>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ט'

סוף השבוע הגיע, ואיתו שעמום. קמתי בבוקר יחד עם גיא ודניאל שנסעו חזרה לביתם ונותרתי חסר מעש אחרי שסיימתי את כל המטלות לסוף השבוע. 
בארוחת הבוקר, שהייתה פחות מצומצמת מבדרך כלל, השתדלתי לתפוס מרחק מעומר כדי שלא ירגיש או יבחין במתיחות שנבנתה בתוכי עם כל יום שעבר בלי שיחזיר לי תשובה, עד שתהיתי אם יחזיר לי תשובה אי פעם. 
התקשרתי לפופי בצהריים לשיחה קצרה כדי לספר לה קצת מהשבוע הזה (לא הזכרתי מילה על עומר,) ובערב, אחרי שבאמת רק שכבתי על המיטה בלי אפילו יכולת מחשבה למשהו לעשות, התחרפנתי ויצאתי מהחדר, נועל אותו אחריי. 
בסיום העיקול במדרגות והכניסה לקומה מתחת לחדר שלי, שם היו החדרים של רוב השכבה שלי, כמעט נתקלתי בעומר. 
''אה- היי.'' עומר פלט כשפנה להביט בי. 
''היי.'' החזרתי לעומתו, נטוע במקומי. 
עומר מצמץ, לא זז בעצמו, ואז מלמל ''אתה הולך לאנשהו?'' 
''שום מקום. אני מנסה למצוא מה לעשות בשעמום הזה.'' השבתי בכנות. 
''אני בדיוק חזרתי ממשחק כדורסל, היה כיף כל כך לקרוע לקבוצה של אדם ת'צורה.'' עומר אמר בהתלהבות, מצאתי את עצמי בוהה בגופו המזיע ואז בעיניו שהתנוצצו בהתאם להתלהבות בה דיבר. הסמקתי כשהבנתי שקלט את מבטי והסטתי את מבטי לצד והוא מצידו חיכך בגרונו במבוכה. 
''אה... רוצה לצאת לטייל קצת לפני שאני נפטר מהסירחון הזה?'' עומר שאל, הרמתי אליו מבט שהסתיר את ההלם שחשתי. 
''בטח.'' עניתי ומיהרתי ללכת לכיוון היציאה מהמגורים, עומר השיג את צעדי במהירות ומצאתי את עצמי בחוץ עם אוויר ערב נעים יחסית לסוף הקיץ. 
''התקרר.'' עומר העיר במעין תהייה. 
''סתם הגוף שלך התקרר אחרי כל הספורט.'' השבתי בטון מתבדח. 
''גם אתה צריך לעשות קצת ספורט.'' עומר ממרפק את המותן שלי ואני התכווצתי מעט, פולט גיחוך. ''מה? זה לא הולם להומואיות שלך?'' 
לא הייתי בטוח אם אני אמור להיעלב מזה, אבל המבט שלו עם החיוך הזה היה כל כך מתוק וגרם לי להאמין שהוא לא מתכוון לשום דבר רע. 
''לא! אני רק ממש גרוע בכדורסל וכדורגל.'' השבתי. 
''אז במה אתה טוב?'' עומר שאל, העניין אמיתי בעיניו. 
''כדורעף למשל...'' אמרתי וחייכתי אל עומר חיוך קטן. ''אבל לא כיף לשחק את זה כשזה לא על חוף.'' 
עומר פתח את פיו כדי לדבר אבל אז השתתק, נושך את שפתיו. 
''רצית להציע שנלך לים בחופש הגדול?'' שאלתי, משתדל להמשיך לחייך. עומר הנהן. 
''שכחתי לרגע... מצטער,'' עומר מלמל במבט מושפל, שתיקה קטנה חלפה ובדיוק כשהתחרפנתי מהמתח עומר הרים את מבטו לעבר החזה שלי. ''הפצעים שלך בסדר?'' 
הנהנתי, לא מביט על עומר. 
עומר הניח יד על כתפי, גורם לצמרמורת לחלוף מכתפי והלאה ולרעד בגופי. ''היי, עדן. אני באמת צריך להתקלח אז רוצה ללכת איתי לחדר?'' בחלקו הראשון של המשפט הייתי בטוח שהוא עושה את הדבר ההגיוני בזמן המבוכה הזה ופשוט מנפנף אותי בדרך נחמדה. 
רק כשהוא פתח את דלת חדרו, הזמין אותי לשבת על המיטה שלו במבוכה מוזרה ופנה אל המקלחת קלטתי כמו מה זה נראה. 
עומר ידע בדיוק מה הרגשות שלי כלפיו עכשיו ולא יכולתי להימנע מהמחשבה. הריי אם בן היה מזמין בת לחדר שלו כשהוא יודע מה היא מרגישה, אני חושב שהיא, יושבת במקומי על המיטה, הייתה... לא משנה! אתם בוודאי מבינים, ואני באמת לא מבין בנות. 
המתח נבנה בי במהירות ורציתי שיצא מהמקלחת כדי שאוכל לברוח משם בדרך סבירה. 
הבטתי מסביבי, מנסה למצוא דרך להעביר את זמן... חדר בנים טיפוסי שרק התחיל להיות מבולגן. השותפים של עומר כמובן יצאו בסוף השבוע הזה. 
הפלאפון שלי לא היה איתי, ככה שלא יכולתי פשוט לשלוף אותו ולשחק באחד המשחקים המפגרים ששם, הבגדים המפוזרים באמת לא העלו בי שום עניין, אז פשוט הקשבתי לצליל החלש של המים במקלחת ובהיתי בדלת. 
הרגשתי איך הלחיים שלי מתלהטות כשקלטתי שמרוב מהירות לא רק שעומר שכח לקחת בגדים למקלחת אלא גם מגבת. 
