גברים מתנשקים (ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה)
גברים מתנשקים (ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: ארכיון GoGay.

 >  >  > 

אטרף - פרק ג'

3. קובייה צהובה

היא חיכתה לי בסלון, יושבת זקופה, לבושה בבגד לא מוכר - משהו רך ונשפך בכחול - ושערותיה שצבען הטבעי היה חום דהוי, נקצץ בתספורת קצרה נועזת ונצבע באדום עם פסים ערמוניים. ההופעה הלא צפויה הזו בלבלה אותי כל כך עד שכל התירוצים וההתנצלויות שהכנתי מראש נעתקו מפי, ופשוט בהיתי בה, מופתע, שואל את עצמי מה עובר עליה. ''הסתפרת?'' הצלחתי לפלוט לבסוף והתיישבתי מולה.
''כן.'' היא רפרפה בהיסוס על הבלורית האדמונית שעטרה את מצחה, ''מה דעתך?'' שאלה במעין ביישנות שכיווצה את ליבי בהרגשת אשמה.
''אה... זה... זה מאוד... מאוד מיוחד, אני רואה שקנית גם שמלה חדשה?''
''זו שמלת בית.'' הסבירה גילה, קמה והסתובבה כדי להניח לי לבחון אותה מכל הכיוונים.
''יופי, ממש יפה, תתחדשי.''
''תודה.'' היא התיישבה שוב, שלבה רגל על רגל ורכנה לעברי, ''אנחנו צריכים לדבר אסי.''
''על מה?'' שאלתי, לוטש מבט על כפות רגליה שהיו נעולות בנעלי בית חדשות, משהו כחלחל כהה מקטיפה שנראה יקר מאוד. ''אני רואה שגיהצת את הכרטיס בלי רחמים.'' הערתי, מחליק בטבעיות לתפקידי המשפחתי - שר האוצר והממונה על התקציב.
''אם לא אכפת לך גם אני עובדת, מגיע לי לפנק את עצמי לפעמים.'' התקוממה גילה,
''חוץ מזה חילקתי את התשלום לחמש.'' התגוננה, מוכיחה שאין די בשינוי בגדים ותסרוקת כדי לשנות את האופי, היא תמיד הייתה קצת בזבזנית, וכשהיה לה מצב רוח רע היא נטתה לעשות קניות פרועות כדי לנחם את עצמה. אם לא הייתי משגיח עליה ומרסן אותה היינו נכנסים לצרות כספיות רציניות. ככה זה היה תמיד אצלנו, אני הגבר המעשי, הרציונאלי ובעל המאה והיא האישה הרגשנית והספונטנית שלא מבינה כלום בכסף.
אם לא הייתי חש אשמה בטח הייתי חוקר אותה יותר ביסודיות ומברר כמה בדיוק עלו הנעלים האלה שנראו לי יקרות עד להחריד - לגילה הייתה חולשה לנעלים יקרות - אבל חשתי אשם ולכן לא התווכחתי.
''בסדר, יפה מצידך.'' שיבחתי אותה, ''על מה רצית לדבר איתי?'' ניגשתי לעצם העניין.
''עלינו אסי, על מה שקורה איתנו לאחרונה, אני רוצה שתדע שאני מודאגת מאוד ממצב הזוגיות שלנו, אני מרגישה שאנחנו מתרחקים זה מזה, לא משקיעים ביחסים שלנו, מקבלים זה את זה כמובן מאליו.''
זה חדש, היא אף פעם לא דיברה על הזוגיות שלנו. מה זוגיות? אנחנו נשואים רציתי להגיד, אבל התאפקתי, רגשות האשמה גרמו לי להיות נחמד ומתחשב כמו שלא הייתי מעולם. ''אני יודע שהייתי קצת עסוק בזמן האחרון, אבל...'' התחלתי להתנצל.
