>  >  > 

המוצ'ילרו - פרק ב'

מסע לרגלי הרי האנדים



החודשים שבאו אחר כך היו עמוסי זיכרונות, ורצופי מחשבה מעמיקה. שיר צירף את הכסף מעבודתו במפעל של הקיבוץ למענק השחרור והחליט לצאת לטייל בדרום אמריקה בנובמבר הקרוב. הוא נסע במטרה להתרחק מכל דבר שיזכיר לו את העבר, לברוח מהזיכרונות ומהכאב, ולחפש את עצמו בין אנשים אחרים, פחות מודאגים מהישראלים. הוא קיווה למצוא את ייעודו בארץ נוכריה, סלעית וידועת הסבל, במקום בו האוויר נקי וטהור, הגשם יורד כל השנה, ובעונה זאת השמים כמעט תמיד כחולים ולבנים.
בפנטזיה שלו כיכב הסרט ההוליוודי על מסעותיו של המהפכן צ'ה גווארה לאורכה ורוחבה של דרום אמריקה - יבשת אומללה בה האנשים מסכנים, שקועים בעוני, מחלות, ואומללות ובכל זאת תמיד מלאי שמחת חיים.
בטיסת 'אל-אל' לברזיל פגש מטיילים רבים שהוסיפו טיפים לכל הידע שכבר רכש מקריאת יומנים של מטיילים שקדמו לו. המשך הטיסה היה במטוס של חברה מקומית שהתנדנד כמו סירה בים, זו הייתה טיסה רעה ומדאיגה, אבל בסופו של דבר הם נחתו בשלום.

הוא צעד במהירות על השביל המתפתל, הירידה שבאה אחרי העלייה המפרכת הובילה למה שנראה כתחנת דלק עם שרותי דרך, ממרחק הבחין במשאיות חונות ליד הפונדק.
אחרי עשרים דקות של הליכה מהירה נכנס שיר לתוך הפונדק הבנוי בסגנון קולוניאלי שעם לקוחותיו נמנו גם נהגים שעברו במקום וגם תושבים מקומיים. הם ישבו ליד השולחנות, שתו מהמשקה המקומי המרענן ופטפטו על נושאים שגרתיים.
שיר הזמין לעצמו שתייה קלה וכמה חטיפים ארוזים ושאל את בעל הבית בספרדית בעלת מבטא זר בולט, ''האם שמעת על משאית שפניה מופנים למעבר הגבול?''
האיש הפנה את שאלתו בקול רם לכל לקוחות הפונדק, ''האם מישהו מהאורחים נוסע לכיוון הגבול ומסכים לקחת טרמפיסט?''
לרגע השתרר שקט מוחלט שהופר בפתאומיות למשמע קול גברי מאחד השולחנות הניצבים ליד החלון, שאמר, ''בעוד יומיים, אם אלוהים והבתולה הקדושה ירצו, אגיע למקום הזה, מי הנוסע?'' שאל.
שיר הרים יד וניגש אליו עם בקבוק השתייה בידו, האיש הזמין אותו להתיישב והביט בו בעיניים חודרות. ''מוצ'ו גוסטו, סניור, אבלה אספניול?'' שאל הזר.
''סי און פוקו, תודה לך שהסכמת לקחת אותי, שמי שיר ואני מישראל, אני מטייל בארצות הרי האנדים.'' הציג שיר את עצמו.
''מוי ביאן! אני אשמח לקחת אותך כעוזר ואיש שיחה שיוכל לתת יד אם יהיה צורך.'' אמר האיש, מביט בו לראות מה תהיה תגובתו להצעה.
''בטח! בלי שום בעיה.'' ענה שיר בלי היסוס.
''משאית הפורד הכחולה עם הנגרר היא שלי, אני מתכונן לצאת לדרך בארבע בבוקר ואני לא אחכה לאף אחד.'' הזהיר אותו מארחו.