מאותו הרגע הרגשתי כאילו יש למיטה של עומר קוצים ואני רק מת לקום ממנה, אבל במקום זה הידיים שלי אחזו בקצה המזרון וישבתי זקוף ומתוח כולי. פתאום שמעתי יותר, ראיתי יותר... כאילו הגוף שלי רק ציפה לרגע בו עומר יבקש ממני להביא לו את המגבת. השעמום לא היה פתאום חזק כל כך, וזה לא שהקירות שינו צבע או הבגדים הזרוקים התחילו לרקד, בתחושה שלי הזמן עבר אפילו לאט יותר. אבל כנראה בגלל שהמתח היה כל כך חזק הרגשתי רצון לקום ולעשות משהו. להיפטר כבר מעניין המגבת. 
הזמן עבר וכבר התעצבנתי והתחלתי לחשוב שאולי עומר ממשיך להתקלח כי הוא שם לב שאין לו מגבת ומביך אותו לבקש ממני. ואז ניסיתי לחשב בעצם כמה זמן באמת עבר ומצאתי את עצמי משתפן לקום ולשאול אותו אם הוא צריך. 
ואז היה לי באמת קשה לשבת עם כל שנייה שעברה כי רק נלחמתי בעצמי מתי להגיד ומה, עד שקמתי במין תחושה של אומץ ופחד. 
לקחו לי עוד כמה שניות לפתוח את הפה ליד הדלת ולשאול ''עומר?'' 
נשכתי את שפתיי לרגע כששמעתי קול מהמקלחת שנשמע כאילו עומר נתקע בקיר. החלטתי להתעלם מזה והמשכתי ''אממ...'' 
תהיתי איך לנסח את השאלה שוב, למרות שהנוסח כבר היה מוכן לי בראש עוד ממקודם. בסופו של דבר יצא לי לשאול ''שמתי לב... אתה צריך מגבת?'' 
סטרתי למצחי כשקלטתי איך השאלה בוודאי נשמעת ומשכתי בשערותיי, משתדל לא להשמיע איזה קול מפגר. התשובה של עומר נקלטה לי בראש מאוחר ממה שנאמרה או לפחות זה מה שהרגשתי. 
''אה! כן. באמת שכחתי.'' מהצורה בה עומר אמר את זה הרגשתי כאילו ידע את זה אבל העדיף לומר את זה ככה. לאן נעלמו כישורי המשחק שלו? 
כמעט והשתדלתי לא לרוץ לארון לצד המיטה של עומר ולהוציא משם מגבת. היססתי לפני שפתחתי אותו, וברגע שפתחתי חטפתי מערימת מגבות מגבת אחת, מנסה להימנע מלהסתכל על שאר הבגדים, ואז הלכתי במהירות לעבר הדלת. 
שוב היססתי מה לעשות עכשיו ולבסוף פשוט דפקתי פעם אחת, פתחתי את הדלת לחריץ וברגע שהכנסתי את היד שלי הסטתי את מבטי במהירות, כמעט גורם לצוואר שלי להיתפס. 
הרגשתי את המגבת מחליקה לי מבין האצבעות כשעומר משך אותה והפניתי את מבטי כמו מתוך אינסטינקט לעבר הדלת. קלטתי בזמן מה אני עושה והפעם כן תפסתי את הצוואר כשהזזתי את הראש. 
החנקתי אנקה וחשבתי שאני בוודאי נראה מפגר עם יד אחת שאוחזת בצוואר שלי ושנייה נמשכת החוצה מהמקלחת. לא ידעתי אם עומר ראה את כל זה, תהיתי אם חשב שראיתי משהו בזמן שהוא סגר את הדלת, אם אולי בכל זאת פלטתי איזה קול כשהצוואר שלי נתפס ולא שמתי לב או שראה כמה מפגר נראיתי. תיארתי לעצמי שגם הסמקתי. התחרפנתי מכל המחשבות האלה כי ידעתי שהתהיות שלי יישארו בגדר תהיות כי ברגע שעומר ייצא מהמקלחת הוא יעמיד פנים כאילו כלום לא קרה כדי לא להביך אותי. בהנחה שכן שם לב למשהו. 
כשעומר יצא מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים, אחרי מה שנראה לי כמו יותר מידי זמן בשביל רק להתנגב ולכרוך אותה סביבו, הפניתי את מבטי אליו ישירות, ואז הסטתי אותו כשחשבתי שהוא עלול לפרש את זה כאילו רציתי לראות אותו ככה (והאמת שזה היה נכון.) 
ראיתי בזווית עיני את עומר ניגש אל הארון ופניתי להביט בו באיטיות וניסיון להראות כאילו זה רגיל, הרגשתי כאילו הוא מביט בי. 
הוא באמת הביט, עיניו החומות גרמו לי להרגיש כאילו חוקרים אותי. ליבי פעם חזק יותר באוזניי כשקלטתי, חשבתי שהוא נראה מתעניין והדחקתי את המחשבה. 
עצרתי את נשימתי כשהבנתי שהוא מתקדם אליי, וידעתי ורציתי את זה כל כך. מבטי נדד מפניו לאורך גופו ואז לשפתיו. 
ופתאום קלטתי מה קורה בצורה יותר הגיונית. 
הצלחתי להתרחק ממנו בדיוק כשהיה קרוב מספיק כדי שאוכל להריח את הריח של הפה שלו עם קצת ריח של מנטה, ולהסתכל על העיניים שלו מספיק מקרוב. 
''לא, עומר.'' מצאתי את עצמי פולט. הופתעתי מעצמי יחד איתו. 
ראיתי איך ההיגיון פתאום חודר לו לעיניים ומבטו נדד אל המגבת התלויה על מותניו, ולא יכולתי שלא להסתכל גם אני. 
עומר פתח את פיו וקול מוזר נפלט ממנו, ואני פשוט הבנתי ועברתי אותו בדרך אל הדלת. 
''מ-מה... עדן!'' שמעתי את עומר אומר כשהיד שלי כבר הייתה על הידית. פניתי להביט בו. 
רציתי לצעוק עליו שוב, רציתי ללכת משם. והכי נורא שהתחרטתי פתאום שלא זכיתי אפילו לנשיקה הזו. אבל כלום לא קרה, ראיתי איך עומר עומד שם במגבת ורק רוצה שאני באמת אעשה משהו כי הוא לא מצליח להגיד כלום. 