גילה הרימה את ידה כדי להשתיק אותי, מתנהגת כאילו שהיא עדיין בכיתה ואני תלמיד לא ממושמע, ''עוד לא סיימתי לדבר.''
''סליחה, תמשיכי.'' העליתי על פני הבעה כנועה והחלטתי שכבר מחר אני מביא לה פרחים, לא, פרחים זה נדוש ומעורר חשד, אני אביא לה עציץ של סיגליות אפריקאיות ורודות כאלה, כמו שהיא אוהבת, רק לה מותר לעשות קניות ספונטניות? גם לי מותר.
''אני לא מאשימה רק אותך, גם אני אשמה לפחות בחלק מהמצב, נישואים הם כמו ערוגה שצריך לטפח כל הזמן, ואסור להזניח. לאחרונה הזנחנו מאוד את היחד שלנו, מתי למשל יצאנו בפעם האחרונה לבילוי? לחופשה?'' נעצה בי גילה מבט מאשים, ''מתי היה לנו סקס בזמן האחרון?'' הוסיפה לחקור בנבכי הזוגיות שלנו ולחייה העלו סומק של מבוכה. היא לא נהגה לדבר על סקס בקלות, בקושי לרמוז, ואם הדברים הגיעו עד כדי כך שהיא מתלוננת על מחסור בתחום הזה סימן שהיא באמת מוטרדת.
נוכח מטר השאלות המוצדקות שלה משכתי בכתפי ושתקתי, נבוך ומלא אשמה.
''אתה יודע.'' הוסיפה גילה, ופלטה מין צחוק נבוב ומעושה, צחוק לא טבעי שסימר את השערות הקטנות על עורפי, ''בזמן האחרון היית כל כך מרוחק וקר אלי עד שהתחלתי אפילו לחשוד שאולי יש לך מישהי אחרת?''
אז בגלל זה היא השקיעה בהופעתה ובזבזה כסף על בגדים קלטתי, ופתאום עלה בי גל של רחמים וחיבה כלפיה, הרי זו אשתי, אם ילדי, גילה שלי שפעם אהבתי בכל ליבי. איך יכולתי? הרי עמדתי איתה מתחת לחופה והבטחתי להיות נאמן לה, ולאהוב רק אותה.
''אני מבטיח לך שאין לי מישהי אחרת.'' אמרתי, ותחושת האשמה והבושה פילחה את קרבי, ''חוץ מהמזכירה שלי את האישה היחידה בחיי.'' ניסיתי להתבדח – המזכירה שלי היא גברת לא צעירה, יעילה ונבונה מאוד, אבל כבר סבתא לנכדים ובינה לבין גילה שררה תמיד חיבה רבה - ואחר כך ליטפתי את שערה שנעשה נוקשה בגלל הצבע החדש, ושיבחתי את השינוי שחל בו, והוספתי חיבוק ונשיקה, והבטחתי להיות פחות מרוחק ולשקוע פחות בעבודה, אבל כשהיא ניסתה לעורר אותי באותו לילה להתעלסות באהבה נאלצתי להתנצל ולדחות אותה בתירוץ שאני עייף מאוד, וכואב לי הראש, והבטחתי שמחר בבוקר...
''אבל בבוקר אני תמיד ממהרת ואין לי זמן.'' נעלבה גילה, ודמעות עלו בעיניה, מעוררות בי תחושת אשמה מעורבת במיאוס.
הלוואי והייתי מסוגל לספק לה את מבוקשה, אבל אחרי כל השעות שביליתי עם אמיר לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן להעמיד שוב את הזין. שבתי והתנצלתי בשפלות רוח והבטחתי שמחר נצא אחרי הצהרים למסעדה, ואחר כך לסרט, וניסיתי להסיח את דעתה בתוכניות לבילוי סוף שבוע רומנטי באיזה צימר בצפון.
