גברים מתנשקים (ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה)
גברים מתנשקים (ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: ארכיון GoGay.

 >  >  > 

אטרף - פרק ה'

1. אודיגו

אז כן, אסי לא נרתע מקשר עם גבר בגילי ומצא משהו מושך בגופי המתבגר, בשערי הלבן ובקמטים שלי, קרא לי המנטור שלו ורצה אותי בגלל הכריזמה, האופי, האישיות ושאר ההבלים חסרי הערך האלה, אבל מה כל זה היה שווה אם הוא המשיך לחיות עם אשתו?
ואני, כמו טיפש - ליפול ככה בגילי, פשוט מעורר רחמים – האמנתי לו במשך כמה חודשים מתוקים, אבל בסוף אפילו אני התפכחתי. הבנתי שאם אני אמשיך ככה, זה שוב ייגמר בהתמוטטות עצבים כמו שקרה לי אחרי הסיפור עם יפתח. אז הייתי צעיר וחזק יותר, ויצאתי מזה בסוף, אמנם חבול ופצוע, אבל חשבתי שחכם הרבה יותר. מסתבר שטעיתי, נשארתי טיפש ושוב נפלתי, אבל הפעם התעשתי בזמן. כנראה שבכל זאת למדתי כמה לקחים מהעבר, הפסקתי את הפרשה לפני שיהיה מאוחר מידי, וברחתי על נפשי.
אסי ניסה לשמור על קשר, כתב מיילים ארוכים ומשתפכים, וסיפור על געגועים ועצב, כן, ממש... ניסיתי להתעלם ולייבש אותו בתשובות קרות וחסרות רגש, אבל הוא לא הרפה, ולבסוף לא נשארה לי ברירה וחתכתי את זה באכזריות.
לא יפה מצידי, אבל תאמינו לי, לי זה כאב יותר.
אחרי שהודעתי לו בפירוש שאני לא רוצה יותר קשר איתו כי נמאס לי מארוניסטים נשואים - אולי זה היה קצת אכזרי מידי לכתוב שלום ולא להתראות, אבל נסחפתי בלהט הכתיבה - הוא הבין סוף סוף, הרפה וניתק קשר.
רק אז משהו בי השתחרר ונרגע, הפסקתי לחשוב עליו ולהתאבל על אובדנו, והתחלתי לחשוב על העתיד. אני מודע היטב לכך שלאדם בגילי לא נשאר עוד הרבה עתיד, אבל בשום פנים ואופן לא רציתי לבלות את הזמן שנותר לי בבדידות.
הגיע הזמן לפשרות, הודעתי לעצמי אחרי שנתתי מבט ממושך וביקורתי בדמות הנשקפת אלי מהראי, וגם סתם חיבה וידידות נעימה טובות מבדידות.
אני מניח שצעירים ממני יטענו שנכנעתי וויתרתי, אבל מה עוד יכולתי לעשות? אחרי שהפנמתי שזהו, בגילי אני כבר לא אחווה יותר אהבה, הלכתי לקבלת שבת שארגנה הקהילה היהודית לקהילה ההומו לסבית. בארץ בטח היו מופיעים לאירוע הזוי כזה רק שתיים וחצי לסביות נואשות, ואולי טרנסג'נדר שרוט אחד, אבל באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הופיעו די הרבה אנשים, ועוד לפני שהצלחתי למצוא מקום לשבת, התביית עלי צעיר שמנמן אחד שהציג את עצמו כמייק, ונדבק אלי עד סוף הערב שכלל כיבוד כשר, שירה בציבור, הדלקת נרות שבת ושאר זוועות מהזן הציוני אמריקקי דביק שעשו לי כאב ראש נורא. מזל שהצלחתי להדחיק אותן מיד כשיצאתי משם, ומייק חופז בעקבותיי. חשבתי שאפטר ממנו אחרי שאמצא מונית, אבל למייק רב התושייה הייתה מכונית משל עצמו, והוא התעקש להסיע אותי הביתה ככה שנאלצתי לתת לו את כתובתי. בדרך נתקענו באיזה פקק תנועה ומייק ניצל את ההזדמנות ושפך בפני את סיפור חייו, מגלה לי שהוא דובר קצת עברית, שהוא יהודי וציוני נלהב, ושהוא חולם לעלות לארץ ולהגשים בגופו את מצוות יישוב ארץ ישראל, ולכפר בכך על מעשיו של אביו שגדל בארץ, אבל ירד ממנה כמה חודשים אחרי שהשתחרר מהצבא, ומאז לא שב אליה.
