>  >  > 

צריך פה קשת – פרק כ' (ואחרון.)

''הוא היה מעבר לקרוע, עומר!'' הקול של דניאל לחש אבל התעוררתי בכל זאת. לא פקחתי עיניים ולא זזתי, לא הייתי בטוח מה קורה. הראש שלי עוד נח על החזה של דניאל או לפחות על הגוף שלו, כי הריח שלו עלה לאפי בבירור. ''אתה אמור להכיר את עדן יותר טוב ממני. לדעת שקשה לגרום לדבר האופטימי עד פתטיות להזכיר בבירור כמה הוא רוצה למות. ולא פעם אחת.'' יכולתי להרגיש את המתח על בשרי, עד כמה שזה נשמע מוזר. על אף שידעתי מה דעתו של דניאל על האהבה שלי לעומר, כאב לשמוע את זה.
''א-אני... כעסתי... הוא...'' עומר גמגם, נשמע כל כך פגיע. כל כך לא הוא.
''אני יודע את הסיפור, שמוק. אספתי אותו מאיזה גן כמעט בקצה העיר המזורגגת! הוא נראה כמו גופה גם בלי למות, ואחרי שקילחתי אותו הוא סיפר לי וביקש ממני זיון ללא סוף, אומר שוב ושוב שאף אחד לא ירצה מישהו עם איידס.'' התאמצתי כל כך לא להשמיע קול, לא להיצמד יותר לדניאל או פשוט לפקוח עיניים ולהכריז שאני ער, שאני שומע. ''הילדון כבר קלט, עומר. לא עשית את זה עד עכשיו, לא החזרת לו את האהבה שהוא ראוי לה, פחדת מכל צעד ועכשיו אפילו אין לו התקווה הפתטית שתעבור את זה. גם לא התקווה המפגרת שיעביר עליך את הכאב עם מישהו אחר כי אף אחד לא ירצה חבר גוסס!''

פקחתי את עיניי רק לכדי חריץ קטן, עוד מנסה לא לזוז. עומר עמד בפתח החדר ונראה כאילו דניאל דקר אותו שוב ושוב כרגע.
''כן, עומר, גוסס! גוסס! גוסס! גוסס! ולך אין שום דבר לעשות עם זה, ולי אין! ואין לו אפילו מושג כמה זה קורע אותי מבפנים.'' דניאל מעולם לא נשמע בפניי כל כך מעורר רחמים. זייפתי מלמול ישנוני ונצמדתי אליו יותר, ידיי חובקות את גופו. חזרתי לעצום את עיניי, כמובן. הם עצרו את נשימתם לכמה שניות ואז שתקו לעוד כמה, יכולתי לדמיין איך עומר מתבשל במה שדניאל הטיח בו והוא סירב להכיר לפני. ''אז עכשיו, שאתה מבין... אני רוצה שתחשוב שוב אם אתה באמת רוצה לחזור אליו. כי עדן סבל ועוד יסבול מספיק. הוא לא צריך חבר עם ספקות בתור תמיכה. אתה צריך לחשוב אם אתה מוכן לקחת איתך חבר עד לקבר.'' דניאל היה חד. אולי חד מידי, חשבתי ששמעתי את עומר מתיישב ליד הדלת. ''תקלוט כבר, חתיכת מטומטם! עדן יגמור בק-ב-ר! לא בגיל חמישים, לא ארבעים, לא שלושים ואני בספק אם עשרים!'' דניאל צעק את זה. כאב לי לקלוט שהוא לא צועק את זה רק עליו. שהוא מעכל את זה כרגע בעצמו.

