>  >  > 

צריך פה קשת – פרק י''ט

לבתי חולים יש ריח נורא כזה של חומר חיטוי, רק שבחדר שלי הוא היה מורגש יותר. הצבע הקיר הלבן נראה ירוק-טורקיז מזעזע ומגעיל בגלל הווילון סביב המיטה שלי והכותונת המוזרה הזאת שעל גופי. הרגשתי איתה חשוף, דוחה... למה דווקא הצד האחורי, מכל המקומות, היה צריך להיות חשוף? זה הזכיר לי כל פעם מחדש... והיה קל להיזכר. הייתי לבד. ניסיתי להעביר את הזמן בעיקר בשינה כי כשנמצאים לבד המחשבות השליליות באות, הכאבים מציפים יחד עם תחושת הערפול של התרופות. בחילות, קיא... בהיתי בריקנות גמורה בקיר מולי. 

כבר לא הצלחתי לישון. הסיוטים שלי נעשו ברורים יותר ויותר וחדים וכשהתעוררתי בצרחות לא היה אף אחד שירגיע. גם אם היה שם במקרה רופא זה היה יותר נורא. אולי הוא היה שם אבל שכח איך זה להיות רגיש בגלל עשרות אם לא מאות אחרים כמוני. הביטו עליי בקרירות, מסיכה ריקה שמידי פעם נסוף עליה גועל. היום הבטיחו לי שישקלו לאשר ביקור אצלי. הציפייה הקלה לבואה של פופי גרם לי להתגבר הפעם אבל אחרי רגע הציפייה רק הדגישה את האומללות. זה היה דפוק. לא היה לי איכפת מה יקרה איתי. לא האמנתי שיהיה לי הרבה לחיות בשבילו אם אצא מכאן. 

הפלאפון החוטא שלי צלצל. ציפיתי לפופי אבל זה היה דניאל. החזקתי אותו והפעלתי על רמקול אחרי שעניתי. לא יכולתי לסבול את הריח קרוב לאפי. 
''עדן?'' דניאל נשמע מפגר עם הניסיון שלו להשמע מלא אופטימיות ואושר לדבר איתי. 
''הממ...?'' הכרחתי את עצמי לענות. 
''איך אתה?'' דניאל שאל. 
''מדהים.'' השבתי בציניות. 
''מה?'' דניאל נשמע מעט מפוחד. ''עומר התקשר אלייך?'' 
''ניתקתי לו. לא אמרת לו כלום, נכון?'' לקח לו זמן לענות לי. 
''לא. לא אמרתי.'' השיב לבסוף, ''אני לא ממש מבין אותך.'' 
''אתה על רמקול.'' הסברתי והוא המהם בתגובה. 
''עדן... אתה שם כבר שישה ימים. מתי אוכל לבקר?'' למה הוא נשמע קצת חנוק? 
''אתה לא. אני בהסגר.'' מלמלתי. הם לא הסכימו לחברים לבקר בגלל הסיכון וממילא לא רציתי. 
''אתה בבידוד.'' דניאל תיקן אותי. לא היה לי כוח להגיב. ''הם עוד נותנים לך כדורים?'' דניאל שאל והפר את השתיקה. 
''גם קוקטיילים ישר לווריד.'' השבתי, הוא לא צחק. 
''תגיד להם שזה לא עובד.'' הוא אמר, ושמעתי ייאוש בקולו. 
''אני כאן לבד, דן. אני ישן ובוהה בקיר שמולי, שוכב במיטה שלי מכובר למכשירים וזהו. מה כבר יש לי לעשות?'' 
''הם גם לא נותנים לפופי לבקר?'' דניאל שאל. 
''פופי לא משפחה. אבל הם שוקלים.'' השבתי במרמור. 
''מה?'' דניאל שאל, קולו הרם מסמן לי לעשת אותו הדבר. 
''הם שוקלים!'' קראתי בעצבים, ''המצב שלי מסוכן מידי.'' 
''הוא יהיה מסוכן יותר אם הם יגרמו לך להשאר לבד עוד הרבה.'' דניאל רטן, לא שמעתי אותו ברור והייתי עצבני. 
''אין לי כוח שתגיד לי מה שאני כבר יודע. ואני לא שומע כלום!'' אמרתי, אוחז בפלאפון. 
''בסדר. ביי.'' דניאל נשמע מיואש ובניגוד לאתמול לא חיכה קצת לפני שניתק. בהיתי במכשיר בידי ואם היה לי הכוח בוודאי הייתי זורק אותו לרצפה. אבל לא היה לי. 

האוויר שבחוץ עשה לי טוב. לרגע חשבתי שאצטרך לחזור להריח את חומר החיטוי הזה לעוד שבוע... או כל החיים. זה הכניס אותי לפאניקה קלה. העצים מסביב היו מסכנים כמו בית החולים והזקנים מסביב הביטו בי בתהייה וצער אבל לא היה לי אכפת. בדקו אותי ארי שבוע וחצי אצל פופי ונאלצתי לחזור לבידוד המחורבן הזה למשך חצי יום. יכולתי לחזור לבית הספר. המחשבה העלתה בי רגשות חזקים וכל כך מנוגדים. גיחכתי למחשבה שעלתה במוחי. 
''מה יש?'' פופי שאלה. 
''דמיינתי את עצמי בבית הספר ומישהו משתעל לידי ואני צריך לברוח.'' סיפרתי לה, היא גלגלה את עיניה. 
''עדן...'' היא אמרה. היא כבר הייתה רגילה לציניות שלי לגבי כל המצב. ''יאללה. בוא לאוטו. אני אסיע אותך לבית הספר.'' היא לא אהבה את הרעיון אבל הייתי, כמו שאמרה – קוץ בתחת. השתגעתי להיות תקוע במקום סגור אחרי החדר סנטימטר על סנטימטר שהייתי תקוע בו במשך יותר מידי זמן בבית החולים. עיקמתי כמה מהדברים שהרופאים אמרו כשהיא עמדה לצידי בחדר האחות בבית הספר אבל זה היה עדיף לה ולי. הייתי משתגע מעוד יום שהזמן היחידי שלי בחוץ זה לקניות איתה או כדי לעשות את הכביסה שלי ושלה כי המכונה שלה התקלקלה ואני הרסתי לה מספיק את הפרנסה בשביל שתעשה גם את זה. הכרחתי את דניאל להישבע בפלאפון לפני שהגעתי שלא יספר לעומר שאני מגיע. זה לא שרציתי לעשות לו איזו הפתעה מרגשת, גם לא רציתי שיעשו מהחזרה שלי משהו גדול. רק רציתי להתרחק לכמה זמן, להרגיל את המוח שלי למחשבה שאני יכול להיות ליד אנשים. אחרי כמעט שלושה שבועות שחייתי בפחד מהתגובה של כולם, לא יכולתי להיזרק ישר למים. רק רציתי להיות במקום שלא יגרום לי לחשוב יותר מידי, מקום עם חברה שתסיח לי את הדעת בלי שארגיש נטל. ישנתי בלילה בחדר האחות ללא ויכוחים. דניאל סיפר לי שגיא חזר לישון בחדר לבינתים כי גילו שהוא לא ישן בו ועדיין לא סידרו לו מקום אחר. התרופות שהייתי צריך לקחת היו מעלות אצלו יותר מידי שאלות. 

