>  >  > 

האחר - פרק ב'

''מה קורה לך היום?'' נטפל אליי קלמן ברגע שהמרצה סיים את דבריו, ''אתה מרגיש טוב?'' הניח כף יד שמנמונת ולחה מעט על מצחי.
''אני בסדר גמור.'' התנערתי ממנו, ''עזוב אותי, אני צריך לסדר משהו.'' זינקתי על רגליי ויצאתי בחיפזון מהכיתה, הולך במהירות, כמעט רץ חזרה בשביל ממנו באנו.
''אור, אל תלך משם, לא צריך! אפשר לחזור מהצד השני.'' קרא אחרי קלמן.
''לך אתה משם, אני צריך... תחזור לבד לדירה, אני אבוא יותר מאוחר.'' עניתי לו בצעקה, והתחלתי לדהור לעבר שורת העצים שהפרידה בין ביתן 45 לשלד הבניין בו עבד לוקה.
מצאתי אותו עומד בין חבריו לעבודה, חבורה של פועלים זרים, חלקם מרומניה כמוהו, וחלקם סינים או תאילנדים, ואולי פיליפינים? רובם היו מבוגרים ממנו, ואף אחד לא היה יפה כמותו. הוא הכיר אותי מיד, ניתק מהם, ניגש אליי, חייך אליי ובירך אותי בשלום ידידותי, וגילה לי בלי ששאלתי שהם סיימו כרגע את יום העבודה והם מחכים להסעה חזרה למגורים.
''איפה אתם גרים?'' שאלתי, צולל לתוך הירוק בעיניו.
''שם.'' הניף לוקה את ידו לעבר המושב הסמוך, ''כולנו גרים יחד באיזה מחסן גדול.'' הוסיף וגיחך, חושף שיניים לבנות שהציצו מבעד לשפתיים אדומות, מלאות, מפתות.
''מותר לך לצאת בערב? להסתובב בעיר?'' שאלתי, ליבי הולם בכוח.
''בטח, אבל זה עולה כסף.'' אמר לוקה בפשטות, ''לאן אתה רוצה שאני אבוא?''
לא העליתי בדעתי שזה יהיה כל כך פשוט וקל, במידה מסוימת התאכזבתי קצת, ''אתה לא רוצה לדעת למה אני מזמין אותך?'' שאלתי חרש, מתאפק לא לגעת בשערו המסולסל, האדמדם, שנראה רך ומזמין כל כך.
הוא חייך, ומשך בכתפיו, ''אני יודע למה.'' השיב.
''וזה בסדר מבחינתך? לא מפריע לך ש...'' החיוך שלו התרחב.
''לא, זה בסדר, אבל אני צריך...'' הוא שפשף את אצבעותיו זו בזו בתנועה הבינלאומית המסמנת כסף, קיבל בלי פליאה את שטר המאתיים ¤ שדחפתי לכפו, ורשם בזהירות את הכתובת שהכתבתי לו בפנקס קטן ששלה מכיסו. אמרתי לו איזה אוטובוס עליו לקחת מהתחנה המרכזית, והבטחתי להמתין לו בדיוק בשמונה בערב בתחנה מול דירתי.
חתמנו את העסקה בלחיצת יד. ''ל'אריבדר.'' נפרדתי ממנו ברומנית השבורה שלי, והוא השיב לי ב'להתראות' חביב בעברית, והצטרף בלי שמץ מבוכה לחבריו שהציצו בנו מהצד בשתיקה דיסקרטית.
ריחפתי לי חזרה לשער המכללה, וגיליתי את קלמן יושב על הספסל של תחנת האוטובוס שניצבה מול השער הראשי וקורא ברשימות שלו, לכאורה שקוע בהן לגמרי, אבל ברגע שעברתי בשער המכללה הוא סגר את הדפדפת שלו ונעמד, מביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח.
חציתי את הכביש וניגשתי אליו. ''חיכית לי?'' שאלתי שאלה מיותרת לגמרי.
הוא הנהן וניסה להראות אדיש, אבל נכשל כישלון חרוץ. קלמן לא היה מסוגל להעמיד פנים גם כדי להציל את חייו. די היה להביט בו כדי להבין מה הוא חושב, מזל שהוא לא ניסה לשחק פוקר, הוא היה מפסיד את כל כספו.
''היית צריך לחזור לבד הביתה.'' אמרתי, וגיששתי בכיסי אחרי כסף לאוטובוס, לא מצאתי, היה לי רק שטר של מאתיים ¤ שיעדתי לקניית כרטיסיה והוא היה עכשיו בכיסו של לוקה, קרוב מאוד לעורו החלק. ''תשלם עליי? אין לי כסף לאוטובוס.'' חייכתי אל קלמן.
''אבל בבוקר היו לך מאתיים ¤...'' ואז הוא הבין, ''נתת לו את הכסף ששמרת בשביל הכרטיסייה?''
הנהנתי, מסמיק קצת.
''הוא יבוא אלינו לדירה?'' הרצין קלמן.
''כן.''
''ואם לא?''
''הוא הבטיח שהוא יבוא.''
''מתי?''
''בשעה שמונה.''
