>  >  > 

המכתב - פרק ב'

מה שקרה לבסוף בעקבות המכתב שכתבתי לנחום, היה, שאני חזרתי להיות איתו בקשר רופף. הצלחתי לסלוח לו על כל מה שקרה בינינו, או שאולי פשוט הזמן שעבר ריפא את הפצעים. אני חושב שמה שעזר לי לקחת את הכול בפרופורציה, היה הידיעה שנחום חולה באמת ומתמודד עם חתיכת בעיה נפשית קשה ששמה סכיזופרניה. ובעוד שאני החלמתי לי לחלוטין מהדיכאון הקליני שהיה לי בצעירותי, לנחום, כנראה שאין שום אופציה לריפוי אלא מקסימום ניהול והקלה של התסמינים והישארות המחלה במצב רדום. בקיצור, אפשר לומר שריחמתי עליו והנמכתי ציפיות ממנו ומהקשר איתו, ולאור הקשר הטוב והחזק שהיה בינינו בעבר, רק רציתי לגרום לו טיפה אושר ו/או נחמה. נחמה שהנה, הוא חזר להיות בקשר עם מישהו שהוא אהב, ולא סתם, כי-אם בתקופה הטובה שהייתה לו.

התכתבנו במכתבים ובאי-מייל במשך שנה וחצי, ולהפתעתי הוא נישמע יותר יציב ופחות אימפולסיבי. יותר סובלני ופחות אובססיבי כלפיי וכלפי הקשר בינינו, ומסתבר שצדקתי בגדול לגבי איך חייו נראים ואיך הוא חי אותם. הייתה בעיה ששנינו שמנו לב אליה, והיא, שנחום, מלבד היותו בארון כלפי הסביבה שלו, היה בעצמו קצת או הרבה (תלוי איך מסתכלים על זה) מבולבל לגבי הנטייה המינית שלו. במכתבים בינינו הוא אמר שהכי נוח לו להגדיר את עצמו כביסקסואל, ואני השבתי לו שאני מכבד ואכבד אותו, לא משנה איך יחליט להגדיר את עצמו- ולעולם לא אשפוט אותו. אולם בנוסף, נחום סיפר לי כי עקב המחלה והתרופות שהוא לוקח, הוא ''כבוי ולא פעיל מינית בכלל ואף נירתע מקשר חדש כלשהו.'' כך, שלדעתו זה לא ממש משנה מה הנטייה שלו בסופו של דבר. ואין לו שום צורך לצאת מאיזה שהוא ארון, ''כי לסכיזופרנים שנמצאים במצב כמו שלי אין נטייה מינית למעשה'' – קראתי את זה וכאב לי עליו מאוד.

היו לו שיחות שבועיות עם פסיכולוג בבית החולים בחינם, מאז שהשתחרר מהאשפוז האחרון שלו, ואני תהיתי ביני לבין עצמי על מה לעזאזל הוא מדבר איתו, אם הוא לא משתמש בשיחות האלה כדי לפתור את הפלונטר המיני שלו. אבל בעצם כבר ידעתי את התשובה – אותו פסיכולוג איננו מה שניקרא ''גיי פרנדלי'' אלא פסיכולוג קליני של בית חולים, שבקיא יותר בסימפטומים של סכיזופרניה ושאר פתולוגיות נפשיות. ושחשוב לו כנראה לעבוד עם נחום על שלל הבעיות האחרות, בעוד שאלות של נטייה מינית או יציאה מהארון נמצאות בתחתית סדר העדיפויות. נחום בעצמו אומר שהוא משתמש בו יותר כמו ''כומר מוודה'' ושהם ''טוחנים הרבה מים בשיחות.'' קראתי זאת וחשבתי לעצמי, כמה מתסכל זה לדבר ולדבר על סימפטום או בעיה ולדעת שכנראה לא משנה כמה ידברו עליה זה לא ישתנה.

אוגוסט הגיע ואיתו הגיעה חופשת הקיץ מהלימודים, ושניהם בישרו שהגיע הזמן ל''חופשת מולדת'' בישראל. וכמובן שלא שכחתי את נחום בביקורי בארץ. סיקרן אותי לראות אותו, למרות שכבר ידענו שנינו זה על זה(איך אנחנו נראים) כי שלחנו תמונות זה לזה. קבענו להיפגש בבית קפה-מסעדה בטיילת תל אביב – נחום קצת היסס בקשר לתל אביב כי הוא ''פוחד מהעיר הגדולה'' אבל בסוף הסכים. וכך, באמצע אוגוסט החם והלח נפגשנו לאחר עשור שלא התראינו.

ישבתי לי בבית קפה וחיכיתי לו ולפתע...
''מייקל זה אתה?'' זיהיתי את קולו של נחום והסתובבתי לכיוון, והנה עמד נחום המבוגר בעשר שנים וחיוך נפרס על פניו, וגם על פניי אוטומטית כאילו עשר שנים נמחקו בבת אחת. הוא התיישב מולי בשולחן.
''יו אני לא מאמין שאנחנו נפגשים, חשבתי שפגישה כזו כבר לא תוכל לקרות'' אמר לי נחום, והמלצרית הביאה את התפריטים.
''טוב לראות אותך נחום'' אמרתי לו ''התבגרת אני רואה.''
''אתה מתכוון התכערתי וגם אתה התכערת יקירי'' צחק ועקץ אותי.
אכן, שנינו השמנו. גידלנו כרס והתקרחנו עם הזמן. נחום הוציא קופסת סיגריות ומצית והזמין מהמלצרית קולה.
''אתה כבר לא מעשן אה?'' שאל אותי בעצב.
''לא, הפסקתי בגדול, רק פה ושם משנורר ואתה?''
''אני לא יכול בלי. אני מעשן שלוש קופסאות ביום כמעט, מאז האשפוז האחרון. אל תשאל, אני קונה פקטים במכולת'' אמר נחום בעצב.
''טוב, זה תופעת לוואי ידועה של התרופות...'' התחלתי לומר והשתתקתי. נזכרתי שבאתי כידיד.
כחבר ולא כאיש מקצוע, ולא כסטודנט שנה אחרונה לפסיכולוגיה.