''סי סניור, אהיה לידה רבע שעה לפני היציאה.'' הבטיח שיר.
''קוראים לי טוני, אני ישן בקבינה של המשאית, יש לך איפה לישון?'' שאל.
''לא, עדיין לא. הרגע הגעתי.'' ענה שיר, קצת נבוך.
''קר פה מאוד בלילות. כדאי שתישן תחת גג.'' העיר טוני וקם.
שיר ניגש לבעל המקום לברר על אפשרויות לינה, והתבשר שכל חדרי הפונדק כבר תפוסים.
''אם יש לך אוהל, בחור צעיר, תוכל לפרוש אותו תחת הגגון ליד השירותים של המתחם וללון שם.'' הציע הפונדקאי.

הלילה כבר ירד על המקום והשמים הבהירים והקרים היו זרועים כוכבים נוצצים ולא מוכרים. שיר הלך לכיוון הסככה המרוחקת, מצליח לזהות במבט חטוף רק ארבעה כוכבים גדולים בוהקים - צלב הדרום. הוא נזכר שקרא בחוברת טיולים שניתן למצוא בעזרתו את מיקומו של אלפא, כוכב במערכת הקנטאורוס, הכוכב הקרוב ביותר למערכת השמש.
ליד הגגון חנו המשאיות בשורה, דומות אחת לשנייה בחשכה, האורות הלכו וכבו בחלונותיו של הבניין הקולוניאלי, שקט פשט על פני כל המרחב הצונן.
שיר פתח את תרמיל הגב בחשכה, הוציא את הפנס והדליק אותו, הוציא את האוהל ואת שק השינה וניגש לדפוק את היתדות בפטישון. האדמה הסלעית הייתה קשה מידי, יתדות האוהל לא חדרו דרכה והדפיקות של שיר נעשו נמרצות יותר.
לפתע נפתחה דלת אחת המשאיות ומהקבינה ירד גבר, כמעט ערום, שפסע כמה מטרים הצידה, הוציא את איברו והתחיל להשתין בקשת רחבה על סבך העשבים שגדלו סביבו.
שיר התיישר, התבונן בצילה של הדמות ומיואש חזר לדפוק על היתד הסרבני. האיש ששמע את הרעש ניער את איברו, השחילו לתחתוניו וניגש אל שיר, כשהתקרב זיהה שיר את טוני, הנהג מהפונדק.
''ניניו, אתה מתארגן ללילה?''
''סי, מנסה להעמיד את האוהל, אבל האדמה קשה מידי.'' התלונן שיר.
''אתה לא תצליח וגם אם כן זה ייקח לך עד ארבע בבוקר, ואני לא יכול להירדם מהרעש שלך.'' אמר טוני,
''שים את הציוד שלך על המשאית שלי ובוא לישון על כיסא הנהגים, זה לא הכי נוח, אבל זה מה יש.'' הציע ונסוג לעבר המשאית, בורח מהקור העז ששרר בחוץ.
בתחושת רווחה פלט שיר קריאת שמחה ותודה לטוני ומיהר לקפל את הציוד, והלך, רועד מקור, לכיוון המשאית. בתוך הקבינה המגוננת מהקור היה כיסא רחב דיו שיספיק לשלושה נוסעים לשבת בנוחיות. הכיסא המרופד עור היה קצת קשה אבל נסבל. מעל הכיסא, לרוחב הקבינה היה מעין כוך ענק, גבוה ועמוק, מכוסה ווילונות הזזה סגורים שמבעדן בצבץ דופן של מזרון עבה, עליו שכב כנראה הנהג. לפתע טוני שלף את ידו מבעד לווילון, אוחז בשמיכת צמר, הפיל אותה על שיר, הזכיר לו לנעול את הדלתות ובירך אותו, ב'בואנס נוצאס'.