תודה לאל, בסוף היא התרצתה ונרדמה, אבל אני, למרות שהייתי עייף מאוד לא יכולתי להירדם. שכבתי לצידה של אשת חיקי הישנה בשלווה, חושב בדאגה על חיי, מתכנן תוכניות מסובכות לעתיד, מנסה נואשות לשלב את חיי הישנים, הטובים הנוחים והמוכרים עם החיים החדשים שמשכו אותי בחבלי קסם.
אפילו אז ידעתי בסתר ליבי שאני משלה את עצמי, בלתי אפשרי לרקוד בשתי חתונות, לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה, ועוד ועוד קלישאות שמתארות היטב את המצב הבלתי אפשרי בו נמצאתי. טובים ונבונים ממני ניסו ונכשלו, וידעתי שאני לא מספיק מתוחכם ולא די חסר מצפון כדי לנהל חיים כפולים. יום אחד יהיה עלי לבחור צד אבל עוד לא, תנו לי רק עוד קצת זמן לשבת על הגדר, זה עוד מוקדם מידי, אני עדיין לא מסוגל לבחור.

''כמה זמן אתה חושב שתוכל לשבת על הגדר?'' הזעיף אלי אמיר פנים כשנפגשנו סוף סוף, כמעט שבוע אחרי שנסתי בבהלה מדירתו.
''תראה, זה לא פשוט, אני במצב די רגיש, זו תקופה כזו ש... הילד צריך להתגייס עוד מעט וגילה נורא לחוצה ואני... זה לא פשוט.''
''ואתה חושב שאחרי שהוא יתגייס יהיה לך קל יותר?'' הוא גיחך את הגיחוך הציני הזה שהקדים אצלו תמיד הערה לא נעימה, אבל מציאותית מאוד, ''אף פעם אין רגע מתאים לצאת מהארון, וכמה שאתה מבוגר יותר זה נעשה קשה ומסובך יותר.'' פסק ממרום ניסיונו.
החמצתי פנים כי עדיין לא תפסתי את עצמי כהומו בארון. נכון, כל העובדות בשטח הוכיחו לי שזה מה שאני, אבל עדיין...
''אל תעשה פרצופים.'' הורה לי אמיר שגם אחרי שהפך למאהבי לא הפסיק להיות המנטור שלי. גם כששכבנו עירומים, אחרי תינוי אהבים פרוע, הוא המשיך להורות לי איך להתנהל בחיי. ''אתה יודע שאני צודק.'' הוכיח אותי.
''נכון אבל...''
''אין שום אבל יקירי.'' הוא התרומם על מרפקו וסקר אותי בחיבה, מעביר כף יד גברית, חזקה ומחוספסת על בטני וחזי, ''אתה לא יכול להחזיק את החבל משני הקצוות חמוד.''
''למה לא? גם אתה... אני לא בא אליך בטענות אמיר, אני יודע שזכותך ליהנות מהחיים, ולי בטח שאין רשות להגיד לך משהו, אבל שתדע שאני אוכל את הלב בגלל זה.''
הוא נאנח, ''אידיוט.'' אמר רכות, ונישק אותי, ואחר כך ציין, כמו שעשה כבר בעבר, שגם אני יכול.
''איך? שוב לחזור לאטרף הזה? איכס! וגם אם הייתי מוצא שם מישהו... רק המחשבה על כל הלוגיסטיקה ו... לא, איכס!''
''לא פלא שהתחתנת, אין לך אופי של סטוציונר.'' פסק אמיר בשביעות רצון.
''ולך כן?''
''מה לעשות? עם השנים פיתחתי אופי כזה, אם הייתי ממשיך להיות ילד רומנטי לא היו לי אף פעם חיי מין, אבל כשהיה לי בן זוג קבוע הייתי נאמן.''
''ואני לא נחשב בן זוג קבוע?'' הבטתי בו בתחנונים, מתעלם מהחלק ההגיוני במוחי ששאל אותי אם יצאתי מדעתי, ומה אני חושב שאני עושה לכל הרוחות?