למחרת בבוקר אפילו לא הספקתי לסיים את הירקות שהאחות חתכה לי לבוקר לפני שיצאה לארוחה פחות מחוטאת ודניאל נכנס במבט מלא אשמה. 
''מה עשית?'' שאלתי, לידי מתהפך. הוא זז קצת ומבטה המיוסר של ליאור נגלה לפניי. נראה שיש לה הרבה לומר ובגלל זה כלום לא יוצא. היא הלכה אליי בהיסוס ואז רכנה וחיבקה אותי. נרתעתי קצת ואז פשוט לא זזתי כשהידיעה על מה היא חושבת עלתה בראשי. 'הוא רזה מידי.' לא הייתי אנורקס, אבל עוד כמה קילוגרמים ממש לא היו מזיקים. הפניתי את מבטי לדניאל מעבר לכתפה ואמרתי לו ללא קול בתנועות שפתיים מוגזמות 'מה כבר אמרת?' 
''לא אמרתי לה כלום. היא עקבה אחריי.'' דניאל ענה לי ברוב טאקט עם קול. 
''נו, באמת. עקבה.'' חזרתי אחריו וגלגלתי את עיניי. 
''עדן.'' ליאור קטעה את שנינו. ''מה קורה?'' היה לה טון תקיף וחסר גוון, זה גרם לה להשמע פגיעה. לא רציתי לגרם לה לבכות אבל הגיעה לה האמת. אבל עדיין לא. לא יכולתי, לא הייתי מסוגל. 
''הייתי בבית חולים. חזרתי אתמול אחרי כמה ימים ששכנה שלי דאגה לי.'' סיפרתי. 
''מה הם אמרו שיש לך?'' היא שאלה, פניה נעשות אטומות כדי להתכונן למכה שציפתה שתנחת עליה. 
''היה לי חום מטורף וכמעט מתתי,'' פתחתי באדישות. ''אבל אם אני אדאג לעצמי יותר יהיה בסדר.'' 
''ולאכול ירקות זה לדאוג?!'' היא כמעט התפרצה וקולה נקטע בסוף. 
''ליאור. אני מקיא כל דבר אחר! אני...'' נעצרתי ברגע. לספר לדניאל היה דבר אחד אבל ליאור לא תעמוד בתיאורים כאלה. ''הייתי עם אינפוזיות למשך המון זמן וקשה לי להתרגל.'' 
הבכי הגיע בכל זאת והיא רעדה כנגד חזי. ''למה אתה לא במקום שיוכלו לדאוג לך?'' 
'כי אין מקום כזה.' המחשבה עלתה בעיני אבל רק דניאל קלט. ''כי רק כאן איתך ועם דניאל אני מרגיש טוב.'' השבתי בבטן התהפכת. 
''ועומר?'' היא שאלה. הלב שלי התכווץ. ''הוא לא אמור להיות חבר שלך? הוא צריך לדעת. הוא שאל אותי אם שמעתי ממך כל הזמן הזה.'' 
''הוא חבר שלי ובגלל זה זה הכי כואב. אני פוחד שכש... שאם הוא יראה אותי ככה אז הוא יברח.'' 
''אם הוא יברח לא מגיע לו להיות חבר שלך, עדן.'' ליאור אמרה לי, נעמדת שוב על רגליה ומביטה בי ברצינות. 
''זה לא העניין. אני פשוט... אני לא מסוגל לעמוד מולו כרגע, א...'' חישבתי ביני לבין עצמי אם כדאי להמשיך ולבסוף הגעתי למסקנה ששום דבר טוב לא יצא מההסתרות שלי מליאור ובסוף היא רק תתרחק ממני יותר. ''אני על תרופות נפשיות לכמה זמן, ליאור. אני במצב די דפוק.'' היא הנהנה כשהתרחקה ממני קצת אבל ראיתי את התודה בעיניה אז נחצתי פחות. 
''בסדר. תספר לעומר מתי שאתה מסוגל אבל... תדע – הוא ממש מתגעגע אלייך. אכפת לו ממך והוא אמר לי בגלוי כמה פעמים שהוא אוהב אותך. הוא השתנה בשבילך ולדעתי, הוא ישתנה יותר אם צריך.'' 
''נראה לך שהוא יוכל להתמודד עם מישהו על כדורים?'' בהיתי בקערה עם הירקות והנחתי אותה בצד. 
ליאור הפנתה את מבטה ממני לרגע, עיניה החומות מלאות עצב ואמרה: ''עדן. פוצצת אותו במכות, צרחת כמו מטורף והקאת לו מול הפרצוף. הוא היה שם כשהחום שלך עלה. מה זה כבר לעזור לך לעמוד על הרגליים?''הרגשתי איך מעט הצבע בפנים שלי אוזל. 
''הוא סיפר לך?'' 
''עם מי עוד הוא היה יכול לדבר?'' היא שאלה, ''אני יודעת שקשה לך עם זה, אבל נסה לחשוב על הצד שלו. הוא – לא קל לו. אבל אתה חשוב לו והוא לא יכול היה לסבול את מה שהוא ראה. הוא רק רצה לדעת איך לעזור לך כמה שיותר.'' הנהנתי באיטיות וחיוך עלה לאט על שפתיי. עוד היה סיכוי. הבטתי על דניאל וראיתי לרגע את העצב בעיניו לפני שמיהר להעלים את זה בחיוך לעברי כאילו דמיינתי את זה. 

ליאור הביטה על הצלחת עם המלפפון ועגבניה השטופים והחתוכים היטב, אז זרקה מבט לדניאל והעזה לשאול ''כבר לא סבתא פולניה?'' 
''אסור לו לאכול משהו שעלולים להיות בו חיידקים.'' דניאל אמר בקרירות ואני נעצתי בו מבט, 
''הגזמת.'' פלטתי וגלגלתי את עיניי בתקווה לגרום לזה להיראות פחות רציני. הם שתקו לדקה לערך ואז דניאל אמר בקול שקט ''המערכת החיסונית שלו חלשה.'' 
''פספסת שתי מתכונות בתזונה ואחת במתמטיקה.'' ליאור הזכירה לי שהחיים נמשכו בלעדיי, הפילה עליי את זה לפתע. לא הייתי בטוח מה להגיב ובכלל... המחשבה על הבגרויות גרמה לי לרצות לגחך. ''כדאי שתברר עם המורים אם תוכל עושות מועד ב' או שלפחות תוכל לעשות את הבגרות בכל זאת.'' 