שיר התקשה להירדם מיד, לקח לו זמן לחמם את גופו תחת השמיכה ולמצוא תנוחה נוחה, אך לבסוף נרדם, מקופל.

ידו של טוני נגעה בכתפו ונענעה אותו קצת, הוא קפץ והתיישב על הכיסא, גופו כאב מהשינה המאולצת.
דמדומי השחר התגנבו באיטיות מעל האופק, טוני ירד מהמשאית ולאור פנסיה הכין קפה על גבי גזיה. שיר ירד אחריו מכוסה בשמיכה, ''בואנוס דיאס, טוני.'' בירך את מארחו.
''בואנס ניניו, ישנת טוב?'' השיב לו טוני בנימוס.
''סי, טודו מוי ביאן.'' ענה שיר ובחן אותו מקרוב לאור הפנסים. גופו היה חטוב, בגובהו של שיר פחות או יותר, רזה אבל שרירי, שיערו שחור משחור ועורו שחום. שיר העריך את גילו כשלושים פלוס. אחר כך הוא סיפר לשיר ששמו המלא הוא אנטוניו, אבל כולם קוראים לו טוני. לשיר הוא נראה כגבר שקט ורציני, וספיחי הזקן בן כמה הימים על פניו רק הוסיפו חן לדמותו הגברית.
טוני הציע לשיר כוס קפה חם וסיפר לו על עצמו, הוא גילה שהוא יליד ישוב כפרי בסמוך לעיר פרנה, אבל החברה הבינלאומית בה הוא עובד מתמחה בהובלת ציוד תעשייתי וחלקי חילוף לתחנות להפקת נפט וגז למדינות באזור, ומשלמת משכורת טובה בדולרים, ולכן החליט לעשות קופה ולעבוד במשך כמה שנים כדי לחסוך כסף ולהגשים את שאיפותיו.
אחרי שהם סיימו לשתות טוני כיבה את הגזיה, קיפל ושטף הכול, הניח את ערכת הקפה בקופסה הצמודה למיכל לחץ האוויר של המשאית, טיפס אחרי שיר לקבינה והניע,
''אנחנו יוצאים לדרך.'' הכריז והמשאית המפלצתית עלתה באיטיות על דרך הכורכר והתרחקה מתחנת הדלק, מותירה מאחור ענן של מערבולות אבק.

השעות הראשונות של הנסיעה עברו עליהם בשתיקה. שיר התנדנד, ישנוני, ולמרות אזהרותיו של טוני היה נשען מבלי משים על הדלת. המשאית גמאה מרחקים וטוני ליווה בשריקתו את הרדיו שהשמיע מבחר שירי פולקלור מקומיים בעוד שיר מתבונן בו מהצד במבטים חטופים. טוני היה בחור חסון, בעל זרועות חזקות ורגליים עבות, פה מלא עם שפתיים בשרניות, אף נשרי, שפם מטופח, עצמות לחיים גבוהות, עיניים שחורות ושיער חלק שחור ושופע. דוגמה יפיפייה של המין האנושי באמריקה הדרומית. כחלוף הזמן חש שיר משיכה גוברת לטוני, לעיניו השחורות, לשתקנותו ולחבילה המכובדת שתפחה בחזית מכנסיו.
המשאית חצתה בדרך אחד מאגמי המלח באזור, ושיר התבונן, מוקסם כמו ילד, בנוף ותיאר בהתלהבות באוזני טוני את כל מה שראה. הנהג המשועמם בדרך כלל מהנוף הלבן המונוטוני והמסנוור של המליחה החזיר לו חיוך, נהנה מההתרגשות של נוסעו הצעיר, מחיצות הזרות והנימוס בין השניים הוסרו ונוצר קשר אנושי, אינטימי. הם בחנו זה את זה מזוויות עיניהם, תוהים אחד על קנקנו של השני, וסגנון הדיבור שלהם הפך מלא אמון. שיר שם לב לפתע שטוני עונד טבעת נשואים מכסף, פשוטה אך עבה, ''יש לך משפחה?'' תהה.