אמיר שב ונאנח, ואמר שרק אני יודע להתקיל אותו בשאלות קשות כאלה, והלוואי והיו לו תשובות אבל... הוא לפת את אברי ושב ונישק אותי, וכל הספקות והתהיות פרחו ממוחי, וחזרו להציק לי רק כמה שעות אחר כך, כששוב מצאתי את עצמי מתנצל בפני גילה שאני נורא עייף וקשה לי ו...
''הלוואי והיה לך קשה.'' פלטה אשתי בתיעוב, והרפתה מאברי שנשאר רך וסרבן בין אצבעותיה, סובבה אלי את הגב ושתקה, ולא נענתה גם כשהצעתי עיסוי וניסיתי לנשק ולפנק ולהרגיע.

''בשביל זה המציאו ויאגרה.'' הסביר לי אמיר אחרי ששטחתי בפניו את הבעיה שלי.
''אבל זה לא מסוכן? וחוץ מזה צריך מרשם של רופא.''
''אם אין לך בעיות לב זה לא מסוכן, ומרשם של רופא משיגים מרופא כמובן, מה, אין לך רופא משפחה?''
''אבל מה אני אגיד לו?''
''את האמת, שלא עומד לך עם אשתך.''
''אני לא יכול להגיד לו דבר כזה, הוא גם הרופא של גילה, והוא מטפל גם בהורים שלה, אין מצב שאני אדבר איתו על סקס.''
''דביל, הוא רופא, אז על מה אתה מדבר איתו? רק על נזלת?''
''לא, גם על שיעולים, ובאביב יש לי אלרגיה לפריחה של אלונים אז... מה אתה צוחק? וחוץ מזה אני פשוט שונא לקחת כדורים.''
''אם ככה אתה לא משאיר לי ברירה אלא לפנות לפתרון הקיצוני ביותר...'' אמר אמיר וחיוכו השובב הפריך את דבריו הרציניים, ''הדבר היחיד שעשוי, אולי, לעזור לך זה סרט פורנו.'' צחק והדליק את הטלוויזיה ועוד לפני שהספקתי למחות שאני לא אוהב פורנו, ולדעתה של גילה סרטי פורנו הם עניין מטופש, משפיל ולא מגרה בכלל הופיע על המסך זין שחור מפואר, ובעליו, שהיה שחור גם כן, החל למרוח אותו במשחה נוצצת, האבר המפואר הזה החל להזדקף ולגדול עוד יותר בין אצבעותיו הכהות והארוכות של בעליו שהתאמץ לדחוס אותו לתוך קונדום... בהיתי מוקסם במחזה המדהים והמגרה הזה ופתאום הבנתי למה סרטי הפורנו המעטים מאוד שראיתי בזמנו, כשהייתי חייל צעיר ואוויל השאירו אותי אדיש - הם התרכזו באיברי המין הלא נכונים.
למזלי ניחנתי בזיכרון חזותי טוב, וכל פעם שהמצב עם גילה נעשה מביך הייתי עוצם עיניים וחושב על הזין השחור והמדהים ההוא שהפליא לעשות לאורך כל סרט הפורנו ההומואי הראשון שראיתי, ואם זה לא עזר העברתי כנגד עיני את כל שאר הסרטים שצפיתי בהם עם אמיר, ולעיתים תכופות מאוד התעכבו מחשבותיי על סרט אחד שנחרט בזיכרוני והרשים אותי יותר מכולם. בסרט ההוא כיכבו שלושה ספורטאים שריריים שהיו, כל אחד בדרכו שלו, לא רק יפים אלא גם מצוידים להלל, והמעשים שהם ביצעו זה בזה הרשימו אותי מאוד ועוררו בי חשק לנסות גם.
''שלישיה? באמת? זה מה שמתחשק לך?'' תהה אמיר כששיתפתי אותו במחשבות הזימה שלי.
