>  >  > 

חרא של עם - פרק א'

מסיבת שחרור
''אני שונא גברים, פשוט שונא אותם, חרא של עם, מסכן מי שמתעסק אתם.'' הצהרתי בפני מיקי, בת דודתי, החברה הכי טובה שלי, והנציגה הנשית של קהילת הלהטבי''ם במשפחתי.
המשפחה שלנו היא סיפור מיוחד, היא לא סתם משפחה אלא שבט - האימהות שלי ושל מיקי הן לא רק אחיות, אלא גם תאומות זהות. אנשים מחוץ למשפחה מתבלבלים ביניהן כל הזמן, ואפילו לבעלים שלהן - אבא שלי ואבא של מיקי - יש כמה סיפורים משעשעים על תקופת החיזור שלהם אחרי התאומות, אבל אני ומיקי מעולם לא התבלבלנו, ועוד כילדים קטנים ידענו תמיד מי אימא שלי מי. הן אפילו לא נראות לנו כל כך דומות. נכון, יש להן אותן תווי פנים ובדרך כלל גם אותה תסרוקת ואותה מלתחה, אבל בן אדם הוא הרבה יותר מההופעה החיצונית שלו, ואת הכלל החשוב הזה, שיש אנשים שלא הפנימו עד היום, למדנו כבר בגיל צעיר.
האימהות שלנו, אורנה ועליזה, גרו כל חייהן יחד, וגם אחרי שנישאו לבני דודים, בחתונה כפולה כמובן, עברו לגור עם הבעלים בבית דו-משפחתי עם מרפסת משותפת, מוקף גינה אחת גדולה ופורחת, וככה הן גרות עד היום כשהן כבר סבתות לנכדים.
נולדו להן שישה ילדים, שלוש לכל אחת - שתי בנות ובן לאימא שלי, ושני בנים ובת לדודה עליזה. הן גם תמיד ילדו יחד, כמעט באותו תאריך. במחלקת היולדות ידעו כבר שאם תאומה אחת מגיעה ללדת בקרוב תגיע גם אחותה, והן יעזבו יחד, כל אחת נושאת את התינוק שלה.
אנחנו הילדים גדלנו כמו אחים, משחקים יחד באותה חצר, עוברים בין הבית שלנו לבית הדודה, ישנים פעם פה ופעם שם, מרגישים שבן הדוד שנולד במקביל קרוב לנו יותר מאח, ובכל זאת כל אחד מאיתנו ידע היטב מי אימא שלו ומי דודה, ואיפה החדר שלו, ואף פעם לא עשינו טעויות.
סבתא ז''ל קראה לדרך בה ניהלו התאומות את משפחתן קומונה, והוסיפה לכינוי הזה העוויית פנים מזלזלת, אבל כל זמן שהיא חיה היא הקפידה להגיע אלינו כל יום שישי ונהנתה מאוד מהארוחות המשפחתיות שערכנו תמיד בסופי השבוע, יחד כמובן.
בקיץ התכנסנו בפטיו, ובחורף במרפסת הענקית שהייתה משותפת לשני הבתים – מרפסת רחבת ידיים, מוגנת בחלונות זכוכית שנקראה אצלנו – החממה.
מיכל, בת דודתי שנקראה מאז ומתמיד מיקי, נולדה כמה שעות לפני, ותמיד הייתי קרוב אליה יותר מאשר לאחיותיי הבוגרות. אף פעם לא טרחתי לצאת בפניה מהארון, היא ידעה עוד לפני וגם אני, אחרי שנחלצתי מטיפשות גיל ההתבגרות המביך והאידיוטי שלי, קלטתי סוף-סוף למה בנים לא מרגשים אותה.
מיקי יצאה מהארון עוד בחופשת השחרור שלה, בוחרת להצהיר שהיא לסבית במסיבת השחרור המשפחתית המסורתית שערכו לה ההורים והדודים.
אופייני היה למיקי האמיצה וההחלטית לעשות דבר כזה, היא תמיד הייתה כזו - גלויית לב ומלאת ביטחון. ברגע שהחליטה סופית שזהו זה, היא לסבית - עמדה והכריזה על כך בקול גדול בלי שמץ היסוס או מבוכה.
