>  >  > 

הגות ועשייה

בין ערפילי תודעתי לערפיח של המקלון הבוער אני שולה מילים מתוך ספיראלה בלי קצוות בכלל. אני מבקש להיות כלי שלוו, כלי עטוף עונג אופורי שלא יתואר, אני מבקש להיות כפתח של מימד אחר, מימד שבו התקיימות אחרת, שלווה, זכה ואיתנה. אני מבקש לזמן את ישויות המימד האחר. אני מבקש להיות עטוף בכאב מרסק שממנו ניתן לקום רק כישות שהתנערה מאבק ימיה המתפוררים. אני מבקש להיות עטוף בכל הישויות שלי כולן.
הקושי בזימונן של מילים ניכר על פניו של המזמן, המילים לא מתגלות בקלות - הן ישויות שקולות למדי, אולי במפתיע, אולי בלי הפתעה. כל הקשיים באים אליך כשאתה מחליט לכתוב, ''אולי תוותר.'' הם לוחשים לך. המילים הן עננים ענוגים בשמיים טהורים, שמעל אדמה זכה וזוהרת בקיום רציף. המילים הן להק ציפורים שכמו יצא מתוך עולם מסויט של ייאוש. כינור גאוני מתקיים ברקע, הצלילים מאוזנים לך באוזן.

אדם הולך ברחובות תל-אביב, מוקף באנשים, מוקף בעצמו, מוקף בעונג ובצללים כמהים.
כשעבר עיקול ברחוב מצא עצמו במחנה יהודה בירושלים, מוקף אנשים, מוקף מידי, מגורה מידי.
כל מה שנותר לו לעשות זה להתפזר כמו עשן קטורת ברוח עד שיגיע אל חוף מבטחיו.
בביתו הוא מוקף כסאות ומרצפות עם כתמים שלא יורדים, שהפכו לחלק מהנוף המקומי.
הוא יכול לשבת אם הוא רוצה. להיות חלק נייד מהנוף, נמצא בו כבר קיימא אך משתנה תדיר
לפי עיתות נפשו, הוא יכול להיות מוקף בכל הסמלים שמסביבו כחי בעולם מלא יציבות, משמעות חזותית ועשייה מעגלית רציפה, הוא יכול להיות בתנועה מתמדת, בשתי עיניים פיסיות פקוחות,
ובעיני רוחו יהיה מונח מולו קיר איתן וחתום.
הוא יכול להיות ככיסא שבנוף, טמון בנקודה כלשהי ולא מש ממנה כי שם ישנה לו תנומה קדושה.

לפעמים יש חוף מבטחים, ולפעמים נקודות הציון נעלמות אלי מקום עלום.
רחובות ריקים מאדם ומלאים בזבל, בטינופת זורמת בצידי הרחובות, שאריות של התנגשות אלימה שארעה, שהיא המשך של מעגל שנטמע זה מכבר בכל הצלילים של ימים שישנם וחלפו, ימי המכאוב וימי העונג. כשאתה כותב יש שתהיה מלווה בעונג פיסי כמו גם תחושת התעלות אינטלקטואלית ואופוריה רגשית. יש שתהיה מצוי ברצונות סותרים, באשמה מרשרשת ובמועקה גוברת בכל הגוף, אולי אפילו תתקשה לנשום, כל מה שתרצה לעשות הוא לחדול מהכתיבה, לחדול מכאן והלאה, כל מיני קולות ילחשו לך בהקשר. יש שתהיה מצוי בעונג וכאב מר גם יחד.

יש בעולם כל מיני רעשים. חלקם נשמעים צורמים, אבל אם נצליח להתנקות מהחרדות האישיות שלנו, ולו רק לרגע קט, נצליח אולי להבין שאותם צלילים צורמים, הם אות לקיום נוסף בעולם.
אולי אם נזכור שהכול קשור ברשת בלתי מובנת של אנרגיה ולכל דבר יש בה מקום משלו, אולי אז, במקום ניכור נשמע הבנה ובמקום אימה נחוש השלמה, אולי נשמע שירה.

שירה לעיתים היא מה שהיא מראה במימד החזותי,חזות שהיא מעבר להצגתם הכתובה של טקסטים שונים כנטועים וברי קיימא.

לעיתים שירה היא לא רק מילה וניגון של הצליל, לעיתים היא גם גולשת לתחומי יצירה אחרים והופכת למיצג רב תחומי כיצירה כתובה.
כל שיר הוא מה שהוא,לעיתים מה שהוא זה גם מה שהוא בחוץ, לא רק ''בפנים'' ואם נקבל כל יצירה
כישות בפני עצמה, אולי נגלה שאין אנו צריכים לחפש אותה במקום אחר ובצורה אחרת.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...