''אני מצטער.'' עומר אמר כאילו חשב שהוא חייב להגיד את זה, להגיד משהו. 
עזבתי את הידית ופניתי אליו לגמרי, נשען על הדלת. 
''אולי תסביר לי לשם שינוי מה גורם לך לרצות לנשק אותי? אני יודע שזה ישגע אותי אחר כך.'' לחשתי ותהיתי מאיפה היה לי האומץ לשאול בכזו כנות. 
עומר כמובן שוב היה במצב של דג. הפה שלו פתוח בלי לומר דבר. 
''זו פעם שנייה, עומר. אתה אמור לדעת!'' אמרתי בתסכול. ''מלהיב אותך הרעיון?'' גיחכתי בכזו מרירות פנימית ורק רציתי שיבין, שזה לא יהיה ככה. 
''אני לא!'' עומר קרא בהחלטיות ואני פניתי להביט בעיניו בחדות. 
''אז מה כן?'' שאלתי. 
עומר שתק והתסכול שלי התחלף בעצבים. כי הוא לא עזר בכלום, גרם לי ולמחשבות הפסימיות שלי להשתולל. 
התנשמתי עמוקות ועצמתי את עיניי כדי להירגע, לא בטוח אם לצאת משם כמו שההיגיון אמר לי, או להישאר ולסחוט ממנו כל התוודות שהיא, כמו שהעקשנות המוזרה שלי רצתה. 
''אני.. זה לא ניצול, עדן. זה לא זה.'' עומר מלמל ורציתי שוב לשאול 'אז מה זה כן?' אבל ידעתי שאני רק אהרוס. ''פשוט... זה כאילו אני כן מרגיש משהו אבל אני לא יודע מה.'' 
החנקתי גיחוך. המילה 'כאילו' הדהדה לי בראש. חזרתי להביט בעיניו וראיתי תסכול עמוק עד ששכחתי לרגע מהכעס שלי ורציתי ללכת ולחבק אותו. להגיד שזה בסדר ושהוא לא חייב לי כלום. 
הוא באמת לא היה חייב. 
''כששאלתי אותך אם אתה רוצה לבוא לכאן ידעתי שזה רק יסבך אותי ואני אפילו לא יודע למה ציפיתי, כאילו התשובה פשוט תבוא לי כי אתה תהיה כאן. גם כל כך לא רציתי שתחשוב שאני רוצה להפטר ממך.'' עומר מלמל, פונה לסדר את המגבת סביב מותניו במבוכה ותהיתי אם הוא מספר לי את זה כדי להשיג זמן לחשוב. ''אני לא יכול לענות לך, עדן וזה מתסכל גם אותי כי אני אפילו לא יכול לשאול מישהו.'' 
פתאום קלטתי את הצד של עומר. כמה תסכול רבץ גם עליו, גם אותו זה הטריד במהלך היום, לפני השינה. וידעתי שזה גועלי אבל שמחתי קצת שאני לא היחידי שמתוסבך מכל הסיפור. 
התרחקתי מעט מהדלת ועומר נראה לחוץ קצת פחות כשהבין שגרם לי להאמין לו. 
''אתה מבין, עדן? אני עוד צריך זמן לקלוט מה זה.'' עומר אמר והשתדלתי לא לתת למחשבה של 'אז למה הבאת אותי לכאן מההתחלה' לעלות. זה היה ילדותי. 
הנהנתי ונאנחתי בחצי ייאוש. ''לצאת?'' 
עומר נראה לחוץ שוב ''אני רק לא רוצה שתחשוב ש...'' 
הנהנתי שוב כשקלטתי שהוא מסתבך עם עצמו ואמרתי ''אני לא אחשוב ככה או אחרת. או לפחות אשתדל. אני רק חושב שתעדיף להתלבש כשאני לא כאן.'' 
עומר חייך והקלה פשטה על פניו כשראה את החיוך הקטן על השפתיים שלי, זה היה חצי תירוץ ועומר ידע את זה אבל גם ידע כמוני שכרגע לא נשיג כלום אם אני אמשיך להתעקש שיקלוט מה הוא רוצה ממני ומה הוא מרגיש כלפיי. 
פניתי שוב אל הדלת, תוהה לרגע אם אני אמור להגיד עוד משהו, וכשלא מצאתי כלום רק חייכתי אל עומר חיוך קטן ועייף ואמרתי ''לילה טוב. כלומר – ערב טוב.'' 
''נדבר.'' עומר השיב, והחנקתי את התקוות שעלו בי עם המילה הזו. פתחתי את הדלת, הבטתי פעם אחרונה בעומר עומד שם עם מגבת ויצאתי. 

למחרת קמתי לרעש שדניאל הקים, פקחתי לרגע עיניים והחלטתי שאני רוצה להשאיר אותן עצומות מעט ולשקוע במחשבות שלי. ישנתי טוב, או לפחות הרבה יותר טוב ממה שציפיתי בגלל כל מה שקרה לפני. 
הריי עד לפני אתמול הייתי טרוד במחשבות וחוסר ידיעה לגבי מה שעומר מרגיש כלפיי ומה הוא חושב לגביי, ולמרות שעדיין לא קיבלתי תשובות חשבתי שאולי הרגשתי רגוע יותר כי עומר הודה וידעתי שיש משהו, שזה לא פשוט לו. 
פקחתי עיניים, דניאל היה בגבו אליי, מסדר משהו על המיטה שלו. הוא בדיוק הביט אחורנית וכשראה שהעיניים שלי פקוחות חייך אליי. 
''הבאתי מערכת וצרבתי כמה דיסקים.'' דניאל נראה גאה בעצמו, גיחכתי ואז נתתי מבט שני בשיערו. הוא באמת הסתפר! 
''המנקה בבית לא הגיעה ולאמא בדיוק היה יום שישי חופשי והיא נראתה כל כך מיואשת מהניקיון אז עזרתי לה והיא קנתה לי את המערכת אחרי שהסתפרתי.'' האושר על פניו של דניאל גרם לקנאה לעלות בי יחד עם השמחה על האושר שלו. 