טוני הביט בו מחייך חיוך עצוב, ''הייתה לי אישה ושני ילדים קטנים, בן שבע ובת חמש, אבל נפרדנו. אני עברתי להתגורר בפרנה, קרוב לאבא שלי, הוא אדם נפלא ותומך בי בכל דבר מאז שאמי נפטרה בילדותי.''
שיר חש ששאלתו מביכה את טוני, שינה נושא ועבר לספר לו על אביו, מודה שהוא לעולם לא היה מסכים להתגורר בקרבתו. הוא סיפר שאביו הוא כנר נודע, שמן, קירח וחיוור פנים, מרכיב משקפיים עבים ובעל אופי קפדני וחסר חמימות. הוא תיאר לטוני את הוריו - יהודים גרמנים שהיגרו לישראל במאה העשרים, מביאים איתם את התרבות הנוקשה של ילדותם. תרבות חמורה שהם ניסו לכפות גם עליו, ולכן הוא לא שומר איתם על קשר חם כיום.
טוני עדיין חייך, כאילו לא קלט לגמרי את רמיזותיו של שיר, בהתחלה חשב אותו לסתם תייר חולף ופתאום התברר לו שהבחור מחפש תשובות גם לעצמו, ''אתה דובר גרמנית?'' שאל.
שיר התחמק מתשובה ישירה, מנסה להסתיר מטוני את יחסו העוין לשפה הגרמנית הקרה והנוקשה ורק העיר שהוא לא דומה להוריו. ''אני דובר עברית, אנגלית וקצת ספרדית.''
מדי פעם ניצל טוני את העובדה שהדרך הייתה ישרה וריקה והפנה אל שיר מבטים חטופים, מופתע כל פעם מחדש מיופיו של הטרמפיסט הצעיר שלו - הלובן של עורו, עיניו הכחולות הגדולות והמבריקות מוצלות בריסים עבותים, הנמשים על אפו ששיוו לו חן מיוחד, פניו החלקים ושיערו האדמוני, המתולתל, הסמיך והעדין כמשי - אבל מה שהרשים אותו במיוחד היה מבטו של שיר שהוא גילה בו תערובת מושכת של חושניות ותמימות שמימית.
'איזה חמד של בחור אספתי לי בהר.' הרהר טוני, שכבר ידע בעבר יחסים עם גברים, והרגיש גל של חום שוטף את פניו, חום שצרב בחזהו וגרם לבתי שחיו להזיע למרות מזג האוויר הקריר. הוא חש משיכה לא מוסברת כלפי הנוסע שישב לצידו, ואיברו הרדום התעורר והוצף בדם כל פעם שלכסן מבט חשאי אל הצעיר שישב לצידו. גם שיר לא חדל להגניב לעברו של טוני מבטים חשאיים, מחפש בפניו רמזים שילמדו אותו על מצב רוחו. כמו טוני גם הוא מגורה ותוך האזנה לדבריו דמיין איך הוא מתכופף מעל מפשעתו של טוני ובעידודו הוא משחרר את הזין שלו ממכנסיו, מריח בהנאה את גופו ומענג אותו במציצה. הוא שמע בעבר סיפורים על נהגי משאיות שלא מסרבים למציצה טובה מטרמפיסט אסיר תודה, והפנטזיה המגרה הזו העלתה רוק בפיו, למרות שגם הפחידה אותו. הוא בחן את נהגו, חושש שהוא מסוגל לקרוא את מחשבותיו הנסתרות והתפלא איך האיש הזר הזה הצליח להעיר אצלו תחושות רדומות שכבר לא חש מזמן.
