>  >  > 

הכובען – חלק א'

מגבעת לראשו. היא אחוזה בשערותיו ברשלנות שהינה אשליה בלבד, הוא קפדן, דקדקן. הוא מציג עצמו כשובב, ילד פוחז ומשועשע, שובה לב, אך איני קונה זאת. אני רואה מבעד לשחור בעיניו ולחיוך הצחור, אני רואה אותו. מקטורן בצבע כתום מזעזע, ומגבעת בהתאם, אך אין שעון בכיסו - אין הוא מעניק חשיבות לזמן, הוא זוטות עבורו.
''אפשר להציע לך ספל תה?'' הוא שואל, מתעלם לחלוטין מרצוני שאמור להיות ברור לו. כלומר, לא באמת. זוהי פגישתנו הראשונה, ואיני יודע כיצד הגעתי לחדרו הלא סטרילי בעולמי הסטרילי מבלי ליפול דרך המראה אל תוך ארץ הפלאות. הוא חי בעולם שלי, אך אין חפיפה בין היקומים שלנו. הוא דובר אנגלית בעיקר, ואני משתף פעולה. לא אלאה אותו (וכנראה שגם לא אצליח לרסן את הגיחוך הכרוך בכך) בשחיקת שיניו בניסיון לחבר משפטים בעברית.
אני חותך, פורם ומנתח אותו על אף שראיתיו לראשונה מזה מספר דקות. מה אתם יודעים בכלל? עדיין לא ציינתי איך נפגשנו.
________________________________________
כיתה י''א הסתיימה. לפני שבוע היה לי צו ראשון. צו ראשון! איך הזמן טס. אני, מתי וסרמן (קיצור של מתיאס. להורים שלי, על אף שאבי גרמני ואמי הונגריה, יש איזה תסביך לא פתור עם שמות לטיניים), פרפקציוניסט שטרם החליט מה רצונו, טרם מצאתי את תשוקתי האמיתית. כמובן, השתעשעתי בכימיה ובביולוגיה, טעמתי מפיזיקה וממתמטיקה, אך לא היה לי כיוון ברור. הכל כשורה, ''ילדון בכיתה י''א'', כפי שהוריי מיטיבים לנסח בפולניות משוועת, לא מבין עוד שום דבר. ''הוא לא ראה דבר'', ציטוט. אני מניח שהם צודקים, ישנם עוד דברים רבים הנסתרים ממני.
ובקשר לחיים? בסך הכל די בסדר. הלימודים נשארו לימודים, על אף שהלמידה בהם אינה רבה - בית הספר אינו מעניק רבות לתהליך הדידקטי של רוב השוכנים בו, והוא די מיותר לאלה החושקים בלמידה פרופר. החברים? הכל בסדר. אני לא יודע מה המונח המתאים לתיאור המצב, אז ''בסדר'' יתאים כרגע. אין לי רבים מהם. אני לא אדם של אנשים רבים, מעולם לא הייתי למען האמת. נפרדתי מהחברה לפני חצי שנה, אתקשה לשקר ולומר כי אני חש געגועים כלפיה. קשה כאן, בבאר-שבע, למצוא את האנשים שלך, אז ברגע שקבוצה מתחברת, וזה נכון לא רק לגביי (כך אני מקווה לפחות), היא נצמדת יחדיו ודבקה במצב.
הקשר ביני ובין הוריי הוא טוב. אנחנו משפחה ממוצעת, אשכנזים טובים מבית טוב, אני מצטיין בלימודים, ללא אחים, הוריי מסורתיים. לצערי (ולצער הוריי, בעיקר) המסורת פסחה עליי. אתאיזם הוא דבר מסובך, במיוחד כשהוא נולד כאי בודד במרכז באר-שבע. הדרומיים, איך נאמר את זה, לא פתוחים וליברליים כמו שהייתי רוצה שיהיו. אני ואמי מסתדרים מצוין, ניחנו באותה צורת חשיבה של ''זה מה שיש, ככה נולדנו וככה נמות'', אך לצערי אבי נבדל מאיתנו בכך - הוא, איך לומר, אידיאליסט? לא, לא זו המילה. ''חי בסרט'' ינסח זאת טוב יותר. הוא בקטע של אחדות משפחתית - מושג שאין לי בעיה איתו ואני אף מעודד, אך לא כשיש נטייה לזייף אותו (ראו ערך ארוחות שישי מאולצות, כפייה דתית, מבטים מאוכזבים מילדים המעזים להביע אינטיליגנציה הגולשת מעט מעבר לגילם(
הם ראו שאני לא שמח לאחרונה. מי הם אותם ההם? ההורים, חלק מהחברים, האקסית. אפילו המורה לביולוגיה לפעמים, במיוחד בשיעורים בהם אצטיל-קואנזים מאבד את ריכוזי לטובת בהייה בשעון הלבן שמימין ללוח בציפייה לצלצול הפעמון. הוריי אינם מאושרים בעקבות היעדר האושר של בנם (גם אם קיים רק על פני השטח - פני השטח הינם בעלי חשיבות עליונה במשפחה), ולכן רצו שאלך לטיפול. שבוע אחרי הצו הראשון, אבי נכנס אליי לחדר ושאל ''מה קורה?'' בניסיון מוצלח למען האמת להישמע צעיר ולא בלוי, ואני עניתי יחד איתו: ''חרא'', בפעם העשרים כנראה בחודש האחרון. היה חודש גרוע, מה אעשה, אני בגיל ההתבגרות - יש לי לגיטימציה לומר ''חרא'' בפה מלא ולא לחזור בי מכך. אין הדבר אומר שאני זקוק לטיפול, על אף שלא הייתי מתנגד לריטלין (וגם איזה משכך כאבים, משהו שמכיל איבופרופן בריכוזים גבוהים מספיק כדי לישון טוב).