''תתחדש.'' אמרתי לו, דניאל חזר להתרגש מהמערכת שלו ולהוציא מתיק הגב שלו כמה בגדים. 
''אתה נראה פחות עייף.'' דניאל אמר כשניגש לשים את הבגדים המקופלים בארון. 
''ישנתי טוב.'' אמרתי בחיוך קטן, מתמתח מעט. 
''איזה סמים לקחת?'' דניאל צחק, עוזב את סידור התיק שלו וניגש להתיישב על המיטה שלי. 
''דיברתי עם עומר.'' התלבטתי אם להוסיף ואז הרגשתי חמימות מוזרה בחזה וידעתי שאני אהיה מוכרח לא רק להוסיף אלא לספר הכל. 
דניאל נעץ בי מבט בעיניו הכחולות שנראו יותר בבירור עכשיו כשהסתפר ושתק, נותן לי את הזמן. 
תהיתי אם לספר לו מה שקרה אתמול, אם להתחיל לספר מה קרה בשיחות שלפני או בכלל לספר בקצרה על זה שאני אוהב אותו. 
''אני אוהב אותו.'' אמרתי וציפיתי לתגובה ממנו אבל הוא פשוט שתק ואני רק הרגשתי רצון עז להמשיך. ''מאז שהוא הגיע לכאן, ועד החופש הגדול לא היה כלום. פשוט ידידים .'' 
קלטתי כמה המשפט לא מורכב ממשהו אחד שיגרום לדניאל להבין על מה אני מדבר לעזאזל אבל לדניאל נותרה אותה הבעת עניין. לא שאלה בעיניו ולא גועל. 
החלטתי לספר מה קרה אצל עומר בגלל שהזכרתי את החופש. ניסיתי לחשוב על ניסוח נורמאלי ואז הבנתי שזה רק יחסום אותי מלספר בכלל. ''עומר לקח אותי אל הדירה שלו אחרי שהם מצאו אותי וזה היה חלום ועינוי לקום ולראות אותו לידי על המיטה שלו.'' 
''הוא עשה משהו?'' דניאל שאל, זה היה לי מוזר, כאילו התרגלתי שאני פשוט מדבר ומדבר ודניאל מקשיב. 
''לא. חבש אותי. זאת אומרת - כן! כשהתעוררתי אחרי הוא היה... מעליי.'' התכווצתי כשאמרתי את המילה האחרונה, קולט קצת שאני לא מדבר אל ליאור שפשוט תקבל את זה. 
''ונישק אותך?'' דניאל נראה נלהב מהעניין! הייתי המום. 
''נישקתי אותו.'' פלטתי במבוכה. כתפיו של דניאל נשמטו כאילו מתוך אכזבה וזה גרם לי רצון לצחוק. ''למרות שהסתבר לי בשיחה אחרי הריב שהוא התכוון לנשק אותי.'' 
''אז מה הבעיה? למה לא גמרתם עניין אז?'' דניאל שאל. 
עדיין לא הייתה לי ברורה התגובה של דניאל לכל זה אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה כי הייתי חייב להמשיך. ''עומר.'' 
''מה איתו?'' דניאל שאל. ''לא ברור לו שאם הוא רוצה לנשק אותך אז יש לו משהו אלייך?'' 
''משהו כזה.'' השבתי במבוכה. 
''טיפש.'' דניאל סינן. 
''הא?'' לא קלטתי את העמדה של דניאל! כל השיחה הייתה נורא מבלבלת כי היא הלכה מהר כל כך ולא הייתי צריך להסביר כלום. 
''הוא יודע שאתה אוהב אותו, הוא כבר מגיע למצב של לנשק אותך-'' 
''פעמיים.'' הייתי חייב לקטוע את דניאל. 
''אז הוא סופר טיפש! על מה כבר יש לחשוב?'' דניאל נראה כאילו הוא הולך לקום כרגע, לרוץ לחדר של עומר ולנער אותו. 
''הוא לא!'' גוננתי עליו כאילו דניאל קרא לי טיפש כרגע. 
''טיפש מאוהב.'' דניאל חייך אליי ופרע את שערי, אני רטנתי. חשבתי שאני הולך לנהל איתו שיחת נפש במשך שעות עד שגיא יגיע בערב אבל דניאל תפס הכל. לא היה צורך בהסברים וסיפורים. 
''רגע... איך הגעת לכאן? אין אוטובוסים עד לערב!'' שאלתי את דניאל, קולט פתאום. 
''אחר צהריים.'' דניאל תיקן אותי. ''אמא הסיעה אותי יחד עם טלי ורון.'' 
''הם הילדים של גליה?'' שאלתי, מתיישב על המיטה. 
''כן. רון כזה מתוק! הוא לא רצה לתת לי ללכת.'' דניאל חייך. ''ואז טלי גרמה לו לעזוב אותי והייתה חייבת לפרוע לי את השיער כי היא כזו גדולה וסטודנטית מגניבה.'' 
התחלתי לצחוק, דניאל גלגל את עיניו ודיבר בצורה כזו מצחיקה. 
''אז מה אתה מתכוון לעשות עם הדביל שהחלטת להתאהב בו?'' דניאל שאל. 
''לתת לו את הזמן שלו.'' השבתי, נאנח בייאוש. 
''או שאתה יכול ללכת עכשיו ולהעיר אותו בנשיקה ו-'' דניאל נראה נלהב שוב ואני הייתי חייב כבר לסתום לו את הפה. 
''כן, בטח. אחרי שאתמול עצרתי אותו מלנשק אותי.'' 
''עצ-'' דניאל פלט כשעזבתי את הפה שלו. ''אבל אתה מת שינשק אותך!'' 
''אבל הוא היה במגבת וזה היה מוביל למשהו שבטוח שהוא לא היה רוצה!'' השבתי, מעלה מעט את קולי. 
''הווו. אין לך מושג כמה הוא לא יודע שהוא רוצה את זה!'' דניאל הרים את קולו גם הוא. 
רטנתי שוב ואמרתי ''זה לא משנה. מספיק לי לדעת שיש לו משהו כלפיי ומצידי שייקח לו את הזמן.'' 