גם אימא שלו היא ישראלית לשעבר, גילה לי מייק, אבל כלפיה הוא היה סלחני מעט יותר כי היא ירדה מהארץ בגיל עשר יחד עם הוריה שנסעו בחופשת הקיץ לבקר את הדוד באמריקה, ונתקעו בה עד עצם היום הזה.
''אולי כדאי שתבקר קודם בארץ, תסתובב קצת ותראה אם מתאים לך לגור בישראל? זו לא מדינה שקל לחיות בה.'' ניסיתי לצנן מעט את הלהט הציוני של בן שיחי הצעיר.
ובכן, הפתעה הפתעה, מסתבר שמייק כבר ביקר לא פעם בארץ, והוא אפילו מדבר מעט עברית עילגת. אחרי הקולג' הוא התנדב לעבוד בקיבוץ צפוני נידח אחד וחי שם כמעט שנה שבמהלכה הבין סופית שהוא הומו, מה שהפחיד אותו כל כך עד שגרם לו לחזור במרוצה הביתה, להורים.
הוא נשאר עוד כמה שנים בגלות, למד באוניברסיטה, הוציא תואר בספרות אנגלית, ובמקביל יצא מהארון, והתנסה בכמה וכמה מערכות יחסים כושלות עם גברים, ולבסוף החליט סופית שהוא רוצה לחזור לארץ. ''ועדיף עם בן זוג ישראלי.'' בישר לי, החנה את מכוניתו מול דירתי, ונעץ בי מבט רב משמעות.
''תוכנית מצוינת.'' שיבחתי אותו, וחייכתי אליו בחיבה. נכון, הוא היה שמנגוץ חייכן ומתלהב, צעיר מידי ובהיר מידי ואמריקאי מידי, וגם, לא עלינו, מקריח מעט, אבל היה לו חיוך חמוד, עיניים כחולות יפות ושפע רצון טוב.
הנחתי לו להתלוות אלי לדירתי השכורה שהייתה קופסת לבנים מכוערת וחסרת אופי, מרוהטת בצמצום, והדבר החיובי היחיד שניתן היה להגיד עליה היה שהיא נקייה, וכשהוא נצמד אלי, רועד מחרמנות והתרגשות, שיתפתי פעולה וזרמתי איתו למיטה.
הוא היה כל כך נלהב ואסיר תודה ומשתפך עד שליבי לא נתן לי להעיף אותו בתום הזיון, שהיה דווקא לא רע, והוא נשאר לישון איתי עד למחרת, אכל איתי ארוחת בוקר שהכין לי במו ידיו, ומאז לא יכולתי להיפטר ממנו יותר, והאמת, גם לא ניסיתי יותר מידי.
הסברתי לו מיד בהתחלה שאני מבוגר מידי בשבילו, שאני אחזור לארץ רק בעוד שנה או שנתיים, ואולי יותר, ושאין לנו שום דבר משותף, וחוץ מסקס לא יצא לו ממני כלום, אבל במקום להבין את הרמז ולהמשיך הלאה, הילד רץ לקנות לי שטרודל תפוחים, ולחמניות שיפון, והתרוצץ בכל רחבי בוסטון עד שמצא נס קפה מגורען שיהיה לטעמי, ועוד הגדיל לעשות וקנה לי עיתון בעברית.
''אני נהנה לפנק אותך.'' הכריז כשאמרתי לו בחומרה שזה מיותר, ואין בכך טעם.
