>  >  > 

שפיות זמנית

אני יודע שיש כאן המון שמתאמנים בחדר כושר. איך לא? אז רק שתדעו שהספורט מזיק לבריאות. עובדה שהרופאים ממליצים. מאז שאני נאלץ לעסוק בפעילות גופנית מסיבות רפואיות, אני כפוף ומיוסר מכפי שהורגלתי. אתמול גם המחשב שלי חלה והטכנאי שהיה כאן ראה אותי ומייד אמר: ''עזוב את המחשב, זה לא חשוב, איך הבריאות? זה העיקר!'' ללא ספק, רואים עליי שאני מתאמן!
ואכן, המושב במונית שהסיעה אותי השבוע היה נוקשה למדיי וגבי הנפתל לא יכול היה שלא להבחין בעדשה שמתחתיו. המתיחות שעשה לי המאמן מתאימות, אולי, לאחד באפריל. את כאבי הגב התחתון הן רק החמירו. היום כבר לא שעיתי למתיחותיו וביטלתי את האימון.
אלא שאיש של שגרה אנוכי וכשהגיעה שעת האימון, תקף אותי תמהיל של בדידות וריקנות. לפתע נזכרתי שהיום יום רביעי. היום היחיד שבו מחלקת תאונות של קופת חולים פתוחה אחר הצהריים. התורנות של האורתופד הגיבן שממליץ בחום על תרגילי גב.
בדרך-כלל הספונטאניות רחוקה ממני כמרחק מזרח ומערב, אך הפעם החלטתי לעשות מעשה. עם כל הכבוד למאמן הכושר האישי שלי, דוקטור לרפואה זה שדרוג. פעם אחת בחיים מגיע לי לעשות מה שמגיע לי.
ולא, לא מדובר במגדל המאה המלוקק, אלא בזמנהוף הרעוע. הזדמנות אחרונה לפני הפינוי הסופי. הופכים אותו לבניין דירות יוקרתי ונחשק. אבל ממש! לא איזה מגדל אנטישמי חסר חן שמתאים לאחת המעושרות. לפי תמונות ההדמיה הוא יהיה דומה הרבה יותר לבית אבות הולנדי. כבר ביררתי את המחיר ואין ספק שהוא נועד לאריסטוקרטים מיוחסים ולא לפרחות שנישאו לגברים עשירים וזקנים. אז כל עוד אני יכול להיכנס לבניין עם הכרטיס המגנטי של קופת חולים, צריך לנצל כל דקה. עוד מעט יהיה שם שומר שתפקידו להשגיח שאנשים כמוני לא יסתננו לבניין.
מה אומר ומה אדבר? מרגע שנכנסתי – אי של שפיות בתוך ים של כאבים. שקט. נימוסים. עזרה הדדית. התחשבות בזולת. אני מאוד לא אוהב את הסלנג העכשווי, אבל כאן הוא בהחלט במקום: ''אין דברים כאלה!''
המספר. בזמנהוף הוא לא יוצא ממכונה, כמו במגדל המאה, אלא פקידה אחת מכינה אותו, עבודת-יד, והאחרת מנסה להתמודד עם המחשב בכל זאת. ''הוא טראומה?'' שאלה הממספרת את המתמודדת, ''בדיוק!'', לא יכולתי שלא להיכנס לדבריה, ''טראומה זה אני!''
מחדר הרופא נשמע הדיאלוג הבא:
''... מאובנת,'' אמר הרופא.
''בדיוק, דוקטור, מתאבנת.''
''כמו נמלים.'' ניסה הגיבן לדייק.
איפה עוד תמצאו יחס כזה? פסיכולוג בשוק הפרטי מהנהן תמורת 400-500 ש''ח ל-50 דקות – ואורתופד בשירות הציבורי נכנס לדקויות שכאלה. כל זה, עוד לפני שהגענו למושלם ולפלטינום.
מבחינה דמוגרפית, נחלק הקהל במחלקת תאונות לשניים. זקנים שלא עשו אף תנועה נכונה או לא נכונה וכואב להם וצעירים שעשו המון תנועות נכונות או לא נכונות בפעילות ספורטיבית מומלצת כזו או אחרת. כרגיל, מצאתי את עצמי לא-שייך, לא לאלה ולא לאלה.
סולידאריות נדירה בימינו שוררת בין מאמני הכושר והרופאים. לא משנה כמה כואב לך, הרופאים ממליצים למתן את הפעילות הגופנית או להוריד את עצימותה, כמו שאומרת רופאת המשפחה שלי, אך בשום אופן לא להתייאש ולא להפסיק כי זה בריא. אמנם מאמן כושר הוא רק מאמן כושר, אך גם לו מגיע להתפרנס, במיוחד אם הוא מספק פרנסה לרופאים.
הגיע תורי.
''אז להמשיך מעקב אצל אורתופד?'', שאלה הקשישה שלפניי את האורתופד, מנסה למשוך עוד רגע של צומי.
''כן, אצל אורתופד אחר.''
''על מי אתה ממליץ?'' החלה מחרחרת הריבים לפגוע בקולגיאליות של האורתופד התורן והצליחה.
''יש שם את המנהל,'' (אורתופד, אורתופד, אבל גם אותו לא עשו באצבע), ''הוא הכי טוב!''
אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל הבודהיזם נכנס מאוד חזק לגישות הפסיכולוגיות המסורתיות. לא עמדנו בתחרות עם ההוליסטיים האלטרנטיביים הללו והאני השטחי שלהם. היינו חייבים להתכופף קצת, להרפות ולהיות פאסיביים. אנחנו עוד לא מציעים קמעות, אבל חייבים לנגוס בשינקין. וכך, בשלווה סטואית, מצאתי את עצמי עומד מן הצד, מרפה ומפעיל mindfulness למתרחש סביבי. מי זוכר את הכאבים בגב התחתון.
''אתה בטוח שזה מצדיק את הקרינה?'', שאלתי את האורתופד שרשם הפניה לצילום,
''זו קרינה מזערית'', התמלא האורתופד שמחת חיים, ''בוא תראה, CT זה כמו 80 תמונות רנטגן'', נמלא התלהבות.
''טוב שאתה אומר'', אמרתי, ''בדיוק אני מנהל מאבק כדי לקבל צנתור וירטואלי שכלול בסל.''
''צנתור וירטואלי זה טוב.'' מצא את עצמו האורתופד בעיצומו של התקף קפאין, ''אתה מעדיף שיפתחו אותך?''
לא ברור מאיפה זה הגיע. תודו.
קומה מעל, במחלקת הרנטגן, יצא לי לפגוש גם מטופלים של האורתופד הזה וגם דמויות חדשות, מטופלים של רופאים אחרים. מדובר באגף לא-מתמחה, שמתמחה בגיבוש חולים של רופאים שונים. הרחבת מעגל. אופקים חדשים.
מה שהפסיכולוגיה לא עשתה לי במשך שנים רבות, עשתה האורתופדיה when least expected. התרגול הקצר בסמול-טוק אצל האורתופד, חולל נס רפואי של ממש עד שהגעתי לרנטגן. כבר בצ'ק-אין מצאתי את עצמי מתערב באינטראקציה בין פקידה שלא הביאה קפה לפקידה שציפתה לקפה. ''יש קרע בינינו,'' סיפרה לי זו שלא קיבלה את הקפה. ''אל תיכנסי לזה. תבקשי ממישהו שאין לך קרע איתו.'' שמעתי את עצמי אומר. איכשהו, כנראה בגלל המשקפיים שלי, היא עצרה רגע כדי לחשוב. היה כייף.
ושימו-לב. זה לא נגמר בכך.
בתור עצמו קיבלה ישישה תימנייה אחת את התקליטור, בלי פענוח, והטכנאי הפנה אותה לרופא המטפל. עוד זו מנסה לעכל את פלאי הטכנולוגיה ושמעתי את העצמי החברתי החדש שלי מתערב גם בשיחה הזו: ''תבקשי מהנכד להכניס את זה למחשב – הוא יסביר לך''. זאת שיתפה פעולה עם המיזם החדש בצורה זורמת להפליא. דווקא משום שהחמיצה את ההלצה, הצביעה בתבונה על הבדל מהותי מאוד בין מזרחיות לפולניות: ''חס וחלילה שהנכד יידע על המחלות של סבתא.'' זה, כמובן, עומד בתכלית הניגוד לפירוט המקובל במחוזות ורשה בקשר למצב הרפואי בחוג המשפחה ומחוצה לו. סבתא פולניה לכל היותר תסרב לספר לנכד מה שלומה, במקרה הטוב, וגם זה רק כפרובוקציה מתוכננת היטב לגרום לו להתאמץ ולהתעניין יותר.
משהגיעה העת להיפרד, כל סבתא איחלה לסבתות האחרות ולי, ''בשורות טובות'', ''רק בריאות'', ''תרגיש טוב'' ומה לא. הכל, כמו שאומרת לימור, ''בטוב טעם'', בלי לחרוג מהמסגרת הרפואית, מצד אחד, ועם המון אמפתיה, מצד שני.
והטכנאי – ''איך זה קרה?'', ''אתה עובד עבודה פיזית?'' (לזה באמת צריך דמיון מזרחי!), ''אתה בטח יושב הרבה'', ''תבקש ממאמן הכושר שלך לעשות יותר תרגילי בטן וגב''.
חזרתי לרופא ומיהרתי להושיט את הכרטיס המגנטי.
''אין צורך'', אמר הרופא, ''המחשב זוכר אותך.''
''טוב שמישהו...'' התחלתי.
''זוכר אותך.'' המשיך האורתופד וחיש-קל הנמיך ציפיות, ''אבל רק ל-25 דקות.''
''אתה עובד במחלקת תאונות,'' אמרתי, ''אסור לקחת שום דבר פור גרנטד.''
''יש בהחלט סיבה לכאבים שלך.'' אמר והעלה נשכחות מהצילום שעשו לי בגיל שש.
''ומרפא?'' שאלתי.
''תרצה משהו נגד הכאבים?''
''יצא משהו חדש שאתה יכול להמליץ עליו?'' שאלתי.
''מתי היית כאן פעם אחרונה?'' הציץ במחשב, ''לא, מאז שהיית פה, לא.''
מה חבל שזה נגמר.
לרגע שקלתי לבוא כל שבוע, כמו שהולכים לפסיכולוג, אבל הקרינה, אתם יודעים...

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...