>  >  > 

מה מחפש – פרק א'

הומואים הם שקרנים טובים מטבעם. רובם מתמחים באמנות החמקמקה הזאת כבר מגיל צעיר מאוד. כמה מהם שקרנים מוצלחים עד כדי כך, שהם מצליחים להערים אפילו על עצמם וכשיום אחד הם חושפים את השקרים ששיקרו לעצמם ומגלים שהם מעדיפים גברים, אין מופתעים מהם.

אני שקרן לא רע, אבל אף פעם לא הצלחתי להיות טוב עד כדי כך. לעצמי אני לא מסוגל לשקר. אני יודע שאני שונה מכולם ואפילו בתוך הציבור הקטן שלחוסר המזל, אני משתייך אליו, אני נחשב לעוף מוזר, והמחמירים יגידו - סוטה.

קשה מאוד להיות אחר מכולם, וזה גרוע עוד יותר כשאתה שייך לציבור דחוי המונה רק עשרה אחוז מהכלל. בשבילי גילוי לב ואמירת האמת לאמיתה הם מותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי גם בקרב גברים שחולקים איתי את אותה נטייה מינית. אפילו בין מי שאמורים להיות ידידיי אני מתקשה להרגיש חופשי. בתקופות של ייאוש חשבתי שהאמת שלי כל כך מכוערת עד שעדיף לא לחשוף אותה לעולם, ולהישאר בודד לנצח. ולא שלא ניסיתי לגלות למספר אנשים מה אני רוצה באמת, אבל מניסיון מר למדתי שאם אנהג בגילוי לב ואיחשף לגמרי זה ייגמר רע.

אחרי כמה שנים רעות והרבה אכזבות איבדתי את האמון שהיה לי בגברים ובמשך זמן רב דבקתי בבדידותי, הסתפקתי בהזיות ובפנטזיות וחיבקתי את הכרית במקום גוף חי של גבר. אני מניח שהגיע הזמן שאפרט קצת על טיבן של אותן סטיות שרמזתי עליהן בהקדמה, למרות הקושי שיש לי לתרגם את כמיהותיי החבויות ואת הפנטזיות האפלוליות שלי למילים. קל לי יותר להגיד מה אני לא רוצה. אני לא רוצה מישהו שינצל אותי ויכאיב לי, אני לא רוצה מישהו שיראה בי חפץ שנועד לתענוגותיו ואני לא רוצה אדון סדיסטי ואכזר. כל אלה ממש לא סקסיים בעיניי. מה שאני כן רוצה, זה להתמסר בכל מאודי לגבר. אני רוצה לחיות עם מישהו שאוכל לאהוב, לשרת ולהקדיש לו את חיי. אני רוצה לכרוך בסודיות את חיי בחייו של אדון לבבי, אני רוצה לסגוד לו במקום ששייך רק לי ולו, וחשוב לי שכל הסידור הזה בין שנינו יהיה עניין סודי ופרטי ביני לבינו, מבלי שאיש יידע עליו.

אני יודע שזאת תשוקה מוזרה. אני מתבייש בה, ופוחד לחשוף את רצונותיי בפני זרים שעלולים לנצל אותי, להשפיל ולהכאיב לי. כן, ידוע לי שיש כאלה שרוצים דווקא יחס כזה, נכנסתי להרבה אתרי סאדו-מאזו, אבל אני לא מצליח להבין מה הסיפור שלהם. אלימות מפחידה אותי, מכות וכאב דוחים אותי, ואני לא רואה שום דבר מגרה בשוטים, יחס משפיל, או גברים לבושים בגדי עור מגוחכים. אין לי מושג מה הטעם בכל הדבר הזה המכונה ''סשנים''. אני לא רוצה לעשות הצגות לאף אחד. אני רק רוצה לחיות את חיי בשקט עם מישהו שאוכל לאהוב בכל ליבי, ואם אפשר שיאהב אותי חזרה. אמנם הדרך שלי להראות אהבה היא מוזרה מעט, ויש שיגידו סוטה ומשונה - אני מודע לכך עד כאב - אבל לא אנוח ולא אשקוט עד שאצליח לממש את תשוקותיי.