''שום דבר טוב לא יצא לך ממני.'' סיברתי את אוזניו בעברית, ובתגובה הוא ביקש שאדבר איתו תמיד עברית, ואחר כך כרע על ברכיו לפני ומצץ לי את הזין בזמן שהתענגתי על הלחמנייה שהוא טרח למרוח למעני בריבת חמוציות.
לא יכולתי שלא לחבב את מייק, למרות שהיה בו משהו כלבלבי מתרפס ונלהב שלפעמים שעשע אותי, ולפעמים מרט את עצבי. הוא תמיד היה שם, נכון לשירותי, נלהב תמיד לבלות במחיצתי, נכון לספוג כל גערה ועלבון, ללכת או לחזור על פי דרישתי, ובתמורה ביקש רק שאקרא לו מיכה כשאנחנו במיטה, ואניח לו לכרכר סביבי.
לפני עשר שנים לא הייתי טורח להסתכל על אחד כמותו, אבל בגילי המתקדם נעשיתי פחות בררן, יותר סלחן, ותרן אפילו, והיה עלי להודות שנוכחותו של מייק הצעיר היוותה מזור לגאוותי הפגועה, גאווה רמוסה של הומו בודד ומזדקן.
אחרי שנה וחצי בבוסטון החברה שעבדתי בה נמכרה לחברה אחרת, והתבשרתי שנוכחותי לא דרושה יותר.
''אתה יכול לחפש משהו אחר.'' הציע מייק שהיה מודאג הרבה יותר ממני מפיטורי.
''אני לא חושב שיש בזה טעם מייקי, בין כה וכה אישור העבודה שלי נגמר בקרוב, וקשה להגיד שאני מצטער, אני לא חושב שהייתי עומד בעוד חורף אחד כאן. הגיע הזמן לחזור הביתה.'' ליטפתי את לחיו הורדרדה.
''אתה בטוח שאתה רוצה לעזוב?'' הביט מייק בצער בדירה שלי שנעשתה בזכותו הרבה יותר נעימה ומסבירת פנים.
''כן, חמוד, אני חושב שהגיע הזמן, אבל אתה יכול להישאר לגור פה אם תרצה, אני לא חושב שהשותפים שלך לדירה ישימו לב אם תעזוב, בין כה וכה אתה נמצא פה רוב הזמן.''
''כן, אבל בלעדיך זה לא יהיה שווה כלום.'' מחה מייק, והביט בי כמו ילד נעלב, ''אני יכול לבוא אתך?'' הפציר ולחץ את כף ידי בכפות ידיו הרכות והשמנמנות.
''אתה מתכוון לבוא איתי לישראל? אתה בטוח שאתה רוצה לעזוב את העבודה שלך ולהתחיל הכל מחדש?''
הוא הנהן, מביט בי במבט לח, מלא מסירות, מתעלם מאזהרתי שמצב שוק העבודה בארץ לא יציב, וגם המצב הביטחוני לא מעודד ו...
''בבקשה אמיר, קח אותי אתך.'' התחנן, ואטם את אוזניו כשהודעתי לו שהוא כבר בן אדם מבוגר, אני לא צריך לקחת אותו לשום מקום, זכותו לגור בכל מקום שיחפוץ.
''אני רוצה לגור אתך.'' נצמד אלי.
''אבל הדירה שלי ממש קטנה, וחוץ מזה היא מושכרת לשנתיים, ואני בכלל לא בטוח שהבחור שהשכרתי לו אותה יסכים לפנות אותה לפני הזמן.''
''אז נמצא מקום אחר.'' התעקש מייק.
לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשלוח מייל לקובי שגר בדירה שלי ושמר על החפצים הרבים שהשארתי בארץ. הוא שמח מאוד לשמוע ממני, התקשר אלי בסקייפ וסיפר לי בשמחה רבה שנפלתי עליו ממש בזמן, ואיזה מזל שאני חוזר לארץ כי הוא התקבל לעבודה באילת דווקא, וממש לא בזין שלו להתחיל לחפש מישהו שיגור בדירה שלי במקומו, ואיזה יופי שאני חוזר בדיוק עכשיו, והאם יש לי כבר עבודה?