כמו תמיד מצאתי את עצמי נגרר אחריה בניסיון להגן עליה למרות שהאמת, מי שבאמת נזקק להגנה הייתי אני ולא היא, אבל איכשהו נתקע בראשי שגברים אמורים להגן על נשים, ומאחר והייתי גבוה ממנה בראש, וחזק ממנה פיזית חשבתי שהיא זקוקה לתמיכה ולהגנה שלי, מה שמוכיח שאימא ודודה עליזה צדקו כשטענו שגברים צעירים הם יצורים חסרי מוח ואין צרה שהם לא יסתבכו בה בגלל טיפשותם.
מי שהגיב בצורה הכי מגעילה היו עוז ונמרוד, אחיה הבוגרים, שהתנהגו, כדרכם בקודש, כמו מפגרים מוכי טסטוסטרון, צחקו והעירו הערות מכוערות. מרוב עצבים קמתי והכרזתי שגם אני כמוה, אבל בניגוד למיקי אני מעדיף בנים.
האחיות הגדולות שלי, מירי ונילי, החליפו מבטים נחרדים, אימא ודודה עליזה נאנחו, אבל לא נראו מופתעות במיוחד והקדישו את תשומת ליבן בעיקר לבעלים שלהן - דוד משה ואבא.
הם היחידים שבאמת הדאיגו אותי, מאז שסבא תיאו שלהם (אבא ודוד משה הם בני דודים) נפטר לפני שנתיים הם לא נראו כל כך המומים.
הוא היה בן למעלה מתשעים כשהלך לעולמו ואז חשבתי שטיפשי להתרגש כל כך, האיש היה קשיש ובשנה האחרונה לחייו בקושי הכיר אותנו, אבל אבא ודוד משה היו קשורים אליו מאוד, ומותו היווה בשבילם מהלומה קשה. כאב לי לראות איך פניהם נפלו ואיך הם לא מעזים להביט אחד בשני. הם כבר תכננו שיקראו לנכד הראשון בשמו ונותר רק להחליט אם הוא יקרא דורון או שי, ואולי מתן? והנה אני בא פתאום עם ההצהרה שאני הומו, ומיקי לסבית?
אבא נעץ מבט ברצפה ודוד משה, שתמיד היה רגשני יותר, כבש את פניו בידיו ובטח שאל את עצמו מה יהיה עם נכדים? כשדודה עליזה ניסתה לחבק אותו הוא התנער ממנה ברוגז והסתלק למחסן, דקה אחר כך אבא קם והלך אחריו, אבל לפני שיצא לחץ קלות על כתפי, וניסה לחייך אליי.
''אבא אוהב אותך בלי שום קשר לאיך שתחליט לחיות.'' פרשה לי אימא את התנהגותו שבטח הייתה נראית מוזרה למי שלא הכיר את המשפחה שלנו, אבל אני כבר הייתי רגיל לזה שאבא מדבר מעט מאוד ומניח לאימא לפרש אותו ולדבר בשמו.
מסיבת השחרור של מיקי נהרסה לגמרי אחרי שאבא והדוד הסתלקו, בני הדודים האוויליים שלי שילחו כל רסן והפגינו בפני כל הנוכחים את טיפשותם, מנסים לשכנע אותי ללכת לטיפול נפשי שיתקן אותי, או לחילופין לזונה שתוכיח לי כמה טוב להיות עם אישה.
''עדיף שיילך לנערת ליווי כוסית ולא לפסיכולוג, זה יצא לו הרבה יותר זול.'' התחכם עוז ודחף מרפק לנמרוד שצחק והסביר ברצינות גמורה למיקי שברגע שהיא תפגוש את הגבר המתאים היא תשכח את השטויות שלה ותחזור להיות נורמאלית.
אפילו האחיות שלי, שבדרך כלל חושבות רק על בגדים, בחורים ואיפור, אמרו לו שישתוק כבר כי הוא שוביניסט מגעיל.
אימא ניסתה להציל את המצב ולהביא קינוח, אבל מיקי הכריזה שאין לה תיאבון והסתלקה, ואני הלכתי בעקבותיה, מפקיר את העוגה בידי החלק הסטרייטי של המשפחה.