קראתי פרופילים של גברים שרוצים שישפילו אותם, יכו אותם, ישתינו להם בפה (זה לא מסוכן?) ועוד כהנה וכהנה, וכולם כותבים רשימת דרישות גלויה וברורה, ורק אני מגמגם ומבלבל את המוח, מנסה לקלוע כחוט השערה, ולדייק בפרטי פרטים, ובסוף רק מסבך ומבלבל הכול. אני לא מצליח למצוא מילים מדויקות מספיק שיצליחו לתאר את מה שקורה אצלי בפנים. מהסס, מנסה להסביר את שאני חש ולא מצליח. רוצה לכתוב בבהירות ומסתבך עוד יותר, כותב ומוחק, מתלבט כה וכה, מנסה ושוב מוחק, ובכל זאת חוזר ומנסה. נראה לי שאפשר להגדיר אותי כפסיבי, וכוונתי לא רק במיטה, אלא גם נפשית, על אף שאם למישהו נדמה שכל מה שאני רוצה זה לשכב בנחת על הבטן וליהנות, הוא טועה. להיות פסיבי זאת עבודה קשה מאוד, ולהסתיר את התשוקות שמענות אותי יום וליל זאת משימה שדורשת המון כוחות נפש ומאמץ.

אז תכלס, מה אני רוצה? או כמו שנוהגים לשאול באינטרנטית - מה מחפש?

מחפש להיות של מישהו, זה הכול. לא רוצה שירביץ לי, ולא שיתאכזר אליי, לא שישפיל ויעליב חלילה, רק רוצה, ומרצוני שלי בלבד, בלי אילוצים, להיות שלו בגוף ובנפש, ודי לי בכך. נשמע די פשוט, לא? אני לא יודע למה אני מתקשה כל כך להסביר את רצוני. מידי פעם אני גולש באתרים של הומואים, קורא הודעות ודעות, צופה מהצד בוויכוחים, לפעמים משתעמם, לפעמים נהנה, ותמיד שומר על שתיקה דיסקרטית. אחרי כמה שנים מתסכלות שבהן המאמץ שלי להסביר את עצמי לא עלה יפה, סיבך אותי באי הבנות מצערות, ואותי ואת הגברים שפגשתי, הבנתי שעדיף לי לשתוק, ולגנוב במרמה את מה שאי אפשר לקבל בגלוי.