''לא, עוד לא.'' נאלצתי להודות, ''אבל אני בטח כבר אמצא משהו.''
''כבר מצאת.'' הכריז קובי בשמחה גדולה, ונתן לי מייל של מישהו שמחפש בנרות מורה לעברית ולשון למכללה חדשה שנפתחה זה עתה, ואולי אני מכיר מורה טוב לאנגלית? רצוי אחד שהאנגלית היא שפת אימו.
''כן, אני!'' צעק מייק שהעברית שלו השתפרה מאוד בזכותי.
''זה היה מיכה.'' הסברתי, ''הוא רוצה לעשות עלייה.''
קובי גיחך ואמר שהוא ידע שאני לא אשאר יותר מידי זמן לבד, והמשיך וסיפר לי חדשות על כל מיני מכרים משותפים שלנו, וממש לפני שנפרד ממני גילה לי בשמחה שהמכר המשותף שלנו, אסי הארוניסט הנשוי, הוא כבר לא.
''לא מה?'' שאלתי ויד קפואה של חרדה לפתה את ליבי פתאום, ''מה קרה לו? הוא בסדר? מה הוא לא?''
''תרגיע, הוא בסדר גמור, אבל הוא כבר לא בארון, ואחרי שאשתו העיפה אותו מהבית הוא כבר לא קובייה צהובה.''
''אשתו העיפה אותו מהבית? איך אתה יודע?''
''הוא סיפר לי בעצמו.'' התמוגג קובי מפיסת הרכילות העסיסית שבפיו וסיפר לי, כמעט מגרגר מעונג, איך אשתו של אסי החליטה שגם היא רוצה להצטרף למאה העשרים ואחת, ואחרי שעשתה קורס באינטרנט הלכה ובדקה את ההיסטוריה ואת המועדפים במחשב של בעלה, צירפה שתיים ועוד שתיים והבינה למה חיי המין שלהם נראים כמו שהם נראים, ומה בדיוק עושה בעלה כשהיא חושבת שהוא יושב ולומד לתואר שני, וזרקה אותו מהבית.
''ולאן הוא הלך?''
''הוא גר אצלי כמה ימים עד שמצא לו דירה ממש פה ליד, בקומה מעליך, ועכשיו אנחנו שכנים.''
''באמת? ואיך הוא? מה קורה אצלו?''
''לא הרבה, הוא בסדר, קצת עצוב, אבל מתאושש לאט לאט, הוא נורא ישמח לשמוע שאתה חוזר, אני יכול לספר לו, נכון?''
''כן, אתה יכול. תודה קובי ולהתראות.''

''אז מי זה האסי הזה? חבר שלך?'' גישש מייק בעדינות.
''כן, בערך.''
''מה בערך, כן או לא?''
''היינו יחד, סוג של...''
מייק לא היה עדיין בקיא בסלנג הישראלי, ''סוג של מה?'' תהה בחוסר ביטחון.
''סוג של יחד, סוג של אקס.'' עניתי בקוצר רוח, מבחין בחרטה איך פניו מתכרכמים בעלבון.
''הוא היה נשוי אז מייק.'' ניסיתי לפייס, ''קפץ אלי מידי פעם לסקס וחזר לאשתו, זה הכל.''
''באמת? זה הכל?''
''סוג של...''
''אתה רוצה לדבר על זה?'' המשיך מייק לגשש, מביט בי בזהירות, סקרן מצד אחד, חושש להרגיז אותי מצד שני.
''אין על מה לדבר מייקי, אם הוא לא היה נשוי אז אולי... עזוב, זה סיפור עתיק, למה אתה מציק?''
''סליחה.'' הסב מייק את פניו בהדרת כבוד נוגעת ללב.