''לא רוצה ללמוד עכשיו. לא יכול עכשיו.'' פלטתי ודניאל התקרב פתאום, גורם לליאור להתרחק. 
היא הסתכלה על דניאל לרגע בשמץ של פחד ואז פנתה להביט עליי ומלמלה: ''מצטערת. אני זו שוויתרה על המתמטיקה ותמיד נדמה כאילו אתה לפחות מסתדר עם הלימודים ו...'' היא מלמלה במילא וקולה נחלש לאט. לא נראה שהבינה למה דניאל מביט עליה בצורה לא נעימה כזאת, למה נראה שפגעה בנקודה רגישה. לא יכולתי להאשים אותה. היא לא הבינה שזה לא בעיית הלימודים ולחץ הבגרויות כשאני חולה אלא... עצם הקיום שלהם בחיים הרגילים שנשברו לי יותר ויותר. היא לא יכולה הייתה לדעת שזה עצם הכאב בלהבין שאין לי למה לעשות בגרויות ולא להשקיע בדבר כי אין לי לאן לשאוף... 

עומר גילה שאני בבית הספר אחרי יומיים כי מישהו אמר שראה אותי במרפאה. 
הוא סיפר לי וראיתי שהוא משתדל להיראות שלא נפגע שלא אמרתי לו אלא יותר ניסה להביו למה לא סיפרתי לו. הוא ישב לצד מיטתי וניסה לא לדחוף אותי לענות, ניסה לא להלחיץ אותי אבל נלחצתי בכל זאת ונראה שהוא קלט. הוא רכן לנשק אותי ושם לב לקיפאון שלי בתגובה, הוא לא ניסה לעשות כלום חוץ מלהחזיק לי את היד וללטף אותה. ראיתי בדרך בה הביט בי שזה קשה לו. ניצוץ התשוקה בעיניו גרם לבטן שלי להתהפך ולהתכווץ בלחץ ובפחד בו זמנית. לבסוף הוא נאנח ומלמל: 
''עדן, אני מתאר לעצמי שקצת קשה לך אחרי הזמן בבית החולים, אז אני לא אלחץ אבל... תדע שאתה יכול לדבר איתי.'' כמעט בכיתי מהמשפט הזה. כבר הרגשתי במחנק עולה בגרוני. רציתי להגיד לו שאני לא בטוח שיגיד אותו הדבר אחרי שישמע את כל הסיפור. הוא הביט בעיניי והרים את ידו ללטף את פניי ומבט תוהה עלה בפניו כשרעדתי, כל גופי מגיב וצמרמורת חולפת בי. 
''עומר...'' פלטתי והוא רכן קרוב והיסס רק לרגע לפני שנישק אותי. תחושות מעורבות של פחד ותשוקה מטורפים גאו בי, החנקתי יבבה והתאמצתי להשתלט על עצמי. ידעתי שעומר מבולבל מהרגע ששיתפתי פעולה והאוטומטיות שבה נישקתי רגע אחרי זה. ידעתי שאין שום דבר רע בנשיקה אבל זה לא מנע ממני להילחץ. הוא הביט בעיניי כשהתנתק, פתח את פיו לדבר ולבסוף ויתר וקם על רגליו. 
''ביי, עדן. אני אוהב אותך.'' הוא ליטף את פניי רק עוד קצת וכשהדלת נסגרה אחריו הצטנפתי בעצמי, רועד ואחרי כמה שניות גם בוכה. 

הוא רדף אחרי כל השבוע. לא מציק או לוחץ. מנשק, מפנק, מלטף ומלא הפתעות רק כדי לגרום לי להרגיש טוב. רציתי כל כך לוותר ולהתנפל עליו כל פעם אבל נזכרתי ונעשיתי מרוחק שוב. ניסיתי להימנע ממנו כמה שיותר, כי לוותר אמר שאהיה חייב לספר לו ולא יכולתי. 
''עדן.'' הוא ניגש אליי כשניסיתי לשחק אותה כאילו לא שמתי לב אליו בכניסה למגורים לקראת סוף יום חמישי. 
היה להם תיאטרון כנראה. אני הפסקתי ללמוד כימיה לכמה זמן. פניתי אליו והוא הביט מסביבו ושאל: ''יש לך רגע?'' 
''אין לך תיאטרון?'' שאלתי. 
''רק משננים טקסט. אני זוכר מה שאני צריך ובכל מקרה יותר דחוף לי לדבר איתך.'' 
''אני... אין לי הרבה זמן.'' פלטתי. הוא נאנח בייאוש והביט בעיניי. 
''רק כמה דקות.'' מהטון שלו ידעתי שהוא יודע שאני משקר. הוא תפס בידי וגרר אותי לשירותים. 
''עומר, באמת. זה המקום הכי שורץ חיידקים ואמרתי לך...'' התחלתי לומר ופי נחסם בנשיקה. 
''גם נשיקות מעבירות ואתה בסדר ואני בסדר. למה אתה ככה מאז בית החולים? מתאים לך לשים זין על הפאראנואידיות הזאת.'' כבר הפסקתי לרעוד כשנישק אותי. 
''עומר, אתה לא יודע מה זה להיות שבוע בבידוד ולא לראות אף אחד?! אבל אף אחד. אתה לא מבין מה זה שכל משפט שני מזכירים לך שניצלת ממוות ובגלל זה שומרים אותך תחת זכוכית מגדלת.'' אמרתי, הייאוש מתגבר אחרי שסגרתי את הדלת. 
''אני לא.'' הוא אמר ושמץ ייאוש בקולו. ''ואני לא מתיימר להבין, אני רק מחכה שתספר לי. רק תספר. כי להקשיב אני יכול ואני גם יכול לנסות להבין. אבל אני חייב שתספר לי מה עובר עלייך כדי להתחיל לנסות.'' נאנחתי ונתתי לו ללטף את פניי, להתקרב אליי, להצמיד את גופו לשלי ולנשק אותי בעדינות ולהט. 
