>  >  > 

האחר - פרק ד' (ואחרון.)

''מה קרה לשותף שלך לדירה?'' תהה לוקה, ''הוא מאוהב?''
''לא יודע, לא חושב, למה?''
לוקה משך בכתפיו, ''הוא נראה שונה, מגונדר כזה, הוא גם רזה מאוד. ומה קרה למשקפיים שלו?''
''הוא החליף אותם בעדשות מגע.''
''עשה בשכל, הוא נראה הרבה יותר טוב עכשיו, וגם התספורת החדשה מתאימה לו יותר, פתאום רואים שהוא בעצם בחור יפה.''
''יפה? לא הייתי נסחף, אבל כן, הוא נראה הרבה פחות מכוער עכשיו, חבל שהוא מזניח קצת את הלימודים.''
''לימודים זה לא הכול בחיים.'' סיכם לוקה את השיחה, הפך אותי על בטני, פישק את רגלי בברכיו וחדר לתוכי בלי גינונים מיותרים. ככל שהכרנו זה את זה טוב יותר הוא לקח לעצמו חרות רבה יותר, נהג בי באדנות תקיפה והיה פחות עדין ופחות מתחשב, וגם מנומס הרבה פחות, למעשה די נבזה לפעמים, מותח את החבל כל פעם קצת יותר.
הפגישות שלנו נעשו קצרות יותר ואלימות, הוא הכאיב לי לא פעם, גם פיזית, מה שדווקא אהבתי, וגם נפשית, מה שפחות מצא חן בעיני. תכופות נהג בי בקוצר רוח ובשתלטנות, איחר או החמיץ פגישות, השקיע בי פחות, ודרש יותר כסף.
אם לא הייתי מכור לגופו החזק והיפה, לזין המדהים שלו, לריח ולמגע שלו, כבר מזמן הייתי נפטר ממנו, אבל ככל שהוא הערים עליי יותר קשיים ונעשה קשה יותר להשגה ולריצוי ככה השתוקקתי אליו יותר. החלק השפוי וההגיוני במוחי צפה בהשתוממות בהידרדרות היחסים ביני לבינו, התמלא דאגה למראה הסימנים הכהים שהוא השאיר על עורי, ונחרד לראות כמה מהר מתרוקן חשבון החיסכון שלי, מנסה מידי פעם להעיר אותי ולשאול כמה זמן אני עוד אסבול את זה, ולמה?
הוא לא קיבל תשובה, דחיתי אותו כל פעם מחדש, ודרשתי שישתוק, יפסיק לדאוג ויעזוב אותי כי אני יודע מה אני עושה, יהיה בסדר.
זה היה שקר, אמנם ידעתי בבירור מה אני עושה - מניח ליצר ההרס העצמי שלי להשתלט עליי – אבל כל מי שעיניו היו בראשו ידע שמה שקורה איתי הוא לא בסדר ושאין סיכוי שהמצב ישתפר.
המורים שאלו לעיתים תכופות יותר ויותר אם אני בסדר, והתעקשו לברר למה הציונים שלי ירדו, גם חבריי ללימודים הבחינו שאני נעדר הרבה ומתקשה להתרכז, ובסופו של דבר, אחרי שהופעתי בארוחת הבוקר עם עין עצומה למחצה בגלל אגרוף פזיז שהנחית לוקה על פרצופי, קלט אפילו קלמן התם שאני בצרות.

''למה הוא הכה אותך?'' הניח מגבת לחה על פני והוסיף עליה חבילת אפונים קפואים, מצמיד בעדינות את הקומפרס המאולתר לפני הנפוחים.
''אף אחד לא הכה אותי, אני פשוט...''
''אל תשקר אור, הדירה הזו קטנה מידי ולא תמיד אני מסתלק כשהוא פה... אני יודע שאתם... שאלתי את מישל למה זה ככה אתכם, והוא אומר שיש כאלה שאוהבים את זה ככה, אבל הוא לא האמין שאני שואל עליך.''
''דיברתי עליי עם הספר שלי?'' נדהמתי.
''כן, הוא... אל תכעס, הוא שאל מה שלומך ולמה לא רואים אותך ו... הוא דואג לך אור, וגם אני.''
''סיפרת לו שעשיתי קרחת?''
''אתה עשית?'' הפגין קלמן שמץ לגלוג שלא הלם את פניו הטובות, ''או שזה היה רעיון של הג'ינג'י, העבד כי ימלוך הזה?''
''עזוב, זה רק שערות, הן יגדלו.'' הסמקתי מתחת למגבת שהסתירה את פני. הזיכרון של לוקה מעניש אותי על סירובי לוותר על קונדום בגילוח שערותיי, והזיון הפראי שבא אחר כך, הוא כופף אותי מעל הכיור, מכאיב לי בגסות וחדר לתוכי בכוח.