לא יכולתי להעמיד פני ישן יותר. פקחתי את עיניי ובהיתי בדניאל ואז העברתי את מבטי לעומר, שנראה כאילו ראה עכשיו את הרוח שלי מרחפת מולו. הוא ישב פרקדן כשגבו שעון על הדלת. הוא פנה להביט בי ואני החזרתי מבט נוקב.
''א-אני... לא יכול לחשוב על כלום כרגע...'' עומר אמר לדניאל אבל דיבר אליי.
''תפסיק כבר לברוח, חתיכת שמוק! הגיע הזמן שפשוט תבחר!'' דניאל התרומם לישיבה ואני חשתי רק כאב לכל הזיכרונות על כמה נפגעתי מהתכונה הזאת של עומר. ידיי החליקו מגופו של דניאל ונשכבתי, מתאמץ לא להצטנף בעצמי.
''אל תכניס את עצמך לזה, עומר. חבל.'' סיננתי כשאני שוכב על המיטה כמו פסל קפוא.
''חבל?'' עומר שאל, הפניתי את מבטי אליו בחדות ונעצתי בו מבט, עומר נראה מפוחד משום-מה.
''מספיק, עומר! זה לא אחד מאותם שיחות שהתפקיד שלך זה להוציא את עצמך הכי בסדר בעולם! אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוון ב-'חבל'. אתה אולי משלה את עצמך שאני פשוט אמות לי כמו זקן בגיל צעיר אבל אני יודע בדיוק איך זה עלול להתדרדר.'' צעקתי עליו, מתנשם מעט ואז החלשתי את קולי כדי שיקשיב היטב. ''תצטרך לצפות בי מקיא את הנשמה, צורח מכאבים, מעלה פצעים גועליים. זה לא יימנע ממך וחבל שתיכנס לזה, זה לא עבר שנעים לספר עליו.''
''מה הקשר לעבר...'' עומר החל ושוב קטעתי אותו.
''תפ-סיק להתחמק!'' העליתי את הטון, מדבר באיטיות ובעצבים. עומר השתתק, קובר את פניו בידיו, אז אני פניתי להישכב על הצד כשפניי פונות לקיר. נמאס לי ממנו, לא היה לי אפילו הכוח להיפגע יותר.
''עדן...'' עומר לחש, פניתי מעט כדי להביט בדניאל שעוד ישב לצידי, מביט על עומר במבט שלא הצלחתי לפענח. לא הגבתי, לא היה טעם, לעומר לא היה דבר להגיד לי. הוא רק הרגיש חייב להגיד משהו, ''אני מבין... אבל לא ממש קולט. זה מפחיד אותי וזה מלחיץ וזה כאילו משהו לא מוכן לקלוט שתמות אבל אני עדיין...'' עומר נשמע קצת חנוק, כמו לפני שבוכים. ''אני עדיין כאילו לא פוחד מזה. אני מנסה להכריח את עצמי לדמיין אותך בבית חולים עם כל זה ואני לא רוצה להתרחק, אני רוצה להיות שם.''
גיחכתי בזלזול וסיננתי: ''כל כך אצילי, עומר.'' על אף שזה הגיע לו משהו בי עדיין הרגיש נוראי, עומר באמת נשמע כאילו הוא על סף בכי...