''אתה מוזר.'' דניאל אמר. 
''אני מוזר?!'' קראתי, קופץ ופורע את שיערו של דניאל, מפיל אותו תוך כדי על המיטה שלי. 
''איי! עדן! לא השיער!'' דניאל רטן, צחקתי ועזבתי אותו. 
''השיער?'' שאלתי, מגחך. ''אפשר לחשוב שאתה הומו.'' 
דניאל חייך חיוך עקום ומתחכם ואמר ''אמרתי אי פעם אחרת?'' 
התרחקתי מדניאל, המום. 
''מה חטפת שוק? חושב שמותר לך להיות ההומו היחיד?'' דניאל חייך אליי, חוזר להתיישב בעודו מסדר חזרה את שיערו. 
''ל-לא... זה פשוט... כל הבנות שמסתכל-'' התחלתי לומר ודניאל הביט בי, מגלגל את עיניו. 
''-שאני מתעלם מהן.'' דניאל אמר. ''היי, אם תוותר על עומר אתה מוזמן להיות איתי.'' 
הוא קצת הלחיץ אותי כשהתקרב אליי, פניו מול פניי בצורה שיכולתי לראות את עיניו בבירור ואז נפל פתאום אחורנית, צוחק כולו. 
''איזה סוף שבוע! אני אזכור אותו כל החיים!'' קרא. 
''מה כל כך מצחיק?'' שאלתי, מוטרד באמת. 
דניאל רק המשיך לצחוק, מההיכרות שלי איתו הבנתי שהוא לא הולך לענות לי. החלטתי פשוט לקבל את זה שמשהו מצחיק אותו וזהו. 
ניסיתי לעכל את זה שדניאל הומו כל אותו הזמן ועוד כשהמשיך לצחוק, זה כאילו משהו בי באמת סירב להכיר שאני לא ההומו היחידי בסביבה. 

הימים עברו, חזרנו להיות החבורה המאוחדת של עומר, אלדד, אני וליאור. ענבל וענבר כרגיל הצטרפו, בעיקר אם דניאל החליט להצטרף. ובגלל שגיא היה השותף שלי ושל דניאל לחדר גם הוא מידי פעם התיישב איתנו עם חברים או בלי. 
נפגשנו בערבים או שישבנו ביחד בארוחות כשעומר ואלדד לא יצאו לשחק כדורסל. 
ואני נקרעתי. 
לא יכולתי להציג את מערכת היחסים המוזרה שלי ושל עומר, הייתי חייב לשחק ידיד שלו אבל כל כך פחדתי שיראה שהמצב כרגע הוא טוב ויחליט להתעלם מהרגשות האלה שיש לו. שיש לי. 
עוד סוף שבוע עבר עם פחות שעמום כי הפעם מצאתי את אלדד ואחרי שעשינו את כל העבודות שכבר העמיסו עלינו ישבנו עם עומר ודיברנו. 
יהיה טיפשי להגיד שזה לא הפריע לי. היינו בהרכב יותר מצומצם, לא יכולתי לדבר פחות עם עומר, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שלא היה בינינו. 
אבל זה עבר, והעצבים שלי גדלו. כי ידעתי שאצטרך לעבור עוד שבוע בלי לדעת. 
שכבתי באחר הצהריים של יום שבת על המיטה וחשבתי על כל זה, תוהה מתי דניאל יחזור. 
קפצתי כשדפיקה נשמעה על הדלת. 
''מי זה?'' קראתי. לא היה לי כוח לקום מהמיטה ולפתוח. 
שתיקה שררה לכמה שניות ואני תהיתי מה לעזאזל קורה כשצעקתי הפעם ''מי זה?'' 
''עומר.'' קולו של עומר ענה מצידה השני של הדלת. 
''כנס.'' אמרתי, מופתע. 
הוא נכנס. השתדלתי להסתיר את ההלם שלי, להראות רגיל. 
''היי.'' הוא אמר בחיוך קטן. 
''היי.'' השבתי, מתרומם לישיבה. 
עומר נעמד ליד הכניסה ותהיתי אם זה שאני בלי חולצה מטריד אותו. לבסוף הוא עשה כמה צעדים מסכנים והתיישב לצידי על המיטה. 
''גיא ודניאל לא כאן בסוף שבוע?'' עומר שאל. 
''לא.'' השבתי בקצרה, לא מוכן לשקוע בשיחת חולין. עומר לא היה בא אליי לחדר בשביל זה. 
שתיקה חלפה בינינו ואני ניסיתי להראות כאילו זה לא אכפת לי בעוד עומר לפתע היה במצב שלרוב אני הייתי בו – לא ידע מה לעשות עם עצמו. 
זה היה קצת מרושע מצידי כי הייתי מודע לזה ולא עשיתי כלום. 
''אני חושב שהחלטתי.'' עומר אמר. 
''חושב.'' גיחכתי קצת. 
''זה... עד שהגעתי לכאן זה היה כאילו החלטתי לגמרי אבל עכשיו.'' עומר מלמל, מסיט את מבטו ממני. 
זה היה פשוט ברור שהוא בא להגיד לא ועכשיו מרגיש לא בנוח להגיד את זה. 
שתקתי, מנסה לתפוס את מבטו של עומר, לגרום לו קצת רגשות אשמה. 
עומר נתן בי מבט שהיה אמור להיות קצר, אהבתי לראות שהוא לא מסוגל להתיק אותו. ''באת להגיד לא.'' אמרתי בטון החלטי. 
מבטו של עומר נראה מחויך פתאום כשאמר ''באתי דווקא להגיד שאני רוצה לנסות.'' 
דחפתי את ההלם לאחורי ראשי ומיהרתי להחזיר ''והשתפנת.'' 
''כן.'' עומר השיב, עדיין לא מתיק את המבט. 
''אז מה עכשיו?'' שאלתי כששום דבר נוסף לא נאמר כמה שניות ופשוט הבטנו זה בזה. 
''מאיפה לי לדעת?'' עומר ענה ואני נאנחתי בייאוש. 