אני מתבגר תקין לחלוטין, כלומר דפוק, בדיוק כמו כל השאר. אני עצבני לפעמים, חרמן, אבל עדיין סולד מסקס כנגזרת ממערכת יחסים ארוכת טווח, אוהב מוזיקה (ולנגן, פסנתר, מכיתה ז'), אוהב מתמטיקה וקצת ביולוגיה, והומו. כן, אני הומו, מגיל שלוש. אני מציין את גיל שלוש כראשית מערכת היחסים שלי עם ההומוסקסואל שבי משום שזהו הגיל הראשון בו ניתן לגבש זיכרונות ממשיים - והיחסים הינם רציניים, אני סבור ובטוח. אני לא חווה את ה''בלבול הטינאייג'רי'', השנים בהן אנו ''ביי-קיוריוס'', אין מצב - אני יודע בוודאות. מגיל 6 בגן בארגז החול, כשהחתיך (באופן יחסי לגיל ההוא) כחול העיניים התגלש ושבר את ידו (הוא היה אידיוט, מוכרח לציין) ויילל כילדה קטנה, מכיתה ה' כשניגשתי לחבר מאחורה ואחזתי בו והצמדתי את אגני לישבנו וידעתי, על אף המצב הלא מוכר, שזה מצב בו עליי יהיה להימצא עוד פעמים רבות על מנת לחוות את הסיפוק ממנו (וגם אז לא אדע שובע, כפי שמ''מרום גילי'', שבע עשרה שנים ושמונה חודשים, אני יודע מחוויותיי המיניות המועטות אך הקיימות).
איך זה מסתדר עם האקסית, אתם וודאי שואלים? מסתדר מצוין. כפי שמדיניות הצבא ה''ארצות הבריתי'' אומרת - Don't Ask, Don't Tell. היא לא יודעת, וכמוה גם בני משפחתי וכל חבריי. למעשה, מעולם לא אמרתי את צמד המילים ''אני הומו'' לנפש חיה מלבדי. טוב, אולי לחתול ברחוב שהיה שם כשהעזתי לומר זאת בפעם הראשונה בקול רם - כנראה בשלהי כיתה ח'. כן, ההומופוביה הבאר-שבעית, על אף שחרושת השמועות אומרת שהייתה גרועה יותר בעבר, חלחלה מעט לתוכי וגרמה לי לסלוד מעט מה''אלטר אגו'' שלי, אך לא עוד. אני שומר בפנים סוד כבר ארבע עשרה שנה, ועושה זאת מצוין, תודה ששאלתם. על השאלה ''מה עם חברה?'' אני מורח תירוצים בסגנון ''אין לי כח להשקיע בזוגיות עכשיו'' או האהוב עליי: ''זה לא נכון לי כרגע''; למען האמת, רוב הזמן אני לא חושב על זוגיות, מה שגורם לתירוץ הראשון להיות תקף, והתירוץ השני יהיה נכון תמיד, משום שזוג הציצים ועמק האלה השוכן דרומה לו מעולם לא יספקו לי נחמה כמו, ובכן, גבר. אני מוחק את ההיסטוריה כמו מתבגר-חרמן-טוב-ירושלים, ובבאר-שבעיות משוועת מעז לפלוט אמרות שפר כגון ''וואו, התחת שלה מדהים, מה הייתי עושה לה''. אין מה לומר, אני אמן ההטמעה, ובלשקר יש לי דיפלומה משלוש אוניברסיטאות שונות. אני שחקן מעולה, והמציאות השלמה שלי נותרת רק שלי. אין הדבר גורם לי להיות זר לחבריי ולהימנע מקרבת אדם - אני אוהב אנשים, רוב הזמן. כלומר מחבב אותם. זה מורכב, הבנתם כבר. עם זאת, אפילו אני, עם היעדר תבונתי, מודע לעובדה שמשקעים של זהות מינית חבויה עלולים להכביד גם על החזק באדם - ויתרה מכך, אני מודע לכך שאיני החזק באדם, ולכן החלטתי לתת הזדמנות לטיפול. לא כי אני באמת מרגיש עצבות, אני מרגיש סך הכל די בסדר, אבל הייתי מוותר בכל רגע על ה''בסדר'' הזה על מנת שיהפוך ל''כלום''. הבנתם נכון, מוות. אין מתבגר שלא רוצה למות מתישהו לדעתי. זכותכם לצקצק בלשונכם ולנזוף בי (בתיאוריה) על חוסר מקוריותי ועל הדרמה קווין שאני, אך המוות, המנוחה הנצחית, נראה מפתה כל כך, במיוחד לאור העובדה שלא זכיתי למעל שעתיים שינה רצופות מזה חצי שנה.