מצאתי את מיקי בבית העץ הישן שבנו לנו פעם אבא ודוד משה. הוא כבר היה ישן מאוד, וקצת קטן בשבילנו, אבל הרגשתי מוגן ובטוח כשישבתי לצידה על לוח העץ החלקלק משנים, משעין את גבי על גזע עץ האלון העבה ומנדנד את הרגליים באוויר כמו שנהגנו לעשות כשהיינו ילדים.
''אל תשימי לב אליהם, את מכירה אותם, האחים שלך סתם גברים סתומים.'' ניחמתי את מיקי שמשכה בכתפיה.
''אני יודעת, גם האחיות שלך לא יותר מידי חכמות, מה לעשות, ככה זה, לא בוחרים משפחה.'' היא הניחה יד קטנה וחמה על ברכי, ''מחר אני נוסעת לתל אביב לחפש דירה, רוצה לבוא לעזור לי?'' שאלה, מעשית כמו תמיד.
''בטח.'' חייכתי, ''בכיף, ותשמרי את הספה בשבילי.'' הוספתי, מתחיל להבין איזה יתרון מהווה בת דודה עם דירה בתל אביב בשביל הומו מתחיל.
החדר הראשון שמיקי מצאה היה חור מוכה ג'וקים, ולספה היה ריח של שתן חתולים, אבל עד שהשתחררתי היא עברה לדירה טובה יותר ששכרה עם החברה הראשונה שלה, והספה הייתה קצת יותר מוצלחת.
מאז היא, וגם אני, החלפנו כמה וכמה דירות, ועשר שנים אחרי אותה מסיבת שחרור מפורסמת חלקנו יחד דירה. מיקי ישנה בחדר השינה הגדול עם טליה, החברה המהממת שלה, ואני קיבלתי את החדר השני שהיה קטן יותר, אבל הייתה לו יציאה למרפסת קטנה, עגולה ונחמדה.
הסתדרנו מצוין, אני בישלתי, הבנות ניקו ועשו קניות. הן היו מאוהבות ונאמנות זו לזו, למדו ועבדו, חסכו לעתיד, תכננו את החתונה שלהן, והסכימו מיד על הכול חוץ מויכוח אחד טיפשי על צבע המפיות, ומיד אחרי שהסכימו על וורוד עתיק הן התנשקו, והתיישבו לשקול בכובד ראש מתי יהיה הרגע המתאים להביא ילד.
אני לעומתן אמנם טענתי שאני מחפש את האחד שלי, אבל ביני לבין עצמי היה עליי להודות שאני עושה הכול כדי לא למצוא אותו – השתעשעתי בסטוצים, דילגתי בעליזות מגבר לגבר, בזבזתי כסף על חופשות יקרות, חדרי כושר ובגדים כדי שאראה טוב בעודי מפזז במסיבות, ומענטז במועדונים. עד גיל שלושים מיציתי את נעוריי עד תומם, ואז, יום אחד, קרתה לי תאונה נוראית - הלכתי לעוד סטוץ אחד שדגתי לי באטרף ובלי שום אזהרה מראש התאהבתי פתאום והמסיבה נגמרה.

זה התחיל כמו עוד שיטוט באטרף שהסתיים בהזמנה לדירה של ממוקם אחד בשם זוהר שגר לא רחוק מהדירה שלי.
האמת, בכלל לא התלהבתי מהתמונה שלו, היה אחד שמצא חן בעיניי יותר, אבל ההוא גר רחוק מידי, והיו לו שגיאות כתיב. הוא אמנם טען שזה לא חשוב כי הוא דיסלקטי, אבל זה מה שכל העילגים מספרים לך - שהם דיסלקטים ובעצם יש להם מנת משכל גבוהה, כן בטח, כל כך גבוהה עד שאתם מבלבלים בין א' לע'?