''בוא נלך לחדר שלי. תעזוב את מה שהיה לך לעשות.'' הוא ממש התחנן בלחש, לוחש לאוזני וגורם לזרם לעבור בכל גופי. הייתי מסוחרר מתשוקה ופחד והנהנתי, נותן לו לגרור אותי החוצה ובמעלה המדרגות לחדר 38. ידעתי מה עומד לקרות. החזקתי את עומר קצר והתחמקתי ממנו אחרי שלא היה איתי כמעט חודש. שלושה שבועות וחצי, ליתר דיוק, וזה קרה בדיוק אחרי שהתקדמנו ב... פן האירוטי בינינו. ראיתי בעיניים שלו איך הוא מביט בי בתערובת מוזרה של היסוס ורצון להתנפל עליע או משהו. ובדיוק מזה פחדתי. החדר היה ריק, כמובן, כשפתח את הדלת ומשך אותי פנימה. הוא נכנס אחריי והיסס לפני שהצמיד אותי לדלת ונישק אותי בלהט, לשונו מפסקת את שפתיי ונכנסת פנימה. אנחה חלושה השתחררה מבין שפתיי כמו יבבה כשחשתי בכל גופו נצמד אליי וברכו החליקה בין רגליי. ניסיתי להרחיק אותו בלב פועם. הוא התנתק משפתיי והצמיד את מצחו לכתפי,לוחש ''למה?'' קול קטוע יצא מבין שפתיי והתחושה של הפחד התערבבה לה עם זרמי התשוקה שעברו לי בכל הגוף. 'זה לא נורא אם פשוט... אשחרר אותו...' אמרתי לעצמי בלי קול. עומר נראה קרוע בין הרצון להיות חבר טוב ולחכות עד שאומר לבין הצורך שלו לגעת בי. ברכו לחצה על המפשעה שלי, פיו היה קרוב כל כך והוא הביט בי בצורה שגרמה לי לדמיין מה רצה לעשות לי. ורציתי שיעשה. תפסתי בפניו ונישקתי אותו בהיסוס בהתחלה אבל ברגע שחשתי בידיו נוגעות בי נאבדתי עמוק בתשוקה. ידיו ירדו מפניי לצווארי, התעכבו על חזי מעט, מוציאות מפי אנחות שקטות ומשם לבטן השטוחה שלי. הוא לא גרם לי להרגיש נורא עם הרזון שלי. זה היה רק אני שאכל את עצמו. ידו תפסה בבד החולצה הארוכה שלי והוא התנתק ממני לרגע כדי להוריד אותה מעליי. רעדתי מהקור, אבל רק לרגע כי עומר נצמד אליי שוב, נושק לצווארי ברכות ולחש: ''זה לא נורא כל כך... נכון?'' 
''ממ-ממ-ממש ל-לא- לא.'' גמגמתי והוא חבק את גופי בעדינות ונשק למצחי. 
''אני אוהב אותך, עדן.'' עומר לחש לי, הוא עזב אותי לרגע, אחז בידי ומשך אותי בעדינות לעבר המיטה. גופי רעד כשהתיישבנו על המיטה והוא דחף אותי עליה תחתיו. רציתי אותו כל כך ופחדתי כל כך. לא ידעתי מה לעשות. חשתי בזקפתו צמודה לירכי ונצמדתי אליו. כמעט צעקתי כשהצמיד את מפשעתו לשלי. קול חנוק ובלתי מוסבר יצא במקום. הוא פנה להביט בפניי בשאלה, כנראה מתוך מחשבה שפגע בי. השבתי מבט נבוך. עומר נישק אותי בעדינות, שפתיו מרפרפות, ידיו נוגעות בעורי וגורמות לי לנשימה לא סדירה. חום הציף אותי ונאנחתי לתוך הנשיקה, מתקשה לא להתפתל תחתיו. הוא התנתק משפתיי באיטיות והסתכל עליי בחיוך, רוכן לפתע לצווארי לפני שהספקתי להתחיל לחשוב. חשתי בחזהו המוצק כנגד זה שלי שלא היה שקוע אבל... רזה. שפתיו העבירו בי רעד וחום ונשימתו הורגש על לחיי. ידעתי שעכשיו יהיה קשה להתרחק. והיה קשה. 
''עומר...'' במקום להישמע יציב הקול שלי היה גבוה ונפלט מלא אוויר. עומר נראה נלהב וחשתי ברטיבות לשונו על עורי מיד אחרי. נאנחתי ובמקום להרחיק אותו מעליי חבקתי את גופו צמוד. הוא ירד בנשיקותיו מטה. התפתלתי תחתיו, גנחתי בשקט ונאנחתי. לפני שהמוח שלי קלט המכנסיים ירדו ממני עד ירכיי והתכווצתי כשנשק לבטני התחתונה, נבוך. עיניי נפקחו ברגע שחשבתי בהבל פיו על הבליטה הברורה בבוקסר שלי. קפצתי ברגע לישיבה ועומר, שנראה מרוכז עד אותו הרגע בנכונות לענג אותי, הביט עליי בבלבול ואז ראיתי איך הוא אוכל את התשוקה ומחייך אליי. 
''זה בסדר, עדן.'' 
''לא, עומר. ממש לא.'' פלטתי, חסר נשימה. הלב דופק מהר מלחץ ותשוקה. רגליי הסתבכו במכנס כשהתרחקתי ממנו עד שראשי נתקע בארון. עומר נותר כמו שהוא, לקח נשימה וחייך אליי. 
''בסדר.'' כשלקח לי זמן להשיב הוא פנה להתיישב על המיטה, גופו כמעט רועד במאמץ להחזיק את עצמו ''למה?'' הוא שאל. לקחתי נשימה עמוקה. עומר התאמץ בשבילי, הוא התגבר על הפחד מהסביבה, קיבל את השינוי שעבר בי בחודשים האחרונים. הוא חיכה שאחזור מבית החולים ודאג לי. היה נדמה שהוא רוצה לדעת מה קרה ולהתאמץ גם להתמודד עם זה. אולי הוא יתמודד עם זה? ''עומר...'' הוא הביט עליי ומבטו נעשה דואג ומתוק, ידו זזה כאילו מעצמה ללטף את ירכי, רעדתי. ''אני יודע שתהית מה קרה בחופש ואני יודע שדיברת על זה עם ליאור.'' ידו נעצרה מליטופה לרגע ואז המשיכה. 
התכווצתי, לקחתי נשימה קטועה ואז אמרתי בקול שקט ''נאנסתי, עומר.'' קיוויתי בתוך השתיקה שיחבק אותי ויגיד שתיאר לעצמו אבל הוא קפא וזה גרם לי לפלוט בשטף של לחץ: ''הבן זונה תפס אותי בשירותים עם סכין ו... ובבית חולים גילו שהיה לו איידס. ושלי יש...'' ידו קפצה מעורי והעזתי להרים את מבטי לאט כדי לראות איך הוא מסתכל עליה כאילו יכול היה לראות את מיליוני הנגיפים והחיידקים שבוודאי חשב שדבקו בה. רעדתי, מנצל את השתיקה כדי לומר: ''נדבקתי, כמובן. נפצעתי מבפנים ו... בבית חולים אמרו שאין לי הרבה זמן לחיות.'' מבטו של עומר שקע לרגע, החוויר. ''האיידס כבר התפרץ הצליחו לייצב את זה עם הקוקטיילים אבל הם לא אופטימיים. הם...'' 