''זה לא מתקדם לשום מקום.'' אמרתי ונשכבתי חזרה על המזרון. 
''לאן אתה רוצה שזה יתקדם?'' עומר שאל, נראה נבוך פתאום. 
הבטתי בו כשקלטתי לאן הוא חותר. 
התיישבתי שוב והבטתי איך הוא משחק מעט בחוט פרום בקצה מכנסיו ואז חוזר להביט בי. 
נשכתי את שפתי, חש פתאום בלחץ נבנה בי כשהתקרבתי אליו, מקרב מעט את פניי. 
עומר נותר קפוא ואני החלטתי שנמאס לי לתהות אם הוא מוכן או לא. לקח לי קצת זמן לקלוט שהשפתיים שלי מספיק קרובות לשלו, שהן נוגעות, הבטתי שוב בעיניו של עומר. הן בדיוק נעצמו ואני הצמדתי את שפתיי יותר. 
לרגע לא קרה כלום והרגשתי מטופש, עומר פשוט לא עשה כלום! 
למה לי אין את האומץ פשוט לדחוף לו לשון לפה? 
התקרבתי אליו בגופי בתקווה לקבל איזשהו מענה, חשתי פתאום בידיו על כתפיי בעוד שפתיו נפסקות מעט. 
כמעט התנתקתי ממנו בהפתעה כשחשתי בלשונו על שפתיי. עומר חזר לסגור את פיו, נסוג פתאום מתפיסת האומץ הזו אז לא נשארה לי ברירה אלא לפסק את שפתיו חזרה עם לשוני שלי. 
מיהרתי לכרוך את ידי סביב צווארו של עומר כדי שאפילו לא יחשוב על לסגת, הבטתי בעיניו בחשש מסוים כשלשוני חקרה את פיו, עוברת לשחק עם לשונו. 
פחדתי להיות גרוע, לא היה לי מושג מה הוא חושב על זה ושנאתי שלא יכולתי פשוט לנשק אותו, לעשות לעצמי נשיקה בערך ראשונה נורמאלית. ככה לא היו אמורות להיות נשיקות ראשונות? 
כשחשתי בלשונו של עומר מגיבה לי נצמדתי אליו יותר ושוב כמו טיפש ניסיתי להיות טוב במקום לתת למה שלא יהיה לקרות. 
פשוט נהדר. 
התנתקתי ממנו, מסיר את ידיי שנחו מסביב לצווארו. חשתי בידיו של עומר מפסיקות לגעת בכתפיי והבטתי בו, מתרחק מעט. 
שוב שום דבר, שום תגובה ופתאום לא יכולתי לקרוא כל כך טוב מה עיניו אומרות. 
עומר בהה ברצפה ואני נאנחתי ונשכבתי חזרה על המיטה, מנסה להישמע מתבדח כששאלתי ''עזר לך להחליט?'' 
עומר הביט בי וזיהיתי את המצוקה בפניו. מיהרתי לתפוס בידו בדיוק כשהוא קם מהמיטה. 
''אתה נשאר כאן ואומר לי, עומר.'' אמרתי לו. ''אני לא מתכוון לחכות עוד שבוע שאולי תחליט להיות איתי.'' 
עומר הביט שוב על הרצפה במין חרטה ואני לחשתי ''אני יודע שהבטחתי לתת לך זמן אבל נשבר לי מזה.'' 
שמעתי תזוזה מבחוץ ועזבתי את ידו של עומר בדיוק כשהדלת נפתחה. 
דניאל הביט על שנינו במין קליטה איטית. עומר הביט עליו ואז עליי במבוכה ופנה לצאת. 
''אתה לא צריך לחכות, זה כן.'' עומר אמר בשקט ומיהר לצאת עוד לפני שקלטתי, עובר את דניאל שעקב אחריו יחד איתי במבטו. 
''תזמון רע.'' דניאל לחש. 
''אני לא בטוח לגביי זה.'' השבתי, סוטר למצחי ונאנח בייאוש. 
נשכבתי שוב על המיטה וקברתי את פני בכרית, ממלמל לתוכה ''טיפש... טיפש!'' 
''אידיוט.'' דניאל הצטרף אליי ולפי הצליל סגר את דלת החדר, הוא טיפס על מיטתי והתיישב כשגבו שעון על הקיר ורגליו מעל לגבי. 
זו הייתה תנוחה מוזרה למדיי להתיישב בה אבל העדפתי לא להתייחס והתהפכתי על גבי. 
''ספר.'' דניאל אמר. 
''הוא בא אליי לחדר.'' אמרתי. 
''שיפור.'' דניאל אמר ברוב חשיבות. 
''דיברנו.'' המשכתי, מגחך כשדניאל נאנח בייאוש. 
''שעמום.'' הוא רטן. 
''התנשקנו.'' צחקתי כשהוא הצמיד את כפות ידיו והביט בי באושר. 
''הגיע הזמן!'' הוא קרא. 
''טיפש.'' אמרתי לו. 
הוטרדתי כשהוא פנה להישכב לצידי על הבטן ולשאול ''ואיך זה היה?'' 
''אתה נשמע עכשיו כמו פרחה רכלנית, דניאל. תפסיק.'' אמרתי לו, ממרפק אותו. ''היה בסדר.'' 
דניאל בהה בי ופלט ''בסדר?'' 
''מה אני אשם?'' התגוננתי מיד. 
''אר! אתם פשוט אידיוטים!'' דניאל אחז בראשו בעצבים. 
נאנחתי שוב, מעביר את ידי מאחורי עורפי ולחשתי ''אני יודע.'' 
דניאל נראה כאילו הוא מחפש מילים ואז קרא ''אבל הוא החליט!'' 
הרשתי לעצמי לחייך והנהנתי, ממלמל ''כן... הוא החליט.'' 

עומר, מסתבר חזר מההחלטה שלו כבר למחרת. אני ודניאל ישבנו עם ליאור, אלדד וענבר על הדשא בחוץ כשהתבטלו לנו שעתיים מעשי בתאום מושלם עם אלה שלמדו תרגום, עומר יצא החוצה וכשנופפתי לו לשלום הוא נתן בי מבט קצר והמשיך אל מגרש הכדורסל. 
