>  >  > 

Cry me a river – פרק ד' ואחרון

ליל שבת, שתיים בלילה. בחוץ יורד גשם סוער עם ברקים ורעמים וקר מאוד. אנחנו אצלו בחדר השינה עירומים. הוא שוכב בוכה ומתייפח לתוך הכרית ואילו אני יושב על המיטה בצד השני גבי אליו ורוצה להיעלם – בעצם רוצה דברים צנועים יותר כמו לעשן סיגריה ולשתות שוט של וודקה ואחרי זה להתכרבל באיזו פינה אפלה עם בקבוק ג'וני ווקר ולהיעלם – הכול כדי להפסיק את הכאב – את העצב – את הכעס. אני מת לקום להתלבש ולעזוב את הדירה שלו ברגע זה אבל יודע שאני לא יכול ממיליון סיבות כשהראשונה בהם היא שאם אעשה זאת – אם אשאיר את פני הדברים ככה כמו שהם לא אוכל לעמוד מול ההתמכרויות שלי והסיבה השנייה היא בגללו – אני לא יכול למרות הכעס והעלבון שלי כלפיו להשאיר אותו ככה מייבב ובוכה ורוצה למות – רוצה ליובל אהובו שמת – בטוח שהרס הכול כשבאמצע ההתעלסות בשיא מעשה האהבה שבינינו קרא לי בשמו. כן, אני יכול להבין אותו, אני יכול לרחם עליו אבל אני לא רוצה להבין ולא רוצה לרחם. אני רוצה לאהוב ושיאהבו אותי – אותי ולא אחר. יובל איננו בחיים יותר ואילו אני פה חי וקיים עדיין – אם כך מדוע שמו התערבב ונכנס לתוך האהבה שלנו? את מי ארז אוהב יותר? אותי או את יובל? ובעצם על מה לעזאזל אני מדבר? זוהי לא תחרות בכלל, זוהי לא בגידה ממשית אמיתית. אוי אלוהים איזו תסבוכת! אני לא יודע מה לעשות עכשיו – אני צריך לחשוב מה לעשות – אני צריך לאסוף את עשתונותיי ולפעול.

אני מסתובב אל ארז שמתייפח ושולח את ידי ללטף את ראשו. הוא מרים את ראשו ומביט בי במבט עצוב.
''ארז,'' אני אומר ''אני צריך כמה דקות לעצמי אז אני הולך לחדר אמבטיה וכשאצא משם ואחזור נדבר על כוס תה במטבח, בסדר?''
הוא מהנהן ואני מוסיף, ''בינתיים אין טעם לבכות על מה שקרה עכשיו – תתלבש ותכין לנו תה וחכה לי במטבח, בסדר?''
''בסדר.'' הוא מנגב את הדמעות ושנינו קמים ומתלבשים.

בחדר האמבטיה אני שוטף את פניי במים קרים, מביט בראי ומסדר את מחשבותיי. יש רק דבר אחד שמשנה והוא האם אני באמת אוהב את ארז? זה כל מה שחשוב. למדתי להכיר אותו בחודשיים שאנחנו נפגשים ומבלים ושוכבים. הוא אדם מקסים, מנשק נהדר והוא טוב במיטה אבל האם זו אהבה? האם אני רוצה לאהוב אותו? האם אני מוכן לקשור את גורלי בגורלו? כי אחרי הכול מהי אהבה אם לא לקבל מישהו כפי שהוא מבלי לשפוט אותו. ואני חושב על חיי ועל ארז ומסתכל לתוך ליבי ואז סופר עד עשר ויוצא מחדר האמבטיה עם תשובה מוחצת.

ארז יושב לו במטבח המואר מול שולחן ועליו שתי כוסות וקנקן תה. הוא לובש פיז'מה תכולה ועליה חלוק ואני בא ומתיישב מולו.
''אני... מצטער.'' אומר ארז בפנים נפולות.
''אתה לא צריך להצטער ארז כי אני מבין.'' אני אומר לו ואוחז בידו.
''אתה... מבין?'' מתפלא ארז, ''אתה לא כועס?''
''עברתי כבר את השלב של הכעס,'' אני משיב ''ולא אני לא רוצה לעזוב עכשיו, ולא אני לא רוצה לנתק קשר אלא להפך. ארז... תראה... אני אוהב אותך... אני רוצה להיות לך בן זוג, אני רוצה לחיות איתך ולצידך את השנים שנותרו לנו. אני רוצה אותך ורק אותך. אני לא בא להחליף או לבטל את האהבה שלך ליובל אלא אני רק רוצה שתיתן לי לאהוב אותך ושתאהב אותי אם אתה יכול ורוצה...''
ארז מביט בי קצת המום ואני מחייך אליו ולוקח בידי את ידו ומקרב אותה לפי ומנשק אותה.
''אלכס, זה כל מה שאי פעם קיוויתי לשמוע ממך. אני מרגיש ורוצה אותו דבר כלפייך.'' אומר ארז ומחייך אליי חזרה חיוך מקסים. תוך פחות מרגע שוב אנחנו מתנשקים ותוך פחות מרבע שעה שוב מוצאים את דרכנו אל חדר השינה אל ההתעלסות. קנקן התה והכוסות נותרו יתומים על שולחן המטבח.

אפילוג

כיום, חצי שנה אחרי, אנחנו כבר חיים ביחד ואפילו ג'ינג'י הסתגל לשינוי. מיכל, משפחותינו וכול מכרינו היו מאושרים עבורנו שמצאנו זה את זה. לא הכול תמיד וורוד וישנם ימים של קושי אך אנחנו מתגברים עליהם ובמקרה הצורך עובדים על הקשר בינינו ועל הזוגיות שלנו. לגבי הטווח הארוך איש לא יכול לומר מה יהיה ואפילו אנחנו לא יכולים לדעת. אנחנו מתנחמים בהווה זה עם זה ולא שואלים שאלות מרחיקות לכת על העתיד. למדנו להתגבר על הקשיים ועל הפחדים ופתחנו את ליבנו אל האהבה וזה כל מה שחשוב. אנו חיים את חיינו ביחד ולא בבדידות ואנו נותנים זה לזה את מיטב השנים שנותרו לנו וביחד אנו מבלים את הזמן והאהבה שנשארו לנו. ליותר מכך לא ניתן לצפות ואף לא לבקש. וביחד אנו סוף-סוף מאושרים.
אני מסתכל כיום על אותן תקופות הרעות של חיי ובייחוד על אותה תקופה בה חייתי בבדידות כנשא ופחדתי מקשר וחשבתי בתמימותי כי לעולם לא אמצא את הכוח והאומץ לאהוב שוב ולדעת אהבת אמת, והאמנתי אפילו שלאור עברי הפרוע אינני אף ראוי לאהבה – אני מסתכל על אותה תקופה ומתפלא כיצד לא ידעתי כי כל השנים האלה, למרות הנגיף ולמרות התרופות ותופעות הלוואי והסטיגמות והפחד ורגשות האשמה וכול שק הצרות הזה – הייתה בי היכולת לאהוב נחבאת לה מתחת לכל הפחד ושכול מה שהייתי צריך לעשות הוא לחפש ולמצוא אותה בתוך ליבי כלפי האדם הנכון והמתאים. אני זוכר את אותה תקופות רעות בחיי שנמשכו כעשר שנים – עשור שלם של בזבוז זמן ואני זוכר עדיין את ההתמכרויות שלי מהם אני חייב להישמר תמיד – אך כיום אני יכול למצוא נחמה ותמיכה בזרועות אהובי ארז כשם שהוא מוצא נחמה ותמיכה בזרועותיי.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...