''איידס?'' הוא קטע אותי בלחש. ''איידס?!'' הנהנתי, מושך את המכנסיים חזרה עליי בתחושה נוראה ומעט... מרוחקת. ''עדן, תגיד לי. אתה מטורף? ידעת שיש לך איידס ונתת לנו להגיע למצב הזה? יכולתי להידבק, לעזאזל!'' שתקתי. לא ידעתי מה להגיד או לומר. ''לעזאזל. איך לא אמרת לי דבר כזה?!'' ישבתי שם בשקט, סופג את העלבונות שהוטחו כלפיי, מרגיש כאילו משהו בחזה שלי גדל וגדל וקרוב כל כך להתפקע. חם, צורב וכואב. הגרון היה חנוק ולא האמנתי שהקול שיצא מהגרון שלי היה ברור כל כך. 
''מתי בדיוק היה לי זמן להגיד לך?!'' לא שמתי לב שנעמדתי על רגליי. עומר מצמץ לרגע ואז נראה שקלט, אבל המשכתי בכל זאת, הכול נשפך ממני החוצה. ''מצטער שהייתי שבועות בבית חולים על סף מוות, החום מעבר לארבעים והרופאים פשוט בטוחים שאני הולך להם כל רגע! ואתה יודע מה זה לחזור לכאן אחרי כל זה? כשפופי צריכה להמציא את התירוץ הכי מוזר בעולם כדי שאמא תשלם על התרופה שתחזיק אותי בחיים רק עוד כמה שנים מזוינות...'' הקול שלי נקטע, הדמעות עמדו בגרוני אבל עיניי נותרו יבשות. המשכתי בלי אכפתיות מאיך שעומר התכווץ לאט לאט, תופס בחולצתי בדרך. ''הבטן כבר מתפקעת כי אני מרגיש כאילו אני הולך בין כל התלמידים כאן וזה מסוכן שיתקרבו אליי! ואתה פשוט עומד כל יום ועל אף שאני מנסה לרמוז שאני צריך את הזמן, אתה מסרב להבין! ואני רוצה כבר לצרוח לך בפרצוף למה אני מתרחק... ואז מגיע סוף סוף היום שאתה מספיק חרמן כדי להחליט שזה בסדר לדפוק אותי...'' 
עומר נותר בשוק לכמה שניות, אז פתח את פיו להגיד משהו אבל יצא רק קול חנוק לרגע, ואז הוא צעק עלי בחזרה: ''אבל איך יכולת להיות כזה חסר אחריות?! מה ציפית? שהבן אדם החולה הזה לא יהיה עם משהו? יכולת לסכן גם אותי! יכולת להיבדק לפניי!'' הראש שלי הרגיש ריק, הבטן חלולה, והרגשתי באמת כאילו נתנו לי סטירה מצלצלת... לכל חלק בגופי. עומר? שיגיד דבר כזה? רק כשחשתי ברטיבות על לחיי הבנתי שאני בוכה, שהדמעות כבר זולגות בחופשיות. הכעס והעצב היו יותר משיכולתי להכיל. ראיתי את עומר נרעד. חשבתי שדמיינתי את החרטה בעיניו מעבר לכעס, ראייתי נמלאה בדמעות מיד אחרי. 
''הייתה סיבה טובה שלא דיברתי אי-ת-תך שבוע. ידעתי... ש-שזה יהיה קשה...'' דברי יצאו מגומגמים מבכי, בקושי הבנתי מה שאמרתי. זה הרגיש כאילו לא הייתי שם אבל הכאב עדיין היה ברור ואז הדברים יצאו חלקים, על אף שעוד המחנק נותר. ''אבל לא ציפיתי שפשוט תתייחס למה שעברתי - עד שאני מסוגל לספר את זה - כדי לפגוע בי אפילו יותר... איך העזתי בכלל לגעת בך? אבל אתה יודע מה זה שבוע לראות אותך ולרצות אותך כל כך? ואתה פשוט סוחב אותי למיטה...'' צחוק מריר נפלט מבין שפתיי, קוטע את שטף הדיבור שלי. אפילו לא הבטתי על עומר, לא ידעתי למה אני נשאר! רציתי כל כך לצאת משם. ''ידעתי... הייתי טיפש שהייתה בי טיפת תקווה לתמיכה ממך. הרי זאת הייתה הבעיה שלי בעייתי שפשוט קפאתי שם כשהוא הוציא את הסכין! ואז, כשכבר יכולתי לזוז, לא לקחתי אותה כי הוא במילא חתך אותי...'' הכאב המוכר של חור פעור בחזה, ואולי גם איזה כדור סיכות משוננות שפצע אותי מבפנים, מדמם... ואני לא יודע מאיפה מצאתי את הכוחות לרוץ משם כי הרגשתי באותו הרגע קפוא יותר מכל. ידעתי מה הייתי אומר אילו נשארתי, אבל באמת שלא יכולתי. המילים הדהדו במוחי. ''וחבל שלא המשכתי לזוז כדי שיחתוך ויחתוך כדי שאתה לא תציל אותי. כי זה היה הרבה פחות כואב מעכשיו.'' עשיתי משהו שלא עשיתי הרבה, ובעיקר לא לבד - יצאתי מהפנימייה. לא שמתי לב לסביבה ממש, על אף שהייתי מודע לכמה מבטים שננעצו בי בירידה החפוזה במדרגות המגורים וביציאה לשבילים והדשא עד לשער. התחושה הנוראית בחזה שלי התחזקה והרגשתי מטורף, באמת. כל כולי זעק ופשוט הלכתי ללא מטרה ברחובות בלי באמת לשים לב, אבל שומר בפנים... ופתאום רציתי שעומר יעמוד שם שוב כדי שאוכל לצרוח על משהו, מישהו. להוציא את התחושה הנוראית הזאת שלא נתנה לי מנוח. המוח שלי קרא למות, כבר הרצתי במוחי את הדמיון איך אפסיק לקחת את הכדורים ואסתובב בבית ספר בתקווה לחטוף איזו הצטננות קלה שבקלות ואז, ברגע שהחום יתחיל לעלות, לנעול את עצמי איפשהו עד שאמות. ובניגוד לימים בבית החולים שבהם זה נראה כל כך לא אפשרי, שידעתי שאני פחדן מידי. הפעם זה נראה לי כל כך בהיר, הייתי במצב כל כך נורא שהרגשתי שיהיה לי אפילו אומץ לגנוב איזו סכין ולחתוך את עצמי, הבטתי מסביבי וידעתי שנראיתי נורא. האנשים הבודדים שעברו הביטו בי מוזר. הנשים לרוב בחמלה והבנים בסלידה נוקבת. קרסתי באיזה גן שעשועים בארגז החול לפי השריפה בעיניי והחספוס תחת עורי, המפה הקטנה של העיר עלתה בראשי כשראיתי את השלט המתקלף לשם הגן. הלכתי הרבה. אחזתי בחולצתי היכן שהיה הכאב שהתפתל בתוכי ולא נתן לי מנוחה, כמעט קורע את החולצה מעליי מרוב שמשכתי בה. פי נפער בצרחה אילמת ועד שהעזתי להוציא קול יצאו רק קולות מוזרים וקטועים. הדמעות נגמרו באיזשהו שלב, לא הייתי מודע לזמן ולא היה לי אכפת מדבר. הרגשתי עייפות אבל ערני מכדי אפילו לעצום עיניים. לקח לי זמן לקלוט שיש צלצול, שזה קרוב בכלל. זה נשמע כמו משהו מרוחק בהתחלה ואז קלטתי שזה מכיס הג'ינס שלי. תהיתי אם לענות באיטיות והצלצול כבר נפסק. חייכתי לעצמי חיוך רפה ושוב הרגשתי מטורף. הפלאפון שלי צלצל שוב והוצאתי אותו מהכיס רק כדי לכבות אותו. פתחתי אותו, עומד ללחוץ ישר על הכפתור האדום אך השם 'דניאל' התנוסס לי מול הפרצוף גם אם ניסיתי לא לראות אותו. דניאל... פתאום עניין המוות נראה קצת פחות אפשרי ועם זאת עדיין חזק. הצלצול נפסק שוב ואז החל שוב. לחצתי על 'Send' בלי לקלוט כמעט, כאילו כל חלק בגופי קולט לאט. 