ורציתי שיבכה. שישבר, חזק כל כך כדי שאני אוכל להרגיש שלווה כלשהי.
אולי כי רציתי שיהיה לו איכפת.
אולי כדי שירגיש קצת מה זה.
''עדן, תביט עליי.'' עומר ביקש בכזה טון מוזר ומתחנן. התעלמתי. למה דניאל שתק? התאים לו לרדת עליו ברגע הזה. עומר נשף אוויר וידעתי שהוא בוכה, אפילו שהוא לא התייפח או משהו כזה, פשוט ידעתי. תהיתי אם הוא בוכה מלחץ, עצבים או כי ירדתי עליו.
או שהוא בכה על המוות שלי?
''אתה לא יודע מה זה, עדן...'' עומר פלט פתאום וזה עיצבן אותי, התיישבתי במיטה בבת אחת והבטתי בו. איך יצא שבכל הסיטואציה הזאת הוא טוען שאני לא מבין משהו?
''לא מבין מה, עומר?'' שאלתי בחדות.
''מה זה מוות.'' עומר ענה במלמול מוזר ואני בהיתי בו. חש בעצבים עולים. הייתי על הרגליים לפני שהבנתי מה עובר עליי, המבט של עומר הזכיר לי שאני עוד עירום. החלטתי פשוט להתייחס לזה כאילו זה כלום.
''ומה כבר אתה מבין?'' התאמצתי כל כך לא לצעוק עליו שוב. עומר נתן מבט קצר בדניאל ואז השפיל את מבטו, נראה כאילו השתדל לא להסתכל ישירות על פלג גופי התחתון. ואני חשתי סיפוק מחוסר הנוחות שאני גורם לו לשם שינוי.
''אבא שלי.'' עומר לחש ואני שתקתי, המום. לא הייתי בטוח ששמעתי טוב. עומר חייך אליי ואז התקדם לעברי, העיניים החומות שלו מביטות בי. משהו בי אמר שכדאי שאתרחק אבל לא הצלחתי לזוז. הידיים שלו עטפו את גופי ונרעדתי כשהוא הצמיד אותי אליו. הרגשתי איך אני מתפרק שוב, הרצון לנקום בו לא היה חזק באותה מידה וניסיתי להלחם בזה, ניסיתי לדחוף אותו אבל זה היה אבוד, הרגשתי כל כך שברירי וחלש תחת החיבוק הזה.
''אני אוהב אותך, עדן.'' הבטתי בפניו בתחושת פחד כשאמר את זה. שמעתי רחש מאחורינו ולא יכולתי לראות איך דניאל הולך לארון ומתלבש כי עומר הצמיד אותי אליו, חום גופו מותיר אותי מתרפק לחזהו ולא מסוגל לזוז.
שתקתי והזמן עבר לי לאט ועם זאת מהר כי דניאל פתאום חלף על פנינו ועמד בפתח הדלת, אוחז בידית. הוא הביט עליי.
''דניאל, לאן אתה הולך?'' שאלתי. לא הרגשתי מוכן להתמודד עם עומר לבד, אפילו שנראה שעומר כבר שבר את כל חומות המגן.
''לזיין לאלכס ת'צורה.'' דניאל ענה, פותח את הדלת.
''דניאל, אל תלך.'' ביקשתי בתלותיות גמורה, פוחד. הוא סגר אחריו את הדלת והשאיר אותי כבול לגמרי בחיבוק של עומר. הבטנו זה בזה ופתאום הייתי מודע לנשימות של עומר קרוב לשפתיי, למבט שלו. הוא רצה לנשק אותי אבל חיכה לאישור. פניו התקרבו ויכולתי לדחוף אותו, יכולתי להסיט את המבט ולא עשיתי את זה. שפתיו הברישו את שפתיי בקלילות וגרמו לחמימות בחזה שלי מעבר לכאב.
''עומר.'' לחשתי בחוסר כוח, הוא תפס את גופי ואחרי כמה שניות הייתי שוב במיטה, עומר רכן מעליי ונשק למצחי ברכות. ''עומר?'' שאלתי כשהוא התיישב לצד גופי על המיטה ונשכב לצידי.
''מה?'' עומר השיב, מביט בעיניי.
''מה קרה לאבא שלך?'' שאלתי, לא היה לי כוח לחשוב איך לעדן את המשפט. הגיעו לי תשובות.
''תאונת דרכים כשעוד היינו בצרפת.'' הוא השיב. צרפת? מה? ''אבא נסע לטיול של אחרי שחרור מהצבא לפי מה ששמעתי ושכב עם איזו צרפתייה צעירה. צעירה מידי. אמא אמורה להיות עכשיו בת שלושים ושלוש.'' עומר מלמל. ניסיתי לעשות חישוב בראש של הגיל שילדה את עומר ולא הצלחתי.
''ואיפה היא?'' שאלתי. היה ברור שהיא לא בקשר עם עומר, הוא חי בדירה משלו ולא הזכיר אפילו פעם אחת את אמא שלו. גם לרוב בגיל הזה לא מדברים על הגיל של אמא כשמשהו לא ודאי.
''צרפת, עם המשפחה שלה.'' עומר ענה באדישות, מתמתח. הבטתי בו בשאלה והוא נאנח בייאוש. ''אבא מת כשהייתי בן שלוש עשרה, אני נפצעתי בתאונה הזאת. נשארתי מספיק זמן בהכרה כדי לראות...'' עומר נאבק במחנק בגרונו, שמעתי את זה, שום דמעות לא עלו בעיניו. ''...הדם... הייתי מלא בו וחיבקתי את הגופה שלו עד שהמשטרה הגיעה.'' הקשבתי בשתיקה, מתאמץ לא להיצמד לעומר כדי שלא יחשוב שאני לא מסוגל לשמוע עוד. ''המשפחה של אמא חשבה שאני לא שומע, כי הייתי מחוסר הכרה די הרבה זמן אחרי בבית החולים. הם דיברו על להיפטר ממני, לשלוח אותי למשפחה שלו בישראל. כמעט ולא ראיתי את ההורים של אמא לפני ולא ידעתי אז למה הם רוצים לשלוח אותי לישראל. אמא הייתה שבורה מהמוות שלו, היא הקשיבה לכול כי הייתה צעירה מידי ולא יכלה לגדל אותי לבדה. מצאתי את עצמי על המטוס לישראל כמו איזה חבילה לא רצויה כמה ימים אחרי שיצאתי מבית החולים.'' כמה דברים התחברו לי בראש לגבי ההתנהגות של עומר אבל ממש לא הבנתי איך הפך להיות הבן אדם החזק שהיה היום. ''אמא טרחה להתקשר בהתחלה ולאט לאט הבנתי שגם בעיניה לא הייתי רצוי, שלא לדבר מה הייתי בעיני סבא וסבתא. אני בן ממזר של זונה צרפתייה. הם כן דאגו לי באופן הכי בסיסי עד שעלינו על הפיתרון הכי טוב. הם מממנים כמה הוצאות בדירה.'' עומר אמר כמה פרטים ואני הייתי צריך להשלים, ידעתי כמה קשה לו לדבר על זה. אפילו לאלדד או נמרוד הוא לא סיפר על זה. ניסיתי לדמיין איך זה לחיות ככה. אמא שלי הייתה נוראית אבל לפחות היא תמיד הייתה ככה, לא הייתי צריך להתמודד עם משהו אחר או עם אכזבה מזעזעת בהכרה למשהו אחר. האכזבה היחידה הגיעה כשהשוויתי בין אמא שלי לאחרות. עומר היה צריך לספוג כל כך הרבה רעל מהסביבה על אמא שאהב ובסוף גם להבין שזה גם קצת נכון. זה היה לא הוגן. נשמע כאילו אימו אהבה את אביו ואם אביו לא היה מת הם היו יכולים לחיות חיים סבירים. ניסיתי לדמיין אותי ממשיך להיות תקוע במקום כמו הבית שלי שם אני לא רצוי. ללכת לבית הספר ולחזור למקום שקוראים לי בן ממזר מאחורי הגב, מתכחשים אליי וכל זה אחרי שאבא שאהבתי מת. עצמתי את עיני ופלטתי אוויר דרך אפי. עומר נשק לראשי והתרחק מעט, מצטנף לכדור לאט לאט בעיסת מחשבות. נראה כאילו רצה לספר יותר אבל לא יכול היה. לא היה לי מושג מה השעה ולא היה לי מושג איך אני חוזר לשגרה מחר. או היום. זה בטח היה היום כי הייתי בגן ההוא שעות.