''הכול בסדר אור?'' שאל קלמן בדאגה.
הסרתי את המגבת מפני, ''מה נראה לך?'' נעצתי בו את עיני האחת, השנייה נעצמה כמעט לגמרי וכאבה מאוד, בעצם חצי מפני כאבו ומה שגרוע יותר – חשתי בחילה מציקה וסחרחורת שהלכה והתגברה, מפחידה אותי מאוד.
''אני חושב שאתה צריך ללכת לצילום, לבדוק שלא נשבר לך משהו, וגם שהגיע הזמן שתעיף מפה את העמלק האדמוני הזה.'' השיב קלמן, ולראשונה מאז שהכרתי אותו הוא נראה כועס.
''אולי אתה צודק.'' השבתי, יודע שאין בי די כוח לגרום לזה לקרות.
''בטוח שאני צודק, קדימה, בוא נלך למיון.''
''אבל יש לנו שיעור.''
''בין כה וכה אתה בקושי מקשיב בזמן האחרון, קדימה, בוא.'' הוא אחז בזרועי והוביל אותי לתחנת האוטובוס. התעקש שניקח מונית, ואפילו שילם עליה.
''מאיפה יש לך כסף?'' התפלאתי.
''אני עובד.'' השיב קלמן קצרות
''אתה, במה?''
''במה שיש. עזרתי למישל לצבוע את המספרה, והוא היה מרוצה כל כך עד שהמליץ עליי גם לאחרים. אני גם מנקה כמה משרדים וחנויות במרכז המסחרי. זו עבודה קשה, אבל מי שחרוץ ולא מתפנק תמיד מוצא משהו.
''כל הכבוד, קלמן.'' חייכתי אליו, והנחתי יד על ברכו.
הוא כיסה אותה בכפו שלאחרונה הייתה פחות רכה ושמנמנה, ''הכול בזכותך.''
גל בחילה עלה בגרוני, דחקתי אותו מטה, ''איך בזכותי?''
''בזכותך הכרתי את מישל שלימד אותי. לימד אותי דברים, לקח אותי להחליף את המשקפיים בעדשות ונתן לי מחמאות, וגם הלכתי לחדר כושר. למזלי פגשתי שם את אלכס שגם לימד אותי כל מיני דברים על עצמי ועל הגוף שלי והכי חשוב, גילה לי שאני לא כזה קלוץ כמו שתמיד חשבתי, שאני חזק ולא כל כך מכוער. נתת לי אומץ ללכת ולעשות שינוי, והבנתי שזה לא כמו שלימדו אותי תמיד, שרק הנשמה חשובה והגוף הוא רק קליפת חומר, טעות לחשוב ככה, הגוף והנפש מחוברים ושניהם חשובים ולכן...'' ואז הוא הבחין שנהג המונית זוקף אוזניים ומקשיב לנו בסקרנות. פניו נדלקו באודם נבוך והוא השתתק, אבל המשיך לאחוז בכפי עד שנכנסנו למיון.
הרופא בחדר המיון קימט את מצחו בדאגה למראי, מישש בעדינות את פניי הדואבות ושאל איך זה קרה.
''נפלתי במקלחת.'' שיקרתי, חש איך קלמן מתאפק ושותק אבל כל רמ''ח ושס''ה גידיו מביעים מורת רוח על השקר הגלוי שיצא מפי בלי בושה.
''אתה בטוח?'' שאל הרופא, צעיר מקריח ומותש למראה, והעביר מבט ספקני ביני לבין קלמן. ''ראית אותו נופל?'' פנה לקלמן שהיה בבירור החוליה החלשה.
''לא.'' אמר קלמן, ''לא ראיתי ולא שמעתי כלום, עבדתי עד מאוחר, ורק בבוקר גיליתי אותו ככה.''
''אה, אז אתם גרים יחד?'' הצליח הרופא לדחוס לשאלתו הקצרה מורת רוח חשדנית מהולה בשאט נפש, בלול בתיעוב.
''תרגיע, אנחנו רק שותפים לדירה, כל אחד ישן בחדר שלו.'' הטחתי בו בתוקפנות, וניסיתי לקום, אבל קלמן מלמל משהו רך ביידיש – זיכרון פניה הרכות והאוהבות של סבתא שמתה מזה שנים רבות עלה פתאום במוחי - וליתר ביטחון הניח יד על כתפי, מושיב אותי חזרה.