הוא היה כל כך צעיר וכל כך לא ידע עדיין איך להתנהל, ליבי יצא אליו. ''מייק מותק, די, אל תיקח ללב, תסתכל עלי.'' אחזתי בסנטרו הרך, מאלץ אותו להביט בפני, ''אתה יודע שאני כבר לא ילד, בגילי יש לי היסטוריה, הרבה היסטוריה, זו עוד אחת הבעיות עם קשישים.''
''אתה לא קשיש.'' מחה מייק.
התקשיתי לא לצחוק, ''אתה מותק מייק, באמת, אבל אל תשכח בן כמה אני, התחלתי להתעייף מסטוצים כשאתה עוד היית בחיתולים.''
''סטוצים?'' קימט מייק את מצחו, מנסה להיזכר מה פירוש המילה הזו.
מייק מסכן, המטרתי עליו כל כך הרבה מילים שאי אפשר למצוא באף אחד מהמילונים המהוגנים שהוא עיין בהם בדבקות עד שהילד התבלבל קצת. ''כן, סטוצים, הספורט המסורתי של העדה ההומואית.''
''אבל נמאס לך מהם, נכון?''
''לגמרי חמוד.''
לשמע דברי פניו התבהרו וחיוכו שב וזרח - הכל בעולמו פשוט וברור כל כך, משהו לא מתאים אז פשוט הופכים דף ומתחילים הכל מחדש, מה יותר קל מזה?
נו, טוב, הוא עוד ילמד.

ההכנות לעליה לארץ היו בעיצומן, מייק נפרד רשמית משותפיו לדירה, מסר הודעת התפטרות במקום העבודה שלו, עקר אלי ובילה את רוב היום באריזה אובססיבית.
''ולהורים כבר הודעת מייק?''
פניו נאטמו, ''החיים שלי הם לא עסקם.''
''נו, באמת, הם ההורים שלך ילד, אתה חייב לספר להם.''
''אני אספר להם כשאני אגיע לארץ.''
''אבל מייק...''
הוא הסב ממני את מבטו התם, ופניו נקפצו בעיקשות לא צפויה. ''אל תהיה נודניק.'' אמר בעברית, והוסיף פרצוף קשוח, גאה בעצמו.
צחקתי והוא חייך, מרוצה שהצליח לשמח אותי.
החיוך נמחק כשהוריו התקשרו אחרי כמה ימים, ושאלו למה לא שומעים ממנו לאחרונה, מה חדש ומה שלומו?
הם שוחחו איתו סימולטנית, בשני טלפונים, ומייק לא היה די עז מצח כדי להתנגד לחקירה ההורית הכפולה הזו. הוא נשבר מיד והודה שהוא התפטר מעבודתו והוא מתכנן לעלות לישראל.
כשהם התפלצו שם, מהצד השני של הקו, הוא הרגיע שזה בסדר, הוא לא יהיה לבד, זרוק ברחובות, יש לו תוכנית ברורה, הוא כבר מצא עבודה בארץ, ויש לו גם דירה, שלא ידאגו, הכל מסודר.
במקום להירגע, הוריו שלפו את הנשק האחרון בארסנל ההורי שלהם וסיפרו לו שאימא הולכת לניתוח בעוד שבוע, הם לא רצו לספר לו קודם כדי לא להדאיג אותו, אבל אם הוא מתכוון לעזוב השבוע כדאי שידע שיש סיכוי טוב שהוא לא יזכה לראות שוב את אימא בחיים. ''לפחות תחכה עוד קצת כדי לדעת אם אני אצא חיה מהניתוח הזה.'' אומרת אימו בקול רוטט, ''או שאתה מתכוון לא להגיע ללוויה שלי כדי לחסוך את מחיר הטיסה?'' הוסיפה, נשמעת פולנייה גזעית גם באנגלית המשובחת שלה.
''אימא!'' נזעק מייק בחרדה, ''אל תדברי ככה. מתי הניתוח? כן, בטח שאני אבוא להיפרד ממך, ואני לא אסע עד שתצאי מבית החולים.'' הבטיח.