''אתה רוצה שאני אסתלק?''
''לא, למה? רק תישאר בבקשה בחדר שלך, אני לא רוצה להביך אותו.''
''לדעתי לא תצליח גם אם תרצה, אבל בכל זאת, יותר טוב שאני אסתלק.'' הידק קלמן את פיו לפס צר של מורת רוח צדקנית, ''אני אלך להצגה ראשונה.'' הכריז, הסב מעליי את מבטו, ולא דיבר איתי יותר מטוב ועד רע.

רק בערב, בדרך לתחנת האוטובוס, קלטתי כמה היה אידיוטי מצידי לתת לו כסף סתם ככה. יכול להיות שהוא בכלל לא יטרח להגיע? אולי הוא מבזבז את הכסף על עצמו, או גרוע מכך, אולי הוא מבזבז אותו ברגעים אלו ממש על איזה בחורה, מתחבק איתה אי שם וצוחק עליי?
ובכל זאת עשיתי את דרכי לתחנת האוטובוס שניצבה מול דירתי כשאני מגולח ומקולח למשעי, גופי רוטט מציפייה וחרמנות. ברגע שראיתי את האוטובוס מתקרב לתחנה החלטתי שאם לוקה לא ירד ממנו אני אחכה עד לבואו של האוטובוס הבא, ואם הוא לא יהיה גם בו אני אפסיק להיות עדין נפש כזה, אפתח פרופיל באטרף עם תמונה שלי בלי חולצה, והבחור הסביר הראשון שיפנה אליי -
ואז לוקה ירד מהאוטובוס, נושא בידו שקית מתפקעת, ולחץ בחמימות את ידי. כמוני גם הוא היה נקי ומסודר, לבוש יפה ומדיף ניחוח נעים, ונראה נרגש ועצבני כמעט כמוני.
''פחדתי שלא תבוא.'' אמרתי, והוא הודה שגם הוא חשש שאני לא אחכה לו, וחייך אליי בהכרת תודה.
''אני תמיד מקיים מה שאני מבטיח.'' אמרתי, ולקחתי ממנו את השקית, ''מה יש לך פה?''
''נתת לי כל כך הרבה כסף, אז קניתי לנו קצת דברים טובים לאכול.'' פניו הוורידו מעט, והבעה מבוישת עלתה עליהן, ''רק אחרי שהלכת חשבתי שאולי לא הייתי צריך לקחת ממך כל כך הרבה.''
''נתתי לך כי ביקשת.'' הזכרתי לו.
''ביקשתי כי הייתי צריך כסף בשביל האוטובוס, אבל לא היית צריך לתת לי כל כך הרבה.''
''לא היה לי כסף קטן.'' הסברתי, ופתחתי בפניו את הדלת.
הוא נכנס והביט כה וכה, ''אתה גר לבד?''
''לא, יש לי שותף לדירה, אבל הוא הלך לסרט.'' הנחתי את השקית הכבדה על השולחן במטבח, ''מה קנית?'' שאלתי, חש את נוכחותו מאחוריי, נושם על עורפי והסתובבתי אליו, ''אפשר להסתכל?''
''אחר כך.'' ענה לי לוקה והניח את כפות ידיו על כתפי, מציץ בעיניי, ופתאום התנשקנו. מעולם לא קרה לי דבר מדהים כל כך, כבר התנשקתי עם גברים, וגם יותר מזה, אבל בכל פעם שהגעתי למגע מהסוג הרומנטי או הסקסי עם גבר חשתי מודע לעצמי עד כאב ואיכשהו כל העסק היה נעשה תמיד מביך ומגושם. הפעם זה לא קרה, נסחפתי בלי מעצורים ולראשונה בחיי זרמתי בלי לחשוב יותר מידי ונהניתי עד בלי די. הוא גילה לי שכבר כמה חודשים לא היה לו שום סקס, והיה עליי להודות שגם אני מתנזר יותר מידי זמן. מה הפלא שבפעם הראשונה שלנו יחד פשוט לא יכולנו לשבוע זה מזה?
אחר כך שכבנו במיטה שלי ודיברנו. שוחחנו בתערובת מצחיקה של רומנית רצוצה ועברית בסיסית, משלימים את המישמש הלשוני הזה באנגלית קלוקלת. הוא סיפר לי שהוא בן עשרים ואחת, שאביו נפטר לפני כשנתיים, אחיו הגדול יושב בבית סוהר בגלל משהו שלא הצלחתי להבין, ולכן הוא שולח את רוב הכסף שהוא מרוויח לאימו ולאחיותיו הצעירות, אבל אחרי שהן יסיימו את הלימודים, הוא יוכל להתחיל לחסוך כסף בשביל עצמו, ואז הוא יחזור לרומנייה יתחתן ו...
''תתחתן עם אישה?'' נכנסתי לדבריו, ומרוב הפתעה חזרתי לדבר עברית.
הוא הבין בכל זאת, גיחך בשמץ התנצלות והנהן, ''אני רוצה ילדים.'' הסביר, והוסיף שלאבא של ארוסתו יש משאית, והוא רק מחכה שלוקה יגיע עם מספיק כסף, יתחתן עם בתו ויחליף אותו בנהיגה על המשאית, אבל הוא יוכל לעשות את זה רק אחרי שיהיה לו רישיון, וזה עולה כסף, ויהיו גם הוצאות על החתונה ולכן...