המאמץ גרם לי לחוש סחרחורת שהייתה נעימה למדי בדרכה, ולכן עצמתי את עיני ונשענתי על קלמן שעמד מתוח לצידי. הרופא שכח את ההומופוביה שלו ורכן לעברי בבהלה, דורש ממני לפקוח את עיני. במקום לציית אמרתי לו לזוז כי אני רוצה להקיא, ואחר כך נפרש מסך חשכה על העולם, ולא ידעתי יותר כלום.
התעוררתי אחרי שעתיים בערך, וגיליתי שאני שוכב על מיטה קשה וצרה, לבוש בכותנת מגוחכת, פתוחה מאחור, סדין דהוי מעוטר בציור של פרחים חומים מכוערים היה מסובך סביב גופי, וזרועי הייתה מחוברת לאינפוזיה. כנראה שהיא הכילה איזה תרופה כי פניי כבר לא כאבו כל כך, והבחילה נעלמה. הרופא הסתלק ורק קלמן ישב לצידי, מתנמנם עם עיתון מרשרש בחיקו.
רופא אחר הגיע, גם הוא צעיר ועייף, שערו הארוך קשור בקוקו על עורפו, ושאל אם אני מסכים לעשות בדיקת דם ל- HIV
''זה לאיידס?'' שאל קלמן ופקח את עיניו.
''כן.'' אמר הרופא בשלווה, והציע גם לו לעשות בדיקה.
''לא צריך, עשיתי רק לפני שבוע, וקיבלתי תשובה שלילית.'' השיב קלמן בקור רוח, משיב במבט רגוע על מבטי המשתומם.
''האמת שאני מקפיד מאוד על סקס בטוח.'' השבתי, ''אבל אם אני כבר כאן, שיהיה.''
הרופא שלף מזרק, וקשר רצועת גומי על זרועי. קלמן התנשף, אמר שהוא לא אוהב לראות דם וברח החוצה. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את הרופא אם אני יכול לשאול אותו משהו.
הוא הנהן, ''בטח, מה הבעיה?''
''התחת שלי.'' הודיתי, ולמרות רצוני חשתי שסומק עולה בלחיי.
הרופא הורה לי לשכב על בטני וגחן לבדוק את ישבני. ''יש לך פיסורה.'' בישר לי, וטפח על כתפי באהדה, ''לא נעים, אבל זה עלול לקרות לכל אחד.''
''פעם ראשונה שאני שומע על זה.'' התמרמרתי, ''זה נורא כואב, אפילו לחרבן כואב לי.''
''אני יודע, יש לך מין סדק בפי הטבעת וזה באמת לא נעים, אבל יש משחה שעוזרת מאוד, ואם תקפיד למרוח אותה כמה פעמים ביום, להתרחץ כל יום, לשתות הרבה מים, לדאוג שיהיו לך יציאות רכות, וכמובן להימנע מחדירות זה יתרפא בסוף.''
''להימנע מחדירות, כמה זמן?''
''מינימום חודש, לפעמים זה לוקח יותר.''
''חודש זה המון.''
הרופא חייך חיוך דקיק של השתתפות בצער, ''אני יודע, תאמין לי שאני מבין, אבל החבר שלך נראה לי בחור סבלני, אני בטוח שהוא יחכה.''
''החבר שלי? אתה מתכוון לקלמן? אתה טועה, הוא רק השותף שלי לדירה.''
''אתה בטוח? כי היה לי רושם...'' הרופא זקף לעומתי בפליאה גבות בהירות, משורטטות בעדינות, ''הוא היה מאוד מודאג בגללך.'' גילה לי, ''אני במקומך הייתי עושה איתו שיחת נפש כדי לברר מה נסגר אתכם.'' גיחך לעברי קלות, והסתלק לדרכו.
''אני רוצה הביתה.'' הודעתי לקלמן שחזר אחרי כחצי שעה, והגיש לי פיתה עמוסה כל טוב ועיתון.
''אי אפשר, יש לך זעזוע מוח, אתה צריך להישאר להשגחה. אם הכול יהיה בסדר תוכל לחזור הביתה מחר בצהריים, אתה רוצה שאני אשאר איתך הלילה?''
''אבל איפה תישן, על כיסא? לא, עדיף שתחזור הביתה.''
''אתה בטוח?''
''כן. אל תדאג, אני אהיה בסדר.'' הבטנו זה בזה במבט ממושך, אין לי מושג מה הוא חשב לעצמו, אבל אני חשבתי שמאז שהוא הוריד במשקל, נפטר ממשקפיו והסתפר כראוי הוא נראה הרבה יותר טוב. פתאום הבחנתי שיש לו עיניים יפות ועצמות לחיים נאות, שאני ממש אוהב את החריץ העדין שעובר באמצע סנטרו, וגם את החיוך הביישני שלו, ונהנה לראות איך כתפיו, שהתיישרו והתרחבו ממלאות את חולצתו, ואני משתוקק להעיף עוד מבט בישבנו שהתהדק ונעשה מפתה ושרירי.
