>  >  > 

כמעט מצחיק

אני מתעוררת בשישי בבוקר, ומתיישבת לפני כולם לקפה. אתה ישן על הספה כבר אלוהים יודע כמה זמן,והגוף המצטמק שלך מעורר בי בחילה. הבוקר הזה יפה, ואולי אפילו הייתי מרגישה שהתעוררתי במקומי אם לא דמותך הצורמת לי כל כך במרחבי הסלון האפרורי והקריר.
הייתי אצל העובדת הסוציאלית אתמול, והיא סיפרה לי שהגעת כמעט בכוח לפגישה של אחותי ושלה.
זה העלה בי חיוך מלגלג, המחשבה שכשעזבתי את הבית וחיי התפוררו, לא הצליחו להכריח אותך להתקרב אפילו מטר למשרד של העובדים הסוציאליים, כי מה לך ולי?
ורק אני יודעת, בגילי הצעיר, ילד מגודל שכמוך, שלך ולי יש יותר מהמשותף משהיית רוצה להעלות כאפשרי בזווית מוחך הצר.
אני יושבת לי וממשיכה לשתות, והקפה גולש לחלל המטורף שפתוח אצלי בבטן כבר שבועיים כמעט, אולי יותר. ואני יודעת שלך יש בדיוק אחד כזה, ממש כמו שלי – וזה גורם לי להרגיש רק קצת יותר טוב.
אז החיים שלך מתפוררים. בגיל חמישים האישה שלך עוזבת אותך, ופתאום, אמנם לא ברגע כמוני, אתה מאבד את כל מה שהיה עד עכשיו שלך. פתאום האדם שהיה כל כך קבוע בזווית של העין, בחצי השני של מיטתך, בצד השני של הקו, מפסיק פתאום להגיד לך כן, ומשתתק כשאתה אומר שאתה אוהב.
פתאום המילים והפרחים אותם לא קנית ולא אמרת כל השנים הללו ממלאים את הבית במין תחינה כמעט אומללה, ואם זה לא היית אתה אולי הייתי מרחמת,אבל אין בי שום אמפטיה כלפיך.
בגיל שתים עשרה, אחרי שאיבדתי את כל המשפחה שלי, ואת החיים שהכרתי והגעתי לכאן
לצפות לאמפטיה מצדך היה כמעט בגדר חוסר נימוס, אתה בגילך עם החיים המושלמים שלך לכאורה ואני ילדת אשפתות, מלכת קבצנים... מה אני מבינה בכלל?
תמיד הראשונה לטמון יד בצלחת, כי אם לא אני לי מי לי.
והנה, גדלתי ובגרתי, והתהפך הגלגל, כמעט.
אני לא נשואה. לא. אין לי שני ילדים, בכלל לא. אין לי בית וחובות וחשבונות.
השעון שלי לא מתקתק. בערך.
אבל את כאב הפרידה אני חווה כולי בבשרי ועצמותיי, ממש כאילו מפעל חיי נהרס ברגע.
ואולי ממש כמו אצלך, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, מילה במילה צעדתי אל הסוף הברור.
ורק הלב התיר את ההדק, ונתן לעצמו את כל המקום בעולם להתרפק על גוף לא לו.
אתה נשבר ובוכה כבר חודש ימים, ואני לא מזילה דמעה. שומרת בבטן, כמו כבוד או גאוות הנקם שגואה בי עכשיו. הנה אתה, בגיל חמישים מאבד את הכל בפעם הראשונה, ואני בגיל שבע עשרה וחצי מאבדת את כל מה שהיה לי בפעם המי יודע כמה, ואיזה הבדל בתגובות.
אתה לא מרפה ממנה, ואני מסתכלת עלייך, ומייד משקיטה את האצבעות שמחייגות את המספר שלה בפעם המי יודע כמה. זה לא הדבר הנכון לעשות, לא לי ולא לה.
ואתה שולח פרחים וברכות וחיבוקים ונשיקות שנתקלים באותה חומה, היא כבר לא אותה אישה.
גם שלי לא. רק שבמקום לשלוח את כל זה ולעשות את הצעדים הנואשים האלו בעיניי, אני פותחת רגליים לבחורים. בעוד שאתה מנסה לפייס אותה וברור לכולם חוץ ממך שאתה מנותק לגמרי מהמציאות אני ממשיכה בחיי כי אין לי ברירה, כי אני לא יכולה להישאר מנותקת
ולקוות שהיא תחזור לזרועותיי, ושאני אחזור לשלה.
זו לא בחירתי, וזו לא הדרך בה אני מכירה אותה, ועם כל אדם שאומר שאולי היא תחזור,
כי זה כבר קרה, לי מתחוור שזה פשוט לא יקרה, והכאב גואה בי ומציף, אבל הדמעות נשארות יבשות.
בגיל שבע עשרה אני יודעת בדיוק מה עשיתי לא בסדר ואיפה טעיתי. בגיל שבע עשרה אני כבר לא מנסה לשנות את הגורל שהבאתי עליי. בגיל שבע עשרה אני עוד נזכרת איך האמנתי, וראיתי אותה אומרת לי שהיא מאוהבת בי, שתינו גדלות ביחד וישנות באותה המיטה בדירה שהיינו אמורות להשכיר. שוכבות מתוך תשוקה ולא מתוך חובה. אני אתגעגע לריחות של הכלבה והכירבול בתוך הפוך, ולפנים העייפות בסוף היום. לחוסר הרחמים שאני כל כך אוהבת. בגיל שבע עשרה אני מסתכלת עלייך וכמעט מחייכת בחוצפה.
בגיל חמישים, אתה לא יודע מה עשית לא בסדר, ואיפה טעית. בגיל חמישים, אתה עוד מנסה לשנות את הגורל שנגזר עלייך. בגיל חמישים אתה עוד רואה אותה בדמיונך, אומרת לך מילים אוהבות ושניכם מזדקנים במרפסת בבית שבניתם. שוכבים מתוך רצון ולא מתוך הרגל. אתה תתגעגע לתיפוף העקבים הקליל, לפנים העייפות, לחוסר הרחמים שלה. בגיל חמישים, אתה אפילו לא יודע שאישתך עוזבת אותך כי היא התאהבה באישה.
אם לא הייתי מבינה זה כמעט היה מצחיק אותי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...