יום אחד קראתי בפורום גברים הודעה של מישהו שכינה את עצמו ''המיואש'', וסיפר כמה קשה עליו הבדידות וכמה נמאס לו לחפש בן זוג. המיואש הודה שכבר ויתר על התקווה למצוא מישהו לחלוק איתו את חייו, אבל התלונן שנמאס לו לגור לבד, ושהוא מדוכא מהרעיון שעד סוף חייו יהיה עליו לחזור כל ערב לדירה ריקה ומבולגנת ולאכול אוכל מוכן כי אין לו חשק לנקות ולסדר ובטח שלא לבשל. הוא שאל את חברי הפורום אם הם לא מצטערים שלא נישאו לנשים, ותהה אם לא היה עדיף לו לחיות עם אישה שלא תעורר בו תשוקה, אבל לפחות תטפל בו ותבשל לו ותפיג את בדידותו. חלק מחבריו לפורום השתתפו בצערו וכמה הודו שגם הם כמהים לזוגיות ולאהבה שלא תתפרק אחרי כמה חודשים כמו שמקובל אצל גברים. חלק נזפו בו על השוביניזם שלו והציעו לו לחזור לאימא או לשכור סוכנת בית, ומישהו הציע לו בציניות שיאסוף לדירתו בחור צעיר וחסר אמצעים שתמורת שכר דירה יפיג את בדידותו ויטפל בו ובדירה שלו. התשובה הלגלגנית הזאת נטעה בי רעיון. מאחר ובדיוק בתקופה ההיא עזבתי דירה אחת, חיפשתי חדשה ובינתיים שהיתי זמנית אצל חברים, ישבתי וכתבתי למיואש מייל. הצגתי את עצמי, והצעתי לו שירשה לי לגור בדירתו תמורת ניהול משק הבית שלו.
''ונראה, אולי נמצא חן זה בעיני זה והקשר שלנו יילך רחוק יותר.'' הוספתי לקראת סוף המייל. הוא שלח לי תשובה חביבה מאוד, הציע פגישה, וצירף תמונה שלו, יושב וקורא ספר. התמונה הראתה מעט מאוד מפניו ובכל זאת נשאה חן בעיניי, הסכמתי ובתמורה שלחתי בחזרה תמונה שלי, מפגין בה את חיוכי הטוב ביותר. אף אחד לא היה מעלה בדעתו מה טיבן של הסטיות שמתרוצצות בראשו של האיש הצעיר והמנומס שמטה את ראשו ומחייך בשמץ ביישנות לצלם. אחרי כמה חילופי מיילים נפגשנו בבית קפה אחד, לא רחוק מהדירה שלו, והופתעתי לראות באיזה דייקנות קלטה התמונה שארי שלח לי את דמותו במציאות. האדם שישב בבית הקפה והמתין לי היה בן שלושים פלוס, בהיר וממושקף, נאה למדי, אבל באופן סולידי, לא מתבלט, וגם כשישב בתוך בית קפה הומה אנשים הייתה סביבו מין אווירת ריחוק ובדידות שמצאה חן בעיניי מאוד ועוררה בי תקוות לעתיד. הוא לחץ את ידי ובירך אותי לשלום באדיבות מסויגת, והסביר שהוא זקוק למישהו שינהל את משק הבית.
''אני צריך מין סוכנת בית...'' אמר, והביט בי בפקפוק כאילו לא היה בטוח שאני מבין את פשר המושג.
''אני מבין.'' אמרתי, והנהנתי בעוז, מרגיש קצת מטופש. ''אני ממש טוב בניקיון ואני אוהב לבשל. איזה אוכל אתה אוהב?''
הוא משך בכתפיו. ''לא יודע, אוכל טעים?'' הציע, וחייך במפתיע חיוך נחמד שהאיר את פניו.
''אתה בטח לא אוהב אוכל חריף מידי.'' ניחשתי, והוא הנהן מעט בביישנות והסביר שהוריו עבדו במשרד החוץ, ולכן הוא גדל באירופה, בעיקר בשוויץ, אבל גם בגרמניה ובאוסטריה. הוא חזר עם אימו לארץ רק בגיל 18 כדי לשרת בצבא, ואחרי הצבא חזר ללמוד באוסטריה מספר שנים. כל אותו זמן אימו גרה איתו כי הוריו התגרשו בינתיים, והיא זו שדאגה לטפל בו, אבל מאז שהיא נפטרה לפני כחמש שנים הוא מרגיש קצת אבוד.