ישבנו ודיברנו וצחקנו.
ישבנו ואכלנו. נחום הסביר לי שיש לו בעיות בשיניים ושהוא צריך לעבור טיפולים, לכן הזמין את האוכל הכי רך שאפשר – פסטה ברוטב. אני כבר לא זוכר מה הזמנתי, אבל התביישתי להזמין לידו בירה משום מה. אולי מפני שידעתי שאסור לו בגלל התרופות שהוא לוקח, ולא רציתי להשוויץ בבריאותי. אז הזמנתי גם אני קולה.

זה היה יום יפה בטיילת, השמש נטתה לכיוון האופק ולנו היה נוף יפה לכיוון הים. השקיעה הייתה צפויה להיות מהממת. אחרי הקינוח (עוגת שוקולד חמה שאכלנו שנינו ביחד וקפה הפוך כל אחד), שקענו בשתיקה מהורהרת בעוד נחום עישן לו ואיפר במאפרה שעל השולחן.
''אתה יודע'' התחיל נחום לומר ''זוכר את השיר ההוא של טניטה טיקארם 'and I think of you' שפעם השמעת לי בפנימייה?''
''כן, מה איתו?'' שאלתי.
''נידמה לי שזו תמצית חיי ותמצית הקשר בינינו כיום, לא?''
''זה לא חייב להיות ככה – החיים הם מה שאתה עושה איתם'' אמרתי.
''או מה שאתה לא עושה איתם.''
''נחום, אני לא יודע מה לומר לך'' אמרתי את האמת. ''אני לומד שנה אחרונה פסיכולוגיה בקליפורניה ואוטוטו אני אתחיל להתמחות ולתת שיחות טיפוליות. חשבתי הרבה על משהו לומר לך היום שיעודד אותך, שישמח אותך וייתן לך תקווה, אבל אני לא יודע מה לומר חוץ אולי מכך שהחיים הם לא סרט הוליוודי עם האפי אנד.''
''כן, אני מבין'' אמר נחום בעצב ונאנח.
''היינו שותפים לחדר ולאותו גורל לפני כמעט למעלה מעשור, בפנימייה השיקומית. היינו צעירים ונקשרנו זה לזה והיינו לחברים טובים בלב ובנפש...''
''אהבתי אותך'' קטע אותי נחום ובעיניו עמדו דמעות.
הסתכלתי עליו, וללא היסוס עניתי ''גם אני אהבתי אותך נחום... באמת שאהבתי אותך בכל ליבי... גם בי יש געגועים לתקופה שהיינו בה ביחד. ואם יש משהו שאני מאחל לך, זה שתהיה מאושר ושתרגיש טוב ושתהיה בריא בגוף ובנפש.'' גם עיניי החלו להיות רטובות וקולי נדם.
נחום התאושש מיד. ''יש לי משהו בשבילך, מעין מתנה או מזכרת ממני.'' אמר, מנגב את הדמעות מעיניו, וחיטט בשקית שהביא איתו ושהייתה מונחת כל הזמן הזה על הרצפה ליד רגלו.
הוא הוציא מהשקית ספר קטן, או מעין ספרון והגיש לי אותו. הסתכלתי וראיתי שזהו ספרון שירה ושמו של נחום היה מודפס עליו.
''הוצאת ספר שירה?'' שאלתי המום.
''כן. הוצאתי לאור ספר שירה קטן בעזרתם של הוריי. אני כותב כבר איזה ארבע שנים שירים וסיפורים ומפרסם אותם באינטרנט, ואת המיטב הוצאתי בספר הזה ויש בו שיר עליך שמוקדש לך.''
''נחום, זו המתנה הכי שווה שאי פעם קיבלתי ממישהו.'' אמרתי לו המום ומאושר ודפדפתי בספר.

את הספר כולו קראתי עוד באותו הלילה אצל אימי, ולאחר מכן שוב פעם בטיסה הארוכה חזרה ללוס אנג'לס. חתיכת שד מוכשר הנחום הזה, לא האמנתי שנחום שהכרתי כתב את השירים המקסימים האלה. מסתבר שהוא כן עושה משהו עם עצמו כמו כל אחד אחר. הוא עושה את המיטב שהוא יכול עם מה שיש לו, בדיוק כמו שעושים מיליונים אחרים. מסתבר שהוא לא כזה מסכן ולא מרחם על עצמו כל הזמן, אלא כן מתמודד עם הקשיים והבעיות, עושה איתם משהו יצירתי ומבטא את עצמו, את האני הפנימי שלו את האמת שלו. נחום עוד חי בפנים! וזה מה שחשוב. ואני התחלתי להסתכל ולחשוב עליו בהערכה במקום ברחמים. אני שומר על קשר עם נחום עד עצם היום הזה, אני מעודד אותו בכל דרך אפשרית שימשיך לכתוב ולבטא את עצמו. עם הזמן אני חושב שהוא אט אט הולך ומשתפר, הולך ומתאזן, הולך ונעשה בטוח יותר בעצמו ובמי שהוא. ומי יודע... אולי יום אחד נחום יהיה חופשי ומאושר ככול שהדבר ניתן, ועל הדרך אולי גם יהפוך להיות משורר/סופר מוערך...

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...