כשאמרתי לאמי ''אני רוצה פסיכולוג'' (בתגובה לאותה שיחה עם אבי), היא כעסה בהתחלה - מדובר במין שיתוף פעולה שלי ואשרור סופי כי אכן המציאות שלי אינה כליל השלמות אלא בעלת פגמים, ואימא שלי לא בקטע של פגמים (כי צריך לחיות איתם). לא נורא, כעס במשפחה אשכנזית הוא דבר שבשגרה, לא חרגנו מהנורמה, ואבי עודד אותי ללכת לטיפול (לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח בבית באופי פולני זה לא היגייני מספיק, עדיף לעשות זאת בקליניקה מסוידת ומרוצפת בשיש איטלקי שנבנה משעות על גבי שעות של שיחה עם אדם שמתיימר להבין את כולם כי כתב עבודת מחקר לפני עשרים שנה לאוניברסיטת שקר כלשהו והוא גר עם החתול שלו ואשתו הבלה, וילדתו התמכרה לסמים ונמצאת בטיפול תרופתי כבר שנתיים). אז הלכתי. יום חמישי, אחר הצהריים, היה היום שיעור ספורט שהיה סיוט, ולא נדבר על האקסית שלא יורדת מהגב. כמו קוף על הכתף שמיילל ומסמס כל שעתיים, בוא ניפגש, בוא ניפגש, ''באימא שלך, תשחררי''. שמש בלהות של אמצע יולי, הקליניקה נמצאת ברחוב הרצל, ליד דוכן הלוטו עם הכדורים הצבעוניים האידיוטיים ההם. אני נכנס דרך דלת הזכוכית (הכיתוב ''קליניקה טיפולית, יורק, לוי ושות''' מופיע באותיות קידוש לבנה על גבי דלת הזכוכית - מהפכני, מוכרחים להודות), ומתיישב בחדר ההמתנה המריח כהכלאה של סופר-פארם ומרפאת שיניים. אני הולך ליורק, הוא בריטי ממה שאמרו לי, והוא ''ממש מצוין, הבן של האהרונוסונים הלך אליו אחרי שהתגרשו והוא אומר שהוא נהדר!'' כפי שאבי ציין אינספור פעמים. בחדר ההמתנה - נערה בת לא יותר מחמש עשרה, נראית שברירית ושוקלת לא יותר משלושים וחמישה קילו, להערכתי - אנורקסית בוודאי, אולי מכורה לסיגריות (הריח). מולה יושבת אישה בת לא יותר מעשרים וחמש, מטופחת ביותר ומאופרת בהגזמה פראית, וודאי חשבה שמקבלים כאן אוסקר, ב''קליניקה הטיפולית''. ציפורניה מוארכות בגוון טורקיז חריג ביותר, ועל הקמיצה שבידה השמאלית עיגול כהה השקוע לתוך העור. גרושה. אני מהנהן, מחייך חיוך קטן ומזויף במקצת, ומתיישב לצד הגרושה. כעבור רבע שעה, בדיוק בזמן, נפתחת הדלת והמטופל הקודם יוצא, בחור כבן חמישים במכנס קצר משובץ שחור ולבן וכובע היפסטרי תל-אביבי מוזר עם גולגולת כסף המעטרת את קדמתו. משבר אמצע החיים, כך נראה. הוא אומר ''וסרמן'', מסמן לבא בתור, ויוצא מהחדר.
אני קם, רואה את הכיתוב שעל הדלת השמאלית: ''Hatt York, M.D., P.H.D.'', ונכנס.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...