''כל זמן שאימא חיה העדפתי לא לגור עם מישהו, ועכשיו אני לבד, וזה מדכא.'' אמר, ''ואני לא מתכוון לבד מבחינת סקס.'' הבהיר.
''יש לך בן זוג, חבר, משהו?'' תהיתי.
''לא, אבל אני מסודר, ואתה?''
''גם.'' שיקרתי, ''אני רק צריך מקום לגור, ואשמח לשלם עליו בעבודה.''
''אני מבין.'' הנהן ארי, וסקר אותי בספקנות כאילו חש שאני מסתיר ממנו משהו. ''טוב,'' קם ממקומו, ''בוא.'' פקד עליי, השאיר שטר כסף על השולחן, הנהן למלצר שחייך אליו באדיבות ויצא, ואני בעקבותיו. הדירה שלו הייתה במרחק הליכה מבית הקפה, והיא מצאה חן בעיניי למרות חוסק הניקיון הבולט וההזנחה. התריסים והחלונות בדירה היו מאובקים מאוד. היה ברור שכבר מזמן לא שטפו בה את הרצפה, והווילונות היו זקוקים נואשות לכביסה, אבל למרות כל המגרעות הללו, היה לדירה פוטנציאל שאין להתעלם ממנו. ''אם תסכים, החדר הזה יהיה שלך.'' אמר ארי ופתח את דלת חדר השינה הקטן יותר. מיטת מתכת נטולת מזרן עמדה במרכזו ולידה עמדו כיסא וארונית לילה קטנה. חוץ מזה היה שם ארון קיר ריק ושטיח מגולגל נשען על הקיר והמתין למישהו שיפרוש אותו על המרצפות החשופות.
''אין מזרן.'' אמרתי, והבטתי בארי שנראה נבוך מעט.
''כן, הבחור שישן פה פעם עישן ו... אה... זאת הייתה שריפה די קטנה וכיבינו אותה לפני שהיא הגיעה לשטיח, אבל המזרן נהרס והסריח נורא. זרקתי אותו ואת הבחור ומאז לא ישן שם אף אחד, אם תסכים לגור פה, אני מבטיח לקנות לך מזרן.''
''תודה, ואני מבטיח לא לעשן.'' אמרתי ועברתי לסלון שנפתח למרפסת מלאת עלים יבשים שנשרו מהעץ שהצל עליה.
''הסוכך המתקפל נתקע, ולא היה לי זמן לטפל בזה.'' הסביר ארי, ''בגלל זה המרפסת התמלאה עלים שסתמו את הניקוז, אל תשאל איזו הצפה הייתה לי בחורף.''
''אני לא שואל.'' אמרתי, ונגעתי בטיח המתקלף, הוא כבר סיפר לי את כל הסיפור.
ארי נאנח. ''אני עסוק מידי בעבודה ואין לי סבלנות להתעסק בכל הדברים האלה.'' הסביר והביט בי בחוסר ישע, ''ולך יש?''
''כן.'' הבטחתי לו, והלכתי לבדוק את המטבח. כמו שציפיתי, המקרר היה ריק למחצה, וכל מה שנגעתי בו היה דביק או מטונף, או גם וגם. כמובן שלא היו חומרי ניקוי והמטלית שנחה על השיש הייתה לחה ומסריחה. ''צריך לעשות קניות.'' אמרתי לארי, ''ולנקות, ולהזמין בעלי מקצוע שיתקנו את כל מה שמקולקל, תן לי דף ועט, אני רוצה לעשות רשימה.'' הוא הביא עט ונייר, והביט בשביעות רצון איך אני רושם בצורה מסודרת את כל המשימות שצריכות להתבצע כדי לארגן כהלכה את חייו. ''נראה לך?'' שאלתי כשסיימתי. ארי אמר שכן, ושאל אם לדעתי כדאי שנחתום חוזה. ''למה לא?'' אמרתי, ורשמתי זיכרון דברים שבו התחייבתי לנהל את משק הבית שלו תמורת מגורים וכלכלה. שנינו חתמנו עליו בלי ויכוחים ואחר כך הלכנו לעשות קניות. למחרת חזרתי לדירה של ארי עם חפציי, ובזמן שהמתנתי למזרן שהוא הזמין למעני אתמול, התחלתי לקרצף את המטבח (אני לא יכול לבשל במקום מטונף), מתכנן תוך כדי כך מה אכין בשבילו לארוחת הערב. אחרי שהמזרן הגיע התחלתי לבשל בשבילו, מאושר מאוד שסוף סוף מצאתי לי מישהו שמניח לי לטפל בו, ולשקוד על נוחותו בלי שידע איזה סיפוק אני מפיק מהסידור התמים הזה.