הנהנתי, מבויש מעט, והוא חייך בחביבות אבל היה לי רושם שהוא מאוכזב ממני מעט. ''זה לא שלא נהדר לי אתך, אתה יודע שכן, אבל פעם אחת אני רוצה לדעת איך ההרגשה להיות בשלישיה.'' הסברתי, ''אבל רק בתנאי שגם אתה תהיה איתי ותעזור לי.'' הוספתי, חושש שאולי הוא נעלב מהרעיון שנוסיף עוד מישהו לסקס שלנו.
אמיר סקר אותי, מבודח, ''השתנית מאוד מאז שהיית קובייה צהובה ומבוהלת שלא מצאה את עצמה באטרף.'' העיר בציניות.
''אז זה לא רעיון מוצלח לדעתך?''
הוא משך בכתפיו, ''זה כבר עניין של טעם, אני ניסיתי ולא התלהבתי במיוחד, אבל אולי האשמים היו השותפים שלי שלא ממש חיבבתי. אם אתה רוצה אני אנסה לארגן לכבודך עוד מישהו, זו תהיה מתנת פרידה יפה.''
''פרידה? על מה אתה מדבר?'' נבהלתי, ואחזתי בזרועו. היינו יחד כבר כמעט שנה, נפגשנו כמעט כל שבוע, ולפעמים אפילו פעמיים בשבוע, והחלפנו מיילים כל יום. מאטרף פרשתי לגמרי, החזקתי שם פרופיל מוקפא ולא חיפשתי יותר שותפים לסקס, אמיר הפך לחלק חשוב של חיי - החלק הטוב והנעים כמו שאמרתי לו פעמים רבות. דירתו הייתה בשבילי המקום היחיד בו יכולתי להיות אני עצמי, להתרווח ולהרגיש נינוח. המחשבה על פרידה ממנו הפחידה אותי.
אמיר ליטף את לחיי וביקש שאירגע ואקשיב לו בשקט, ואחר כך סיפר שקיבל הצעה לעבוד בארצות הברית, ואחרי שהתלבט כמה ימים החליט לענות בחיוב.
''בגלל שאני רוצה לנסות שלישיה?'' התפרצתי, ''ככה אתה מעניש אותי?''
''כמובן שלא, אל תהיה ילד, אין שום קשר בין הדברים, הקריירה שלי בארץ תקועה ואני אהיה טיפש להישאר פה רק בגלל גבר נשוי חרמן שמזדיין איתי למרות שהוא טוען שהוא אוהב את אשתו.''
''אני באמת אוהב אותה, אבל אני אוהב גם אותך, אל תעזוב אותי אמיר.'' הטלתי את עצמי עליו, חיבקתי, נישקתי, הפצרתי, התחננתי, אך לשווא, הוא גמר אומר לעזוב ושום דבר לא עזר.

עזבתי אותו כועס, ובמשך כמה ימים סירבתי לענות למיילים שלו והתאבלתי עליו ביני לבין עצמי. אמיר סירב לוותר עלי והתמיד לשלוח לי מיילים ואפילו העז והתקשר אלי למשרד כמה פעמים. אחרי שהוא שלח לי זר פרחים עם פתק ובו ביקש, כמעט התחנן, שאצור איתו קשר ואפרד ממנו כהלכה נשברתי ועניתי לו. היה טיפשי להתבצר בזעף ולהפסיד את השבועות האחרונים שעוד נותרו לו בארץ. חזרנו להיפגש, ולאט לאט התחלתי להשלים עם רוע הגזירה. אמיר הבטיח שהוא יחזור אחרי שנתיים, ושישמור איתי על קשר בזמן שיהיה בארצות הברית, ואולי יגיע לביקור בארץ, או שאני אסע אליו, ואולי ניפגש באמצע הדרך? באירופה למשל? בסוף נרגעתי, התפייסתי וניסיתי ליהנות ממה שיש.