''עשית את הדבר הנכון.'' ניחמתי אותו כשהוא התלונן על הוריו אחרי שהתעשת, תוהה איך הם תמיד עושים לו את זה, איך הם מצליחים ללחוץ לו על בלוטות האשמה ולשלוט בו גם כיום, כשהוא כבר כמעט בן שלושים.
''מה הם אמרו כשסיפרת להם שאתה הומו?''
''שרק נדמה לי וזה יעבור, ואם לא הם יממנו לי פסיכולוג שיתקן אותי.''
''וואלה, באמת? והלכת לפסיכולוג?''
''בשביל מה? לא חבל על הזמן והכסף? העדפתי לעבור לגור בבוסטון ולא לספר להם יותר כלום על עצמי.''
''אז הם לא יודעים עלי?''
''לא עליך ולא על אף אחד אחר.''
''והם לא שואלים מתי תתחתן?''
''לא, הם לא מעיזים, אבל אני יודע שהם חושבים על זה, מזל שאחותי יצאה בסדר וגרה לידם.''
''באמת מזל. טוב, אני יודע שהוריך מרגיזים אותך, אבל ברור שהם בכל זאת אוהבים אותך ודואגים לך.''
''אני יודע, חבל שהם מראים לי את האהבה שלהם בצורה כזו... כזו...''
''פולנית?'' גיחכתי, והוא חייך לעברי חיוך חיוור והנהן. סוף סוף הוא הבין למה מתכוונים ישראלים כשהם אומרים – פולני.
''ההורים שלי, זיכרונם לברכה, היו גרועים הרבה יותר. בשבעה של אבא, אימא אמרה לי ישר בפרצוף שהוא מת בגללי, בגלל ששברתי לו את הלב עם הסטיות שלי, ובכל זאת אני לא מתחרט שיצאתי מהארון. כל אחד צריך לחיות את החיים שלו כמו שהוא מבין אותם.''
''בהחלט.'' הסכים מייק, והוסיף שהוא ייתן לילדים שלו להחליט לבד מה יעשו בחייהם, ולעולם לא ינסה לגרום להם לחוש אשמה או לכפות עליהם לחיות חיים שלא מתאימים להם.
''הילדים שלך?'' הרמתי את גבותיי בפליאה, ''מאין אתה חושב שהם יגיעו מייק?''
''יש כל מיני דרכים.'' התריס מייק, ''ואני בטוח שאני אהיה אבא נהדר. מה, אתה לא רוצה להיות אבא?''
''בגילי אני מתאים יותר להיות סבא.'' התבדחתי, ומשום מה נזכרתי פתאום באסי, תוהה איך ילדיו קיבלו את הפרידה שלו מאשתו, האם הם יודעים שאבא שלהם הומו, ואיך הוא מתמודד עם המצב, ומה שלומו, הוא עדיין זוכר אותי? ולמה שלא אתקשר אליו לספר לו שאני חוזר לארץ?
''זה לא נכון.'' התפרץ מייק למחשבותיי, ''כיום יש הרבה גברים שנעשים הורים בגיל מבוגר יותר, ומחקרים מוכיחים שלפעמים עדיף הורה מבוגר שיש לו יותר סבלנות ויותר משאבים ו...''
''די, די מייק, אל תרתום את הסוסים לפני העגלה. לפני שתהיה אבא טוב אתה צריך להיות בן טוב. עדיף שתפסיק לדבר ותתחיל לארוז כדי שתספיק לנשק את אימא לפני הניתוח.''
''ומה עם הנסיעה שלנו לארץ? אתה תחכה לי פה עד שאימא תבריא?''
''איך אני יכול? החוזה על הדירה נגמר בסוף השבוע, ולהאריך אותו יעלה הון, וחוץ מזה כבר קנינו כרטיסים.''
''אז מה נעשה?''