''קרה משהו בסוף שבוע?'' ליאור שאלה מיד. 
דניאל הביט על שנינו ואני רטנתי וסיננתי ''כלב.'' 
''אתם שוב בריב?'' אלדד שאל וסטר למצחו. ''אפשר לחשוב שאנחנו בכיתה ח'.'' 
''לא שמתי לב.'' סיננתי. 
דניאל קם על רגליו פתאום ואני הבטתי בו ושאלתי ''מה אתה עושה?'' 
''הולך לתת לו איזה כאפה.'' דניאל השיב ואני מיהרתי לתפוס את מכנסיו. 
''לא אתה לא.'' אמרתי, מחזק את אחיזתי. 
''אבל הוא דורש אותה. צריך להעיר אותו קצת.'' דניאל אמר בחיוך הוא התקדם והמכנסיים שלו החלו לרדת ואני מיהרתי לעזוב אותו ממבוכה. 
דניאל המשיך ללכת כאילו כלום לא קרה הישר לעבר מגרש הכדורסל. 
''וואו. חבל שענבל לא כאן.'' ענבר לחשה. 
''סתמי.'' ליאור סיננה. ''עדן, מה לעזאזל קרה?'' 
נעצתי בה מבט, מנסה לרמוז לה שזה משהו שאלדד וענבר ממש לא צריכים לדעת. 
''בוא נלך למגרש.'' ליאור אמרה, קמה ואז תפסה בידי כדי להקים אותי גם. 
הלכנו אל המגרש ואני ניסיתי לעצור אותה ובאותו זמן למצוא את דניאל בין הבנים ששיחקו שם. 
הוא בדיוק עבר את אדם, שנמרוד הוציא לו את הכדור מהידיים והיישר אל עומר שצעק לנמרוד ''תעביר אליי!'' 
דניאל חטף לנמרוד את הכדור מהידיים ולפני שאפילו אני קלטתי זרק את הכדור על עומר ממש חזק. 
''אוי. פאק.'' לחשתי. 
''תגיד, אתה דפוק? מה עובר עליך?'' עומר צעק על דניאל, אוחז בחזהו. 
''מה עובר עליך?!'' דניאל צעק עליו. ''דפוק אתה בעצמך!'' 
''היי, דניאל. תירגע.'' נמרוד אחז בידו של דניאל, דניאל ניער אותו מעליו. 
''קצת לא נעים אז אתה בורח?'' דניאל שאל וליאור הביטה בי בשאלה. ''לא אכפת לך במי אתה פוגע!'' 
עומר עמד מולו בשתיקה וצפיתי איך כולם מביטים זה על זה בשאלה, כאילו ציפו שמישהו ידע על מה הסיפור. 
''הוא סירב?'' ליאור שאלה אותי. 
לא עניתי. ניסיתי למצוא איזה אומץ כדי לצעוק על דניאל שיעזוב את עומר או לחילופין להצטרף אל דניאל בצעקות. 
אבל זה אני. אני תמיד שומר מרחק מדברים כאלה. 
נמרוד שוב תפס את דניאל כשזה התחיל להתקדם אל עומר, אף פעם לא ראיתי את עומר כל כך מפוחד. אני ראיתי רק את הגב של דניאל אז לא יכולתי לדעת ממש מה קורה. 
נמרוד תפס בידיו של דניאל ואני פתאום קלטתי שהם באמת ילכו מכות אם אני לא אגיד משהו לדניאל, אולי לא הכרתי אותו ממש אבל ידעתי שאף אחד אחר לא יעצור אותו עכשיו. 
''דניאל, די!'' צעקתי, כולם פנו להביט בי ובליאור. 
דניאל התנער מאחיזתו של נמרוד תוך שניות, רץ אל עומר ואני התכווצתי כולי מפחד, אבל הוא רק רכן אל אוזנו של עומר ולחש לו משהו, לאחר מכן פנה ללכת. 
כולם התרחקו ממנו כשחזר אליי עם חיוך. דניאל הוכיח כרגע את המחשבה שלי שהוא מוזר לקיצוניות אחרת. 
הוא כרך את ידו סביב כתפיי ואמר לליאור בחיוך ''חוזרים לשבת בדשא?'' 
''מה עובר עליך?'' אני וליאור שאלנו ביחד. 
''יש לכם שיחה לעשות.'' דניאל אמר. 
ושוב היה לו הכישרון הזה לגרום לאנשים להבין שאין מה להתעקש במשפט אחד. הלכתי כשידו כרוכה סביב כתפיי וליאור לצידנו. 
''עדן, הוא החליט?'' ליאור שאלה. 
''החליט בעבר, אפילו יום לא עבר.'' סיננתי בעצבים, שוכח לרגע מההלם ממה שקרה כרגע עם דניאל. 
''אז למה העצבים?'' ליאור שאלה, מביטה במעט פחד על דניאל. 
''הוא אמר כן! אני הייתי שם.'' דניאל סינן, ניצוץ מוזר עולה בעיניו פתאום. 
''מ-מה?'' ליאור גמגמה. 
''הוא אמר לי אתמול, אחרי שהתנשקנו, כן.'' אמרתי לה, נאנח. דאגתי לומר הכל בלחש. 
''התנשקתם?'' ליאור העלתה קצת יותר מידי את הקול ואנשים שבאו לבדוק מה קורה במגרש הביטו עלינו. 
''נהדר, ליאור.'' סיננתי בעצבים. 
''מצטערת.'' היא לחשה, הולכת מעט מכווצת. 
שתיקה חלפה בינינו כשהתרחקנו מההמולה שנוצרה במגרש והתיישבנו ליד העץ ההוא שיותר מידי שיחות בהקשר לעומר התנהלו תחתיו. 
''מה אמרת לו?'' שאלתי את דניאל, נזכר פתאום. 
דניאל הביט בי בתהייה אמינה שכזו שאם הדבר לא היה מתרחש לי מול הפרצוף הייתי מאמין לו. 