בגלל נסיעתו הממשמשת ובאה העזתי לבוא אליו לעיתים קרובות יותר, ושבועיים לפני נסיעתו הצלחתי לארגן לעצמי סוף שבוע בתל אביב וביליתי אותו עם אמיר. ראשית הלכנו יחד לבית הקפה בגן מאיר, בית קפה עם רוב הומואי מוצהר – חוויה מאלפת ומטלטלת בשבילי. שוטטנו ברחובות, ראינו הרבה זוגות חד מיניים מטיילים יד ביד, ואפילו מתנשקים, ישנו בדירה מעוצבת להפליא של מכר שלו שהיה בטיול באיטליה, ולמחרת ביקרנו בגן העצמאות ובחוף הילטון. אמיר סיפר לי על המקומות המיתולוגיים הללו וציין בחיוך נוסטלגי שהוא בילה בהם את נעוריו, ואחר כך נסענו לחוף געש. סיירנו בחלק החבוי של המקום שאמיר הגדיר כחוף הכי הומואי בארץ. ראינו שם גברים משתזפים ורוחצים בערום, ובמו עיני ראיתי זוג גברים ערומים מתגפפים במים. אמיר נשבע שאם נשוטט בחוף, נרחיק עד לגבעות החוליות ונתאזר בסבלנות נוכל לראות גברים עושים סקס תחת כיפת השמיים, אבל לי לא הייתה יותר סבלנות, רציתי שנחזור מהר לדירה ונהיה יחד, ערומים ובמיטה, וזה בדיוק מה שעשינו.
זו הייתה הפעם הראשונה שביליתי איתו יומיים רצופים וישנתי איתו כל הלילה, נהניתי מכל רגע, וכל השבוע אחר כך התגעגעתי אליו מאוד וכאבתי את הריחוק ממנו.
מעולם לא עלה בדעתי שגעגוע יכול לכאוב פיזית, זה כאב כל כך עד שלפעמים הצטערתי שנפגשתי איתו בכלל. באותו שבוע חשבתי הרבה על היחסים שלי עם אמיר ושקלתי את צער הפרידה שעוד אחוש אחרי שהוא יעזוב, כנגד האושר והשמחה שידעתי במחיצתו, ותהיתי אם לא היה עדיף שלא היינו נפגשים כלל. ברגע שחזרנו ונפגשנו - אחרי שלחצתי והתבכיינתי ואילצתי אותו למצוא לי מקום בסדר היום הצפוף שלו - הפסקתי לתהות וידעתי שלא חשוב כמה סבלתי וכמה אסבול עוד בעתיד, זה היה שווה רק כדי שאוכל לחבק אותו, ולהרגיש את ידיו מחליקות על גופי. רק אז, שבועיים לפני הפרידה, העזתי להגיד לו שאני חושב שאני אוהב אותו.
''אתה חושב?'' גיחך אמיר, ''קובייה צהובה וטיפשונית שלי, אתה חולה על התחת שלי, בדיוק כמו שגם אני...'' הוא הפסיק את דבריו בנשיקה ארוכה, וסירב להוסיף עוד מילה בנושא, כי מה עוד היה להגיד? שנינו ידענו היטב שאנחנו אוהבים אחד את השני. חבל שכמו אידיוטים הבנו את זה רק אחרי שעמדנו להיפרד, ואולי היה עדיף ככה, הוא הבין טוב מאוד את מגבלות הקשר שלנו ולכן החליט לחתוך, ומבחינתו הוא צדק לגמרי. אמיר היה חכם ומנוסה ממני והבין עוד לפני שאני לא אוכל להיפרד מאשתי, לצאת מהארון ולחיות איתו. הוא ידע שכל זמן שהורי חיים, וגם אחרי שהם ילכו לעולמם בשיבה טובה, אני תמיד אמצא סיבות טובות לא לפרק את המסגרת המשפחתית הנוחה שלי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...