''כדאי שתלך עכשיו, שתספיק להתכונן לסמינר על האחר.'' חייכתי אל קלמן בחיבה.
''כן, אתה צודק.'' קם קלמן מהכיסא, אחז במעקה המיטה והביט בי במבט חודר, ''תגיד, אור,'' שאל, לופת באגרוף מתוח את מעקה הנירוסטה, ''אתה יכול להסביר לי למה זה קרה?''
''לא יודע, כי הוא כזה?''
''זה ברור, הגוי הזה הוא עבד כי ימלוך, תמיד ידעתי את זה, אבל למה נסיך כמוך הסכים לסבול אותו?''
''לא יודע קלמן, כנראה שאני לא באמת נסיך.''
''בטח שאתה נסיך.'' עמד קלמן על דעתו, ''אפילו כשאתה ככה, במצב כזה, אתה נסיך, ידעתי את זה ברגע שראיתי אותך.'' רכן ונישק את מצחי, ''תישן טוב, מחר אני אבוא לקחת אותך.'' הבטיח, ופנה ללכת.
''קלמן.'' עצרתי אותו בפתח, ''אתה לא מתפלא מה קרה שפתאום הלכנו מכות?''
הוא הביט בי, משתאה, ''נו, למה?''
''כי הוא רצה שגם אתה... רצה לצרף גם אותך. כעסתי מאוד ולא הסכמתי, והוא התרגז עליי ואני עליו...'' פרשתי את ידיי במחוות אין אונים, ''כמו שאתה רואה זה נגמר בבכי, אבל אני רוצה שתדע שלא עזר לו כלום, גם כשהוא הכאיב לי לא הסכמתי בשום פנים ואופן.''
''בטח שלא, הרי אתה נסיך.'' אורו פניו של קלמן. הוא חזר לחדר, נישק אותי על פי בעדינות, כיבה את האור והסתלק, מחייך חיוך ניצחון.

אפילוג
כמה ימים אחרי ששבתי הביתה מבית החולים לוקה חזר, נושא בידיו שקית מטעמים גדושה מתמיד למרות שבפעם האחרונה שהיינו יחד לא נתתי לו כסף.
הוא חייך ובירך אותי לשלום כאילו כלום, הופתע כשלא הנחתי לו להיכנס ובתמימות מעושה שאל אותי למה.
''תחשוב לבד.'' הכרזתי, ונתתי לו שקית מלאה בחפציו – תחתונים, כפכפים ותיק כלי רחצה - שקלמן ליקט מכל פינות חדר השינה שלי שהפך לשלנו. ''זה נגמר לוקה, לך.'' דחפתי את השקית לידו.
הוא לקח את השקית והביט בי במבט לא מפוענח, האם זה היה צער או בוז שראיתי בעיניו? עד היום אני לא יודע.
''אתה בטוח?'' הושיט יד ללטף את פניי.
נרתעתי לאחור, וכשהוא נכנס וניסה לנשק אותי דחפתי ברך הססנית לחלציו. הוא צחק ומעך אותי לקיר, ומי יודע איך זה היה מסתיים לולא קלמן שהגיח מהמטבח, אוחז בידו סכין ענקית - שנינו ידענו שהיא קהה כל כך עד שאי אפשר לחתוך בה משהו קשה יותר מגבינה, אבל היא נראתה מרשימה מאוד – וצעק על לוקה ביידיש כועסת.
לוקה נרתע, קילל את שנינו קללות מטונפות שלא הבנתי לגמרי, והסתלק, מובס.
מאז לא ראינו אותו יותר, הקפדנו ללכת לסמינר על 'דמות האחר' בדרך הארוכה, העוקפת את הבניין שקבוצת הפועלים הזרים שקדה על הקמתו, ושמו לא הוזכר יותר בדירתנו.
חזרתי לשקוד על לימודיי ושנינו סיימנו את השנה בציונים טובים. למרבה המזל החליט מרכז הסמינר על דמות האחר לתת לנו עבודה ולא מבחן, ועודד אותנו לעשות העבודה בזוגות. בזכות קלמן החרוץ קיבלנו ציון טוב שהתחלק שווה בשווה בין שנינו ויצאנו לחופשת סוף השנה כשאנחנו מרוצים מאוד משיתוף הפעולה שלנו.
המשכנו לגור יחד גם בשנה הבאה, אבל כל אחד מאיתנו פנה ללמוד תחום אחר - אני התרכזתי בהיסטוריה, והוא בעריכה ובלשון.
מזל שאנחנו ישנים יחד כל לילה, כי מאז שקלמן תפס עצמאות אנחנו נפגשים רק בחדר הכושר ובבית.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...