''למה אתה מסתכל עליי כל הזמן?'' הפתיע טוני את שיר, שהתבלבל ולא ידע מה ישיב לשאלתו. עורו הצטמרר מהמחשבה לספר לו בגלוי על החשקים המענים אותו ועל הלחץ המכאיב בתחתוניו, אבל איך יוכל לתאר באוזני גבר נשוי ואב לילדים, על שאיפתו להתחבק איתו, לחוש את נשימתו על עורו ולספר לו שחור התחת שלו פועם מרוב תשוקה כלפיו. האיש עדיין עונד טבעת נישואים, הוא בטח הטרוסקסואל ואולי גם הומופוב, ומי יודע מה מידת הסובלנות הקיימת כאן, במקום הנידח הזה, בו יכול להתרחש בקלות הרג אכזרי על רקע שנאה לזר.
הנהיגה המעייפת במשאית במשך שעות ארוכות כדי לפרנס את משפחתו מצביעה בברור על נטיותיו הסטרייטיות, מספיק להסתכל על הפאנל בקבינה של משאיתו שמלא בקישוטים ובתמונות של משפחתו - נעלי צמר צבעוניים של תינוק, תמונה קטנה של קדוש מקומי, לא מוכר אפילו על ידי הכנסייה הקתולית, וכרטיסייה עם פרח מצויר, כנראה על ידי בתו, ועליה כתובה הסיסמה – 'אבא, תנהג בזהירות, אני מחכה לך.'
''סליחה טוני, לא התכוונתי להפריע לך לנהוג, אשתדל להפסיק להסתכל עליך.''
''לא ניניו, אתה לא מפריע לי, גם אני מסתכל עליך כי אתה איש זר בנוף הזה, ואתה מעניין אותי.''
שיר חייך אליו, עיניהם נפגשו במבט אוהד, ונפרדו בציפייה לעוד. הם נסעו כל היום בדרכי כורכר מתפתלות בין גבעות ועמקים מיוערים מקסימים, ופטפטו על אלף ואחד דברים באווירה נעימה שהפכה בהדרגה לחמה וידידותית מאוד. בדמדומי הערב הם ראו מרחוק מתחם חנויות ומגרש חניה. ''רעב?'' שאל אנטוניו.
''כן, מאוד.'' השיב שיר, שבדומה לטוני אכל רק כמה פירות, ושתה איתו כל היום 'מטה' מר, משקה אינדיאני דומה לתה ירוק שנהוג לשתות יחד בקשית.
''אני מזמין אותך לאסדו מקומי.''
''בשעה כזו?'' היסס שיר, מפגין את חינוכו הגרמני, אבל טוני לא הקשיב לו והתרכז בכניסה למגרש החנייה מלא המכוניות, האוטובוסים והמשאיות. הוא מצא חנייה מול הפונדק שהיה אפוף ריחות צלייה של בשר על האש. שניהם ירדו, מותחים בהקלה את איבריהם הרדומים.
טוני מהיר לכיוון השירותים במטרה לרוקן את שלפוחיתו. ''אני מתפוצץ מהלחץ.'' הכריז ולחץ את כף ידו על מפשעתו בניסיון לעצור את זרם השתן המאיים לברוח. רק אז הבחין שתנוחתו חסרת הבושה והמחווה הגברית שלו מרתקות אליו את מבטו של שיר שהתמקד בו כמו מהופנט. טוני פתח את רוכסן מכנסיו, והלך במהירות לעבר השירותים, מניח לשיר לצפות בישבנו הערום.
שיר בחן בעניין את התחת השחום החלק והגברי של טוני, ליטף ברכות את זקפתו, מסתפק במגע מעל מכנסיו, והלך אחריו להתרוקן גם כן.
אנטוניו השתין, משמיע קולות של הקלה, ואחר כך ניער את אברו והלך לשטוף את ידיו בכיור מביט דרך המראה בשיר שהחזיק חסר אונים את הזין המגורה שלו ולא הצליח להשתין.
''בוא כבר, אני רעב.'' אמר ושיר סגר את מכנסיו והלך לשטוף את ידיו בלי להשתין.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...