'''עדן?'' שמעתי את קולו של דניאל, מעוצבן במעומעם וקירבתי באיטיות את הפלאפון לאוזני. ''עדן, תענה כבר! מה אתה מסנן אותי?'' דניאל צעק וגם קילל אחרי. 
''היי...'' קולי נשמע מוזר, זה הדבר היחידי שקלטתי. לא חשבתי אפילו אם הוא נשמע עצוב או נורא, רק קיוויתי שלא. 
''אתה נשמע כמו קרפדה מזוינת. איפה אתה?!'' 
הצטנפתי מעט בחול ולחשתי ''אמרתי לעומר.'' 
שמעתי את דניאל מתנשם בקו השני ואז הוא שאל בקול שקט: ''מה קורה, עדן?'' 
רציתי להגיד לו וזה כבר היה על שפתיי... היססתי ולרוב במצבים כאלה אני אמור פשוט לסתום אבל בכל זאת פלטתי בקול בקושי נשמע ''תכעס אם תראה אותי... עם הדם... כמו ההורים שלך?'' 
''מה אתה מדבר, עדן?! אני לא מבין כלום.'' דניאל שוב נשמע עצבני, ומעט דואג. 
כחכתי בגרוני ואמרתי בצורה יותר ברורה: ''תכעס אם אהיה כמו ההורים שלך?'' 
''מה ההורים שלי פאקינג קשורים?'' דניאל שאל. ידעתי שידע. 
''אני יודע שהבטחתי לך לסבול אותי עוד כמה שנים, דניאל... אבל אין מה לגרור...'' פלטתי בחיוך מוזר, צחוק מריר יוצא מבין שפתיי ובאחורי ראשי חשבתי שהוא באמת נשמע נורא. 
''אתה דפוק? איפה אתה, עדן?'' הוא שאל. 
''באיזה... גן.'' פלטתי, מביט מעט סביבי. 
''אני אהרוג אותך, עדן! איפה אתה?!'' הוא צעק והדגיש כל הברה בשתי המילים האחרונות בשיניים חשוקות. 
''אתה מוזמן...'' מלמלתי. ''אפילו יותר ממוזמן.'' 
''עדן!'' הוא צווח עליי באיום. מבטי ננעל על שלט הגן המתפרק. 
''גן רימון.'' מצאתי את עצמי משיב. לא ידעתי למה... זה הרי הרס את הסיכויים שלי לסיים עם זה. אבל הוא לא יוכל לדחוף לי את התרופה לפה והוא ילך ללימודים ויביא איתו את החיידקים לחדר... ואם יעז להתקשר לבית החולים יש שלל של דברים שאוכל לעשות. עדיין זכרתי את הסכין שדניאל החזיק במזוודה שלו, יכולתי גם לא לאכול. הוא באמת הגיע לשם, אז כבר ישבתי כמו מפגר כשראשי שמוט ברפיון וכולי מתנודד, מלוכלך מבוץ שנוצר מהחול והדמעות שלי. לא התנגדתי כשסחב אותי למונית, זורק לנהג הערה של 'יותר מידי אלכוהול.' 
הנהג נעץ בי מבט ואמר ''רק שלא יקיא לי כאן.'' 

דניאל המשיך לסחוב אותי במעלה המדרגות של המגורים, כשלא הזזתי את רגלי הוא פשוט משך אותי, כולו מתנשם. הגענו לבסוף אל החדר ולקח לי זמן לקלוט שאנחנו בחדר האמבטיה ושהוא משכיב אותי על הקרקע מתחת לטוש המקלחת ומפשיט אותי. לא זזתי, הרגשתי ריק ובאמת לא היה לי אכפת. המים שיצאו מהטוש היו קפואים... אני הגבתי רק ברעד קל, בקושי ממצמץ. דניאל רכן מעליי, משפשף את הבוץ מפניי, מגופי. ידיו המלטפות עוררו בי משהו ועל אף שהייתה לו עדות מוצקה מול פניו הוא המשיך בשלו, מסבן אותי כשעיניו הכחולות נראות מוזר. נתליתי על צווארו, מקרב את פני לשלו, הוא הסיט את מבטו ומלמל: 
''מגבת...'' נצמדתי אליו, כמעט מפיל אותו עליי וכששפתי היו על לחיו התחלתי ללקק אותה. דניאל הרחיק את פניו ממני, מניח יד אחת מתחת לברכיי והאחרת תמכה בגבי כשהרים אותי. הוא סחב אותי חזרה לחדר והושיב אותי על המיטה, מרחיק אותי כל פעם שניסיתי לנשק אותו. הוא הוציא מהארון שלי מגבת והתחיל לנגב אותי. ניסיתי להיצמד אליו שוב והוא הרחיק אותי. כשנעמד על רגליו התנפלתי על רגליו בחיבוק, מצמיד את פניי לקדמת מכנסיו. הייתה שם בליטה קלה שחשתי בה והצמדתי את פי אליה, מתנשם. 
דניאל קפץ, פולט קול חנוק. ''הכלב לא יכול היה לספק לך לפחות סקס טוב לפני שהלך?'' הוא שאל כשלשוני עברה על הבליטה שנעשתה ברורה בכל רגע. ידיי, שחבקו את רגליו של דניאל כדי שלא יברח, עברו למותניו והורידו באיטיות את מכנסיו. התחתונים ירדו בדרך ודניאל לא נראה מרוגש מאיברו החשוף מול פניי. 