''אבל לוקה... אישה? אבל...''
לוקה רכן מעליי ונישק אותי שוב, חוסם את פי בלשונו הזריזה, ואחר כך באברו העבה, וזו הייתה התשובה היחידה שקיבלתי בנוגע לתוכניותיו לעתיד. בין סיבוב סקס אחד לשני זללנו את המטעמים הלא כשרים שהוא קנה - מיני נקניקים וגבינות על לחם שיפון שמרחנו בממרחים שמנים וטעימים ושטפנו בבירה שלמרבה המזל הייתה לי במקרר.
אחרי ששבענו מסקס ומאוכל הלכנו להתקלח יחד, ולמרות שהזמנתי אותו להישאר לישון איתי הוא סירב והתעקש שעדיף שיחזור עוד הלילה.
ליוויתי אותו לתחנה, ולפני שעלה לאוטובוס דחפתי לו שטר של מאה ¤. הוא העווה את פניו במורת רוח, אמר שלא צריך, אבל דחף את השטר לכיסו, והבטיח שיבוא שוב בעוד כמה ימים, ושיתקשר קודם, ואז דילג בקלילות במדרגות האוטובוס, ואפילו נופף לי לשלום מבעד לחלון לפני שנעלם.

רק למחרת פצה סוף-סוף קלמן את פיו והואיל להכיר בנוכחותי. ''אתה מתכוון להמשיך להיפגש עם העובד הזר הזה?'' שאל והתיישב מולי, מניח את מגש ארוחת הצהריים הצמחונית שלו ליד המגש שלי.
''למה אתה לא יכול לאכול אוכל נורמלי כמו כולם? לא נמאס לך מהנקניקיות-סויה המגעילות האלה?''
''מה רע בנקניקיות סויה? הן בריאות מאוד.''
''אבל הן מגעילות, וזה שהן מתחזות לבשר זה פשוט, פשוט איכס.''
''ולשלם על סקס זה לא איכס?''
''מה זה קשור בכלל? ואני לא בדיוק משלם לו על הסקס אלא רק... האוטובוס עולה כסף שאין לו, הוא חוסך כל אגורה כדי לתמוך באימא שלו, היא אלמנה.''
''נוגע ללב, אימא שלו יודעת שחוץ מעבודה בבניין הוא גם עובד בזנות?''
''די קלמן, שתוק.''
''לא רוצה, מה תעשה לי?''
קמתי מכיסאי, הרמתי את המגש שלי וסקרתי את חדר האוכל בחיפוש אחרי מקום ישיבה אחר.
''נו, די, שב כבר.'' רטן קלמן.
''אז תפסיק כבר להציק.''
''בסדר, סליחה, אבל... למה דווקא הוא? למה דווקא אחד כזה... גוי, ועוד אחד שהולך איתך רק בשביל כסף? מה, חסרים בחורים?''
''לא יודע, לא חיפשתי, ואני אומר לך שוב, זה לא רק בגלל הכסף, זה גם... לא חשוב, תאכל כבר את הנקניקיות שלך.''
קלמן דקר את הנקניקייה שלו במזלג, דחף אותה לפיו, ושאל איך אנחנו מדברים, ''אם אתם בכלל מדברים?'' הוסיף בהתחסדות.
''בטח שאנחנו מדברים, מה נראה לך? אנחנו מדברים בעיקר רומנית וקצת אנגלית, וגם עברית פה ושם. למה אתה שואל?''
קלמן משך בכתפיו ואמר שסתם, ואז שאל אם אני נזהר?
''נזהר ממה?''
''נו, אתה יודע, ממחלות, בטח שמעת על סקס בטוח?''
''אל תהיה נודניק ותפסיק לדאוג לי, אני כבר ילד גדול.''
''אני יודע, אבל אני לא יכול לא לדאוג לך.'' השפיל קלמן את מבטו לצלחת ובחש בתוכה במזלג.
''קלמן, תגיד... יצא לך בכלל לעשות פעם סקס עם גבר?''
מרוב הפתעה מהשאלה הלא צפויה הוא שמט את המזלג מידו, אחז בכוס המים שלו וניסה ללגום ממנה, הקדים קנה לוושט והחל להשתעל.
טפחתי בעוז על גבו, התנצלתי על חטטנותי ואמרתי לו לשכוח מזה.
''לא, זה בסדר, האמת שכבר מזמן רציתי לדבר איתך, אבל...'' קלמן נרגע משיעולו והביט סביבו בחשש, ''לא פה, צפוף פה מידי, אולי נדבר בבית?''
''בסדר.'' הסכמתי, העפתי מבט בשעון, ראיתי שאני מאחר, התנצלתי ונחפזתי לרוץ לשיעור באנגלית למתקדמים, אחד השיעורים היחידים שלא למדתי עם קלמן, שנאלץ ללמוד בקורס למתחילים כי האנגלית שלו הייתה על הפנים.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...