אולי אני עושה להם עוול, אבל אני לא סובל אנשים שכותבים בשגיאות כתיב, זה מוריד לי מיד את החשק, ולמרות שהתמונה שלו הייתה ממש מעוררת תיאבון, וויתרתי. חוץ מזה חישבתי שייקח לי כמעט שעה להגיע אליו, וידעתי שבדרך חזרה אצטרך לעצור לקנות דלק. טוב, אז נלך לבחור שגר קרוב יותר ואין לו שגיאות כתיב, החלטתי. נכון, הוא לא נראה משהו, והיה גם קצת מבוגר מידי, אבל חשבתי לעצמי בעודי מכבה את המחשב שזה כולה זיון, הרי אני לא מתחתן איתו, והרבה פעמים תמונות מטעות, או סתם מזויפות. שגיאות כתיב לעומתן זה משהו שאי אפשר לזייף, למרות שמצד שני, מה הקשר בין הסקס לשגיאות כתיב? אין קשר בעצם, אבל עובדה שתמיד נהניתי פחות עם עילגים.
בדרך חטפתי התקף צדקנות ונזפתי בעצמי על מערכת השיקולים המטופשת שלי, מטיף לעצמי שזה פשוט מגוחך, העניין הזה של אטרף וסטוצים, ושכל הווירטואליות הזו וההתכתבות במקביל עם כמה אנשים (השיא שלי היה חמישה בבת אחת,) זה פשוט פסיכי, לא ככה צריכות להתנהל מערכות יחסים, ובאמת, לאן נגיע בסוף? כולם יישבו לבד בבית ויעשו סייבר סקס, ניבאתי בעודי מעפיל לקומה השלישית, מדלג על המדרגות האפלוליות עד שהגעתי לדלת כחולה עם שלט קרמיקה צהוב שהשם ''זוהר גרין'' התנוסס עליו באותיות ירוקות.

דפקתי, הדלת נפתחה מיד וזוהר עמד בפתח - יחף, לבוש רק במכנסיים קצרים, שחום ושעיר, בדיוק כמו שהוא אמר. אני אוהב בחורים שחומים, אבל מעדיף אותם רזים וחלקים, וצעירים יותר, ומשקפיים זה בכלל. עמדנו ובחנו זה את זה ואז הוא חייך והזמין אותי פנימה בתנועת יד חיננית.
נכנסתי, מהרהר לעצמי שהחיוך שלו מקסים ושיש לו עיניים ממש יפות, ויש משהו רגוע ונעים בפנים שלו שממש מוצא חן בעיניי, ודבר ראשון החמאתי לו שהתמונות שלו עושות לו עוול והוא נראה טוב יותר במציאות.
''כן, ככה זה.'' הוא הסכים איתי בשלווה ומזג לי מים קרים, ''יש אנשים שהם פשוט לא פוטוגניים.''
''לא, אין.'' התווכחתי, ''יש אנשים שלא יודעים לצלם, זה הכול. עם תאורה מתאימה ועם צלם טוב אפשר לחולל נפלאות גם במכוערים.''
''וזה עוד כלום לעומת מה שאפשר לעשות עם פוטושופ.'' הצטחק זוהר, ובמקום ישר לגשת לעניין ולפרוק חרמנות ישבנו ושוחחנו על צילום ותאורה, ואפילו על נפלאות האיפור, למרות שזוהר אמר שיש גבול לכל דבר, והוא מותח אותו ברגע שמישהו שולף שפתון.
הוא היה כל כך חמוד כשהוא אמר את זה, ואחר כך הסיר את משקפיו והחל לצחצח אותם בזהירות, מחייך קלות. מציית לדחף פתאומי רכנתי לעברו ונישקתי אותו בספונטניות. בלי להתבלבל הוא הניח את המשקפיים על השולחן, והחזיר לי נשיקה, ומשם זרמנו לחדר השינה.

''איזה ריח טוב יש פה.'' אמרתי אחרי שצנחנו על המיטה שלו.
''כן, שטפתי הבוקר את הרצפה והחלפתי כלי מיטה.'' אמר זוהר בטון מתנצל, ומשום מה ההערה הזו הצחיקה את שנינו. בעודנו צוחקים התחלנו להתלטף ולגעת זה בזה, מצחקקים ומתנשקים, ולמרות שזו הייתה הפעם הראשונה הכול היה פשוט מושלם - הריח שלו, והטעם שלו, והנשיקות שלו, הכול היה בדיוק כמו שצריך.