''מת לרדת לי כל כך? אתה יודע בדיוק כמוני שזה ידביק.'' טון דיבורו היה רגיל, כאילו דיבר איתי על מי יתקלח ראשון. אהבתי שהתייחס לדבר שהרג אותי לאט ובטוח כאילו זה שום דבר. ויכולתי פשוט לשלוח את לשוני והוא יכול היה להדבק. רטנתי וסיננתי: 
''יש לך קונדומים. אני יודע.'' 
''למה לי לבזבז אותם עלייך?'' דניאל חייך, נפטר מהמכנסיים והתחתונים שעוד היו בין רגליו על הקרקע. לא היה לי דבר לענות. הדברים פשוט התגלגלו. דניאל גלגל את עיניו. 
''לא יודע? אני כן. אתה פאקינג נואש. מת לזיון זה נקרא.'' דניאל התיישב לצידי, עדיין עירום בפלג גופו התחתון. ''ואתה עוד יותר מת להשכיח את מה שקרה. לך לאיזה פאב ודפוק כמה שוטים, ואז תזדיין עם מי שבא לך אם אתה כל כך רוצה.'' לא פגע בי מה שהוא אמר. הייתי רגיל. הכעיס אותו היחס שלי אליו כמשהו מזדמן. אבל באמת רציתי אותו באותו הרגע. 
''הוא פשוט צעק עליי, דן.'' פלטתי, וחשתי בעיניי צורבות. ''זרק אותי לכל הרוחות בצורה הכי משפילה...'' קולי כבר היה חנוק ודניאל העביר את ידו לצד ראשי הרחוק ממנו והשעין אותו על כתפו, ידו עוברת מראשי אל מותניי וחובקת אותי. ''ישבתי שם וסיפרתי לו מה שקרה בחופש אחרי שעצרתי אותו מלעשות... משהו מסוכן. והוא נראה כל כך נגעל שפשוט מצאתי את עצמי צועק מלחץ שהייתה סיבה שהחום שלי עלה כל כך ושהייתי בבית חולים ולא ממש יכולתי לדבר איתו והוא רעד והביט עליי בכזה מבט שצעקתי כבר שיש לי איידס... והוא התרחק כאילו אם יהיה קרוב אדביק אותו והוא כעס שלא סיפרתי, שלא אמרתי כלום, שהייתי מפגר ולא בדקתי את עצמי לפני ושנתתי לו כמעט להדבק בזה גם...'' פלטתי את הכול בשטף, כתפיי רועדות, קולי רועד מידי פעם ונחנק. דניאל נשק למצחי, מלטף את גבי בכזאת רכות ועדינות. לא הצלחתי לראות את עיניו גם כשהרמתי אליו את מבטי. 
''לפחות צרחת עליו ממש?'' דניאל שאל. 
''כן. היית מרוצה אילו ראית את הפרצוף שלו, דן.'' לחשתי והתחפרתי בחזהו. לא הייתי מסוגל לחזור על מה שאמרתי... כשניסיתי להיזכר מה אמרתי רק חלקי משפטים עלו ונראה שדניאל מבין בכל מקרה. ''איך הוא יכול היה להיות כזה...?'' לחשתי, דניאל שיחק בשערי, משתיק אותי ב-'ששש...' מרגיע. 
''הוא הגיב בצורה אכזרית כי זה שוק רציני. אני לא בטוח אם עומר בכלל חווה מוות והידיעה שאתה היית קרוב כל כך למוות ועכשיו המוות שלך לא בטווח השנים הרחוק, הוא כועס על מה שקרה.'' כשדניאל אמר את זה ככה זה נשמע לי הגיוני. ''גם אני כעסתי...'' הרמתי את פניי שוב, העצב בעיניו הכחולות של דניאל היה ברור, הרמתי את גופי באיטיות ונשקתי לשפתיו. ''כבר אמרתי לך שאני לא מתכוון להיות משהו מזדמן. אם יש לך משהו לפרוק תעשה את זה בדרך אחרת.'' דניאל אמר, מבטו שוב נאטם. 
''אבל אני רוצה אותך.'' אמרתי, ולא הייתה טיפת שקר בדבריי. על דניאל סמכתי. ידעתי שהוא לא יפחד מהמחלה שרדפה את חיי... והייתה לי התחושה שהוא יהיה היחיד. ''אף אחד לא... אני רוצה אותך.'' רציתי להגיד לו שלא יהיה לי כבר אף אחד. שאף אחד לא ירצה חולה איידס בתור חבר; מעבר לסיכון של עצמו, לחיות עם הדיכאון שאני עלול למות לו בכל רגע... דניאל כבר היה בתוך זה מידי מכדי לצאת ועומר... 

דניאל סוף סוף הביט בי וזיהיתי את הפיתוי בעיניו, נצמדתי אליו, מחניק גניחה לאיברי הצמוד לשלו כשרק המגבת שלי מפרידה בין שני אלה. קירבתי שוב את פניי לפניו, נועץ את מבטי בעיניו כשלחשתי: ''בבקשה...'' נראה שהוא פועל לפני שהוא חושב, אבל הוא נישק אותי ובאמת לא היה לי אכפת. לשונו נדחקה מבין שפתיי וחקרה את פי בשיטתיות, שיחקתי בלשונו. זה היה כל כך שונה מהנשיקה עם עומר... יותר נואש ומלא תשוקה. לא היו לי הפחדים המפגרים על מה הוא יחשוב ועל איך הוא יגיב, לא היה לי אכפת אם אני מנשק גרוע, אם אני נראה בעיניו חולה מין או שהקול שיוצא לי מהגרון נשמע מוזר וטיפשי. גם לא היה לי אכפת כל כך מהסכנה. המגבת סביב מותניי איימה ליפול אז התנתקתי מחיבוקו וייצבתי אותה, ממשיך לנשק את דניאל בפראות, ממהר להצמיד אותו למיטה כדי שלא יברח. דניאל מיהר להגיב והפך את שנינו. תיארתי לעצמי ששנא להיות נשלט. כשהתנתקנו כדי לנשום הבטנו זה בזה ולחשתי: ''אל תעזוב...'' ראיתי את המלחמה העצמית בעיניו. הוא רצה ללכת ממני. ליטפתי את גבו, ידיי חולפות על מותניו. לא היה לי מושג מאיפה הייתה לי החוצפה אבל אחזתי באיברו החם, הוא התקשה תחת אחיזתי אפילו יותר. דניאל החניק גניחה שנפלטה מבין שפתיו ואז חזר לנשק אותי. כל מוחי נעשה מעורפל ודניאל צדק... זה השכיח מעט מהכאב כשידיו עברו על גופי. הוא ניתק את הנשיקה לאחר כמה שניות, רוכן מעליי. הוא בחן את גופי וכל כך אהבתי לראות שהוא מרוצה ממה שהוא רואה. 
