזה בגאווה.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...