לא הדלקנו אור והחדר היה חשוך למחצה, רוח סתווית נעימה התגנבה פנימה, וזוהר משך עליי את שמיכת הפיקה הדהויה שלו ושאל אם הוא יכול לבצע בי את זממו, ואני גיחכתי ואמרתי שכן, אבל גם לי יש כמה מזימות משלי לבצע, ושוב צחקנו, רגועים כאילו אנחנו מכירים כבר שנים ויודעים הכול אחד על השני.
הוא היה כל כך מתוק, טיפה שמנמן, אבל בצורה נעימה מאוד, ביתית וחמימה כזו, וליטף אותי בהתפעלות, מחמיא לי על שריריי, מודה בבת צחוק שהוא עצלן, והוא שונא חדרי כושר, והספורט היחיד שהוא עושה זו הליכה ברגל.
''בחום הזה?'' השתוממתי, וזוהר אמר שהוא קם מוקדם בבוקר, ויותר מההליכה הוא נהנה לראות את הזריחה, ושאל אם ארצה לבוא איתו מחר להליכה.
''לא יודע, נראה.'' אמרתי, מסרב להתחייב.
בכלל לא תכננתי להישאר לישון איתו, אני לא אוהב לישון עם אף אחד, ותכננתי לזיין וללכת הביתה, אבל אחרי שהוא לכד את הזין שלי בפיו החם שכחתי את כל התוכניות שלי והפסקתי לחשוב.
''אני לא כל כך אוהב חדירות.'' גילה לי זוהר בביישנות מלבבת, ''זאת אומרת, זה דבר כל כך...''
''כל כך אינטימי.'' השלמתי את המשפט שלו, והוא הנהן בהסכמה, וכשאמרתי שיש עוד המון דברים אחרים שאפשר לעשות הוא אמר שאני צודק, וביקש הדגמה, ושוב צחקנו והדגמנו זה לזה, נהנים מאוד.
אחרי שגמרתי הוא נזכר שבעצם הוא הכין קונדומים, אבל שכח להוציא אותם וניסה להתנצל, נבוך מאוד.
''זה בסדר, תירגע.'' נישקתי אותו, והנחתי לו לנגב אותי במגבון לח, ואחר כך ניגבתי אותו, וכשהוא הציע לי ללכת להתקלח אמרתי, ''בסדר, עוד מעט.'' חיבקתי אותו, וכמה דקות אחר כך פשוט נרדמתי.

התעוררתי שוב מוקדם בבוקר, שוכב צמוד לזוהר שישן בשקט על צידו, מחייך כמו ילד, ובמשך כמה דקות סתם שכבתי בשקט, מקשיב לנשימה שלו, נהנה ממגע עורו בעורי, חושב שזה יהיה פשוט נפלא להתעורר כל בוקר לידו, וללכת לישון איתו בלילה, ולבלות איתו בערב ובסופי שבוע. נוכל לטייל יחד, ללכת לסרטים ולהצגות, אולי למועדונים? לא, הוא אמר לי שהוא לא אוהב לשתות ושונא עשן סיגריות ומוזיקה רועמת, אבל הוא אוהב לקרוא, ולהקשיב לרדיו. איזה פנים מתוקות ונעימות יש לו חשבתי, ואיזה חיוך מקסים, וקמתי לשירותים.
המקלחת והשירותים שלו היו נקיים למשעי, והמגבת פרושה בקפדנות ככה שתתייבש היטב. מצוין, אני פשוט שונא מגבות לחות ובתי שימוש מצחינים.
ניגבתי את הפנים במגבת שלו, נהנה מהריח ועדיין לא הבנתי את הרמז, קלטתי מה קורה לי רק אחר כך. אחרי ששתינו יחד קפה, ליוויתי אותו בהליכת הבוקר שלו עד לדירה שלי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד, ורציתי להוסיף נשיקה, אבל הוא נרתע והסמיק, וגם זה נראה לי מקסים. הבטחתי להתקשר בקרוב, והוא הנהן, אבל לא ענה, רק חייך אמר שלום והמשיך ללכת.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...