''באמת רצית למות, עדן?'' עומר שאל פתאום בקול קטן.
בהיתי בתקרה ומלמלתי: ''כן.''
''למה?'' עומר שאל וראיתי את החרטה והכאב עמוק בעיניו.
''אין לי הרבה, עומר.'' פלטתי ותהיתי איך לעזאזל להמשיך. הראש שלי היה עיסה. ''אני לא יודע כמה קלטת, אבל הבית שלי זה לא מקום לחזור אליו ואני...'' רציתי להגיד לו שכשהרגשתי שהוא הלך לא רציתי יותר כלום. אבל זה היה דרמטי ומטופש אפילו אם היה נכון. ''א...'' קול חנוק נפלט מבין שפתיי ולחשתי: ''אין לי הרבה לחיות בשבילו. כשאני חושב על הסבל שאעבור בקרוב כשאצטרך להפסיק עם משככי הכאבים והתרופות נגד דיכאון והסט...'' עצרתי את עצמי. ''אני יודע שזה אגואיסטי כל כך, אבל דניאל הוא לא משענת. הוא שבור מהכול ואני כבר לא מסוגל... אני שונא להיות נטל כזה גדול על כולם.''
''זה יהיה אגואיסטי לומר שאני רוצה שתחיה?'' עומר הביט עליי.
''אתה באמת רוצה, עומר?'' שאלתי שאלות קשות ואיכשהו לא נפגעתי כשלקח את הזמן לענות. ''לדעתי, אתה חזק. יותר ממה שנדמה לך... ואני לא רוצה שתסבול. אבל גם לא רוצה שלא תחיה את מה שאתה כן יכול ואני עוד לא רוצה...'' עיניו התרוצצו מפה לשם כשדמעות החלו לעלות בהן. ''לדעתי, גם דניאל... הוא מעדיף שתחיה וכן, גם תסבול כי... זה יהיה שווה את הכאב שלנו לעזור לך...''
דפקתי לחזהו אגרוף ואז עוד אחד וייבבתי ''אני לא רוצה לסבול. אני לא רוצה שאתם...'' עומר ספג את המכות שלי ועטף אותי בחיבוק והצמיד אותי אליו כשאיבדתי את הכוח והתחלתי שוב לבכות. שפתיו עברו ממצחי לעיניי, לחיי וידיו ליטפו את גבי. דניאל לא ידע להרגיע אותי ככה. היה לו קשה אפילו לחבק אותי, כל מגע שלו היה נוקשה והרגיש לי כאילו הוא עושה טובה גדולה. עומר לא רק עשה את זה בטבעיות, הוא גם ידע איך... בצורה שאף כדור הרגעה או אדם אחר ידעו.
''אני כל כך מצטער, עדן.'' עומר לחש לאוזני. ''זה כל כך לא הוגן.'' עצמתי את עיניי ונעצתי את סנטרי בשקע כתפו של עומר, דמעות אחרונות ירדו בהן. ''בא לי למצוא את הבן אדם הזה ולהרוג אותו.'' לחשתי וידעתי שעומר חושב אותו הדבר.
ואז קלטתי.
הבן אדם נראה חולה והבגדים שעל גופו נראו מלוכלכים... בטח לא היה לו כסף לקוקטיילים. עבר הרבה זמן... ''אבל הוא בטח כבר מת.''

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...