''ננסה להשיג דחייה לכרטיס שלך, אתה תיסע למיאמי להיות עם ההורים ותבוא אחרי שאימא שלך תצא מבית החולים, ואני אסע לארץ כמו שתכננו.''
''ותחכה לי, אתה מבטיח?''
''כן, אני מבטיח.''
''ונדבר בטלפון כל יום?''
''אפילו פעמיים ביום.''
מייק הביט עמוק בעיני, סיפר לי כמה הוא מצטער שלא יוכל להגיע איתי לארץ, וביקש שלא אקח על עצמי את כל נטל פריקת החפצים וארגון הדירה, שאשאיר גם לו קצת עבודה, ובבקשה, שלא אשכח אותו ולא אפסיק להתגעגע אליו כמו שהוא יתגעגע אלי.
''מאין לך שתתגעגע?'' צבטתי את לחיו, ''אולי תפגוש בבית החולים רופא שרמנטי וצעיר, תתאהב בו ותשכח את הישראלי הזקן והעני שלך?''
''זה לא יקרה.'' הבטיח לי מייק בלהט, חיבק ונישק אותי, ורגע לפני שהפליג במונית לשדה התעופה העז ואמר לי שהוא אוהב אותי.

מזל שהנהג נחפז ונסע מיד אחרי וידויו המפתיע, ולא הייתי צריך לענות לו. הלוואי והייתי יכול לענות לו בפשטות שגם אני אוהב אותו, אבל למרות כל רצוני הטוב לא הייתי מסוגל להגיד דבר כזה, לא למייק החמוד, ולא לאף גבר אחר.
נכון, חיבבתי אותו מאוד, והתרגלתי לנוכחותו הנעימה, אבל רגשותיי כלפיו היו פושרים מכדי לתאר אותם כאהבה. כשטרחתי לתת את דעתי על עתיד יחסינו - מה שקרה לעיתים רחוקות מאוד – הייתי בטוח שמייק יירגע בקרוב מהקראש המשונה שיש לו כלפי, וברגע שיפגוש את גברברי ארצנו החטובים והשזופים הוא ינטוש אותי ויסתער עליהם בהתלהבות. אני אשאר בזיכרונו רק כישראלי הראשון שלו, האקס הקשיש והנחמד שלימד אותו עברית ועזר לו בימיו הראשונים בארץ.
עוד בגיל צעיר השלמתי עם זה שככה נגמרים כל הקשרים בין ההומואים. הפנמתי שציפיות יש רק בכריות, לא בחיים, ומעולם לא היו לי אשליות לגבי אף אחד. אתה מכיר מישהו, מתלהב ומתאהב ואחרי שהחרמנות פגה אתם מתרחקים זה מזה ונשארים ידידים וגם זה רק במקרה הטוב.
הנחתי שאחרי שניפרד מייק יטרח להתקשר אולי פעם בשנה להגיד לי חג שמח, וזה היה בסדר גמור מבחינתי, לא ציפיתי ליותר מזה מאף אחד מהאקסים שלי. האמת, גם אני לא הייתי טוב יותר. השותפים שלי לשעבר למיטה שכחו אותי כמו שאני שכחתי אותם, עצוב אבל ככה זה בחיים.
ידעתי שמייק לא שותף להשקפתי, הוא, ילדון תמים וחמוד שכמותו, חשב שהומואים יכולים לקיים זוגיות ממושכת, להקים משפחות ולהיות בדיוק כמו סטרייטים, ואולי הוא צדק, אבל אני גדלתי בדור שבו נגזר על הומואים להזדקן בבדידות, בלי זוגיות ובלי דור המשך, ומגיל צעיר קיבלתי על עצמי את הדין הזה והשלמתי איתו, מנחם את עצמי שגם אם היית נשוי באושר שנים רבות וגידלת משפחה לתפארת אתה עשוי למצוא את עצמך זקן בודד עם ילדים שיזנחו אותך בבית אבות ויבקרו אותך פעם בשנה, זו דרכו של העולם ואין טעם להתמרמר על כך.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...