בחודשים הראשונים שלנו יחד, ארי סבר לתומו שמדובר בהסדר עסקי גרידא - אני נותן שירותי ניקיון, בישול וכיוצא בזה, ומקבל אוכל וחדר לישון בו. מילאתי את ציפיותיו מעל ומעבר ואחרי כמה ימים הוא הציע לי גם דמי כיס. סירבתי בתוקף. הסברתי לו שאני עובד במשרה חלקית כעורך לשוני בעיתון מקומי, ושאני משתכר מספיק.
''אבל אתה מרוויח ממש מעט, אני מרגיש שאני מקבל ממך המון ולא נותן כלום.'' התוודה בכנות.
''זה לא נכון, אתה נותן לי חדר חינם, ולא רק שאני אוכל על חשבונך אתה גם מרשה לי לנהוג במכונית שלך, ועוד משלם על הדלק.''
''כי אתה נוסע בה רק בשביל לעשות קניות וסידורים בשבילי, למה אתה לא יוצא לבלות קצת, פוגש חברים, הולך למסיבות, דברים כאלה?''
''לא אוהב מסיבות, ואין לי כל כך הרבה חברים, בעצם אין בכלל, אני לא בליין גדול.''
''כן, שמתי לב.'' צחק ארי, ''מזל שאתה אוהב לקרוא, אחרת היית משתעמם.''
''באמת מזל, אבל גם אתה לא יוצא הרבה, או שאתה עובד או שאתה בבית.'' ציינתי.
''פעם הייתי יוצא יותר, אבל מאז שאתה גר איתי נעים לי לחזור הביתה מיד אחרי העבודה.'' חייך אליי ארי, וליבי דילג מרוב שמחה לשמע דבריו.
''באמת?'' שאלתי, מאושר, והסמקתי כמו ילד.
''כן, באמת.'' הוא אישר, ורפרף באצבע דקה על כף ידי במעין ספק ליטוף קליל, שאפשר היה לפרשו כמגע סתמי של חיבה, או פשוט להתעלם ממנו, אבל אחרי שכמהתי כל כך הרבה זמן לגעת בו (למעשה חלמתי על נשיקה רומנטית כמו בסרטים, אבל לצערי המציאות רחוקה מלהיות סרט רומנטי) לא הייתי מסוגל לגלות איפוק, ובטח לא להתעלם ממגע, קל ואגבי ככל שיהיה, ופתאום כרעתי על הרצפה בין ברכיו, מנסה לפשוט מעליו את המכנסיים הקצרים שלבש אחרי שחזר מהעבודה (זה קרה בקיץ) ולגעת באברו, מביך אותו עד עמקי נשמתו.
''מה אתה עושה?'' הוא צעק ונרתע.
בחיים לא הייתי נבוך כל כך ואומלל, ''סליחה, אני... חשבתי ש... סליחה.'' גמגמתי וברחתי כל עוד נפשי בי לחדרי, משאיר אחריי את השולחן עמוס כלים מלוכלכים, נשכבתי על המיטה, הנחתי את הכר על ראשי ושאלתי את נפשי למות.

לקח לארי כמה דקות להתעשת, אבל לבסוף הוא בא אחריי, התיישב לצידי על המיטה, והחל ללטף בעדינות את גבי, מסביר לי בסבלנות מתנצלת שהוא מבוגר ממני ושאני אמנם בחור מאוד מתוק ונחמד, אבל...
''מה זה משנה בכלל?'' התפרצתי, ומרוב תסכול העפתי את הכרית על הרצפה.
''אולי זה לא משנה הרבה, אבל עדיין זה הבדל ממש גדול, סולי, ו...'' העיניים שלנו נפגשו, משהו קסום ואילם חלף ביני לבינו, והוא הפסיק לדבר ורק הביט בי, ואני בו, ובאורח פלאי שאין להסבירו ידעתי שעכשיו נתנשק, וזה בדיוק מה שקרה. אחרי הנשיקה התלטפנו קצת, וסוף סוף, למרות שהוא מחה מעט, הוא הרשה לי לפשוט את מכנסיו ותחתוניו, לכרוע בין ברכיו ולענג אותו בפי ובידי עד שגמר בפי. זאת אחת הפעילויות החביבות עליי ביותר בעולם, ואיתו זה היה נפלא במיוחד, על אף שהוא התעקש על קונדום.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...