נאנחתי בעונג כששפתיו חלפו על צווארי וכמעט צעקתי כשהוא נשך בצורה קלילה את אחת מפטמותיי. עוד לפני שיכולתי להירגע מהמכה הזאת שפתיו סגרו עליה. גבי התקמר כנגד שפתיו מעונג ובהיתי בעיניו. עיניו הכחולות החזירו לי מבט אכול תשוקה ושביעות רצון. שפתיו נשקו לחזי ואז הוא העביר ליקוק לאורך הצלקת שבחזה שלי. שוב ושוב. גנחתי בעונג אבל כאב לי מבפנים, זה היה כאילו דניאל מנסה לאחות את הפצעים שנוצרו בתוכי. ידעתי שזאת פשוט האישיות המוזרה שלו שנמשכת לפצעים. הוא ירד בליקוקיו לאורך בטני, בקו שחצה אותה. התנשמתי, ידי מגששות אחר משהו להיאחז בו. הן מצאו את שיערו של דניאל ולא העזתי למשוך אותו על אף שככל שהיה קרוב למה שהמגבת כיסתה חשתי חוסר שליטה מוחלט בגופי. דניאל הפסיק ללקק אותי בקו שבו המגבת החלה ואז החל ללקק את ירכיי, מהר מאוד מגיע לצלקת השנייה שלי ומלקק אותה. נרעדתי, זרם עבר במורד גבי וקול חנוק נפלט מבין שפתיי. הורדתי את ידי מראשו של דניאל ועברתי לאחוז בסדין המיטה, מתנשם. הבטתי בדניאל, מגלה שגם הוא מביט עליי. 
''נקודה רגישה, מה?'' 
חיוך היה על שפתיו כששאל זאת בלחש. ידעתי שאם אענה מיד רק יצאו מפי אנחות אז הנהנתי. לקחתי כמה נשימות עמוקות ואז לחשתי: ''כנראה...'' דניאל העביר את לשונו על הצלקת בירך שלי ואז רכן מעליי שוב ונישק אותי. היה בנשיקה הזו קצת טעם מלוח, הטעם של העור שלי. חזרתי לכרוך את ידיי סביב צווארו, עורו כבר נעשה מעט חלקלק מזיעה כשהעברתי את ידי לאורך גבו בעודנו מתנשקים בתשוקה הולכת וגוברת. הרוק שנותר על עורי היכן שליקק אותי התקרר והמגבת כמעט וירדה מגופי. 

''דניאל... קונדומים לפני...'' לחשתי בין נשיקה לנשיקה ואז הרחקתי אותו. ''נמאס לי כבר מהמגבת המחורבנת הזאת!'' דניאל חייך, נשק לשפתיי והחליק מהמיטה שלי, ניגש למיטתו. הוא חיטט מעט במזוודה לפני שחזר עם שני קונדומים, מנפנף בהם מול פניי בחיוך. חייכתי כשהוא רכן ליד המיטה שלי ונישק את שפתיי, גורם לחששות שלי שימצא דרך לצאת מזה לעבור. צפיתי בו בציפייה כשהתיישב בין רגליי על הרצפה, הסיר את המגבת שלמותניי וקרע בפיו את אריזת אחד הקונדומים. עיניו נצצו בצורה שאהבתי, כל הסיטואציה גרמה לגל מוזר שכזה לעבור שוב בגופי. כשהוא הלביש את הקונדום על הזין שלי במיומנות מוזרה תהיתי את מי הוא כבר 'עיקם' מהבית ספר הזה. נשימתי נעצרה כשבמקום לפתוח את האריזה השנייה הוא פשוט רכן מעל לאגן שלי. 
''אני פאקינג שונא לעשות את זה עם קונדום...'' דניאל אמר אבל ברגע אחרי הזין שלי כבר היה בתוך הפה שלו. 
הלב שלי דפק כל כך חזק באוזניי, מרוב עונג כל הגניחות בהתחלה היו קטועות. זה הרגיש כאילו זרמים עוברים בכל הגוף שלי ומתמקדים באזור שאותו ליקק ברגע זה. הוא רטן שוב ואז אסף את אברי בידו, נוגע בנקודה רגישה וגורם לגבי להתקמר מהעונג. דניאל חייך אליי חיוך ממזרי שכזה, לא הספקתי אפילו לקבוע שאני אוהב אותו כשהוא החל ללקק את הצלקת בירך שלי בעודו מעסה את איברי. פיסקתי את רגליי מעט אינסטינקטיבית וקלטתי שהוא מביט כלפיי מטה. 
''אתה יכול אם אתה רוצה.'' לחשתי לו, מתנשם כשידו לחצה יותר חזק על איברי. 
''את זה שמור לאהוב המטומטם הזה שלך.'' דניאל קבע, חוזר ללקק ולעסות. 
''האהוב הזה שלי כבר מחוק, דניאל. ואני לא מתכוון למות בתולה קדושה.'' רטנתי. שחשבתי שכבר הכנעתי אותו. ''מבטיח לזיין לך את הצורה לפני.'' דניאל חייך בשביעות רצון כשגנחתי בעונג. 
''אתה מחזיק טוב, יחסית לבתולה.'' 
''סתום ת'פה.'' סיננתי מבין שיני כשנראה כאילו דניאל מתחיל לשחק איתי משחק. 
''בסדר.'' דניאל השיב ונאנקתי כשהוא פשוט בלע את איברי לתוך פיו ומצץ בחוזקה. האנחות לא נפסקו ולא זכרתי אפילו פעם אחת שגמרתי עם כזאת אורגזמה. דניאל חייך בשביעות רצון ואני מיהרתי להתיישב ולדחוף את דניאל על המיטה, מתיישב על בטנו כדי שלא יברח. 
''אמרתי כבר לפני שאני רוצה זיון. אני באמת רוצה אותו.'' אמרתי, מוריד את הקונדום מאיברי בזהירות. 
''אצל מישהו אחר.'' דניאל התעקש, נועץ בי מבט מפחיד בעיניו הכחולות. רציתי להגיד שזה פוגע בי. שהוא יודע אולי אפילו יותר טוב ממני שעומר לא יחזור, שקלטתי שעומר לא היה מוכן לזה כבר מההתחלה. 
נאנחתי ועברתי להתיישב בין רגליו, קובר את פניי בידי. שמעתי את המיטה חורקת כשדניאל התיישב ואז הוקפתי בחיבוק. הבכי חזר אליי ותהיתי אם אפשר להתייבש מיותר מידי דמעות שיורדות, קול חנוק נפלט מבין שפתיי ודניאל אסף אותי לחזהו. רק אז הרגשתי שדניאל שם את הבוקסר שלו ואיברו הזקור הורגש היטב כנגד ירכי אבל הוא קלט אותי לפני ותפס את ידי, גורם לי לעטוף את חזהו בחיבוק. החזה המעוצב הזה שלו היה נוח כל כך... משהו שגרם לעייפות שלי לקפוץ עליי, להכריז שאני צריך לעצום עיניים ולנצל את הכרית הייחודית הזאת. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...