''דניאל!'' צעקתי עליו, מחליט לא להיכנע הפעם. 
''שאתה תהיה שלי אם לא יחליט עכשיו.'' דניאל אמר בחיוך מוזר. ליאור החליפה תגובות כל כמה שניות מהלם, תהייה ואז בלבול מוחלט. 
''אתה דפוק?'' שאלתי אותו. עלה בי חשק חזק לחנוק אותו. 
''אני מתחיל לתהות מי הדפוק כאן...'' דניאל מלמל. 
''ברור שהוא יבחר לברוח כמו תמיד! ככה הוא לא פוגע באף אחד, הרי יש לי אותך!'' אם לא היינו בסביבה שהייתה עלולה לשמוע הייתי צועק את זה. 
דניאל רק חייך כאילו הוא יודע הכל ואני טועה. 
הפעם באמת חנקתי אותו. קופץ מישיבה כשידי תופסות את הגרון שלו והוא נשאר שליו והביט בי בעיניו התכולות באיזו הבנה. 
''עדן-'' ליאור אמרה בקול קטוע ואז צעקה ''מה עובר עליכם היום?!'' 
עזבתי את דניאל, מרגיש מטופש פתאום. אלדד צדק כשאמר שאנחנו כמו ילדים בכיתה ח'. 
התיישבתי שוב ודניאל נותר לשכב על הדשא, מבטו עוקב אחרי. 
''יופי.'' ליאור אמרה, נאנחת. ''עכשיו. מה קרה בסוף שבוע?'' 
''לא היה כלום עד לערב שבת, עומר נכנס לחדר שלי, אמר שהוא לא יודע מה להחליט, התנשקנו, דניאל בא, עומר יצא ואמר שהוא החליט שכן.'' אמרתי ביובש. 
''מה?'' ליאור פלטה שוב והעצבים שלי התחילו לעלות שוב. 
''כמה פעמים לחזור על זה?'' רטנתי, נאנח בייאוש. 
''קלטתי! רק...'' ליאור אמרה ושקעה פתאום במחשבה. ''חשבת אולי שכל העניין עדיין מבלבל אותו? תאר לך שעומר היה בחורה והיית נמשך אליו והייתם מתנשקים אתמול, מה היית חושב היום?'' 
''איכ!'' קראתי וליאור צחקה. 
''אז אני חושבת שעומר הגיב ככה אחרי.'' הבטתי על דניאל שנראה מתרשם מליאור. 
''ועומר הגיב ככה עד עכשיו להכל. הוא פשוט תקוע בהומופוביה.'' דניאל סינן. 
''הומופוביה? הוא זה שעמד לנשק אותי. פעמיים!'' רטנתי, אוחז בראשי. ''אני לא קולט את הבן אדם הזה.'' 
''אתה עדיין יכול להיות איתי.'' דניאל חייך אליי ואני בעטתי בו. 
''מצחיק מאוד. אותך אני עוד יותר לא קולט.'' אמרתי. 
''היי, עומר! אתה לא בסדר? הוא יפוצץ אותך מכות!'' שמעתי קולות מרחוק והפניתי את מבטי, עומר התקדם לעברנו. 
אחזתי בידו של דניאל כדי שלא יעשה את זה אבל הוא המשיך לשכב לו על הדשא, לא מתייחס אפילו שהחזקתי אותו. הוא הביט על עומר כשהתקרב אלינו עד שהתיישב לצידי וכרך את ידו סביב כתפיי, נועץ מבט בדניאל. 
''מה אתה עושה?'' שאלתי את עומר, מנסה להעיף את היד שלו ממני אבל עומר הפעיל כוח ואני הייתי חלש מידי. 
כמה בנים שבאו אחרי עומר מהמגרש - כנראה כדי לשכנע את עומר שהוא מסכן את עצמו - עוד נשארו עומדים מרחוק ולחשו ביניהם כשראו שדניאל לא עושה כלום. 
הם הלכו אחרי כמה שניות ואני הרמתי את ידו של עומר מעלי ואמרתי ''עזוב אותי.'' 
''נו, עדן.'' עומר אמר. 
''מה 'נו עדן'?'' שאלתי ואז סיננתי מבין שיני כדי שלא ישמעו ''לשחק גבר ולהיות איתי מתי שבא לך תשחק עם איזו אישה, לא איתי.'' 
ליאור בעטה בי קלות מאיפה שישבה. 
''אבל החלטתי.'' עומר אמר. 
''ועוד שעה תחליט אחרת?'' שאלתי, סוף-סוף מצליח להתחמק מהאחיזה שלו, זז לכיוון דניאל. ''אמרתי לך שנמאס לי ולא הקשבת.'' 
''א-אז... עכשיו אתה לא...'' עומר נראה מבולבל. 
''אוי! אתה פשוט סתום!'' צעקתי עליו, קם על רגליי. 
עומר הביט בי ואני פניתי ללכת משם לפני שאבעט גם בו. 
עליתי את כל המדרגות במגורים, דורך על כל מדרגה בכוח כדי להוציא קצת עצבים. כשהושטתי את ידי אל ידית דלת החדר נזכרתי שגיא לקח את המפתח. ניסיתי בכל זאת רק כי היד שלי במילא הייתה על הידית. החדר היה פתוח אבל גיא לא היה שם. חתיכת מפגר! היינו בקומה עם תלמידים מי''א! 
אחרי שביררתי שלא גנבו לי כלום ובעיקר שהמערכת של דניאל נשארה במקומה נשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה לכמה שניות. גיא השאיר איזו חולצה מעלה ריח זיעה על המיטה שלו וגרם לי עוד סיבה למה לצעוק עליו אחר כך, בנוסף הזכיר לי שאני צריך ללכת לכבס את הבגדים שלי. 
התהפכתי על בטני ועצמתי את עיני. 
הדלת נפתחה ולא הופתעתי להרגיש את המזרון שוקע מעט כשמישהו התיישב לידי. 
כמעט קפצתי כשמישהו תפס במותני והפך אותי על הגב. לא הספקתי לקלוט מי ומה ועומר כבר הצמיד את שפתיו לשלי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...