>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ח'

הפניתי את מבטי בחדות לעומר שהחזיר לי מבט בעיניו החומות. גלגלתי את עיניי ואמרתי ללא קול ''אה, באמת?'' 
עומר נאנח ופנה חזרה אל השולחן, כותב משהו במחברת שלו, צפיתי בפתק עובר מיד ליד ושוב לאדם ואז אליי. 
'מתי?' היה הדבר היחידי שעומר כתב, משאיר לי מקום בדף הקרוע לתשובה. 
חשבתי לרגע, מודע למבטו של עומר עליי. כמה רציתי לא לענות לו אבל מצד שני ידעתי שלא אוכל להשאיר את הדברים כמו שהם. 
'אחרי הארוחת ערב?' כתבתי, תוהה למי להעביר את זה כדי שיעביר את הפתק לעומר. 
העברתי את הפתק לאדם שהעביר אותו לרון ומשם לשמיל (חבר של עומר שאף פעם לא זכרתי איך קוראים לו באמת,) ואז הגיע לעומר. 
הוא פנה יותר מידי אחורנית והנהן. 
''מה כל כך מעניין מאחורה?'' אתי שאלה. 
''שום דבר.'' עומר חייך אליה ואני פניתי להוציא את המחברת שלי ולהעתיק את הציור המעוות על הלוח. 
אחרי השיעור ישבתי בחדר עם דניאל, הוא הוציא את המחברת מיום האתמול וצייר אותי. 
''באיזה מגמות אתה בכלל?'' שאלתי אותו כשהיה נמאס לי להתבשל בדמיון שלי לשיחה עם עומר בערב. 
''אומנות ותרגום. את הבגרות בתרגום סיימתי אז זה רק אומנות ושעות חופשיות.'' דניאל אמר, מפסיק לרגע לצייר ופונה להביט בי. 
''מגניב. אני בכימיה ותזונה... בכימיה אני מקרטע ותזונה אני בסדר.'' השבתי בחיוך מעט מאולץ. 
''הייתי עוזר לך בכיף אבל אני לא מבין בזה.'' דניאל חייך אליי ממיטתו, הבטתי בשעון. 
''מה אתם בדרך כלל עושים בשעות האלה?'' דניאל שאל בעודו חוזר למחברת שלו. 
''אני הייתי יושב עם החבורה שלי או עושה שיעורים.'' השבתי, מושך בכתפיי ומנסה לא להציג פגיעות. ''יש כאלה שיש להם סבלנות לחוגים אבל זה בעיקר לשכבות הצעירות. אני וויתרתי מראש השנה כי אני יודע שלא יהיה זמן.'' 
''חבורה? זה שם נורא... ילדותי.'' דניאל אמר, לא מסיט את מבטו מהמחברת. 
''הייתי בכיתה י' והדביקו את השם הזה לנו אז נשארנו 'חבורה'.'' הסברתי. 
''אז למה אתה לא איתם עכשיו?'' דניאל שאל. 
''עומר.'' השבתי בקצרה, מתמתח. ''רוצה ללכת לארוחת הערב?'' 
דניאל לא השיב לכמה שניות והמשיך את הציור שלו, נעצתי בו מבט. 
מה הבעיה שלו אפילו לענות ''לא''? 
''דניאל?'' שאלתי, הוא נראה שקוע בציור ולבסוף הרים את מבטו. 
''ארוחת ערב. בא לך?'' שאלתי, מעט חסר סובלנות. שנאתי שהתעלמו ממני ולא הסבירו למה... או שרק הייתי עצבני בגלל מה שהיה אמור לקרות אחרי ארוחת הערב. 
''סבבה, אבל היא לא רק מתחילה?'' דניאל שאל. ''אין לי כוח לקום מהמיטה עוד.'' 
''טוב... אז אני אלך, יש לי דברים לעשות אחרי.'' אמרתי, נועל את נעלי הספורט שלי וקם מהמיטה. 
''כמו...?'' דניאל שאל, מתמתח במיטתו בצורה קצת מצחיקה, מביט בי במהופך. 
''לדבר עם המפגר שגרם לכל השמועות המפגרות שרצות עכשיו.'' השבתי בעודי הולך אל דלת החדר ופותח אותה. 
''עומר הזה?'' דניאל שאל, מתיישב במיטתו במעין קפיצה. 
''ניחוש נכון.'' השבתי, מגלגל את עיניי וסוגר את הדלת אחרי. 
ידעתי שדניאל ישתדל לעקוב אחרי כדי לשאול לגביי זה ולא היה לי הכוח לתחקירים אז ירדתי את כל המדרגות למטה בריצה וכמעט נתקלתי בליאור בדרך. היא הלכה עם ענבר וענבל ליציאה מהמגורים. 
''אתן באות לחדר אוכל, בנות?'' שאלתי בחיוך. 
''אתה לא עם דניאל במקרה?'' ענבל שאלה. 
''מצאתי לי שותף עצלן, רוצה ללכת להגיד לו שלום?'' שאלתי בחיוך עקום. 
''שאני לא אבעט בך שוב.'' ענבל הזהירה. 
''די שניכם. נלך?'' ליאור שאלה אותי בחיוך ואני הנהנתי. 
''אבל אתה יושב איתנו. אני לא מאשרת לך לגנוב לנו את ליאור.'' ענבר התבדחה. 
''מה עם אלדד והשאר?'' שאלתי. 
''עם עומר, הוא מתחמק ממני.'' ליאור גיחכה. 
''תינוק מגודל.'' סיננתי. שמתי לב למבטים המסוקרנים של הבנות אבל העמדתי פנים שלא. 
הארוחה הייתה בסדר, הצלחתי לאכול נורמאלי לשם שינוי ולקראת סוף הארוחה כשעומר לא הופיע התחלתי לתהות אם הוא הבריז לי. לא היה לי מושג איפה הוא רוצה להיפגש וגם לא התכוונתי לחפש אותו. 
הוא זה שרצה לדבר איתי. 
בדיוק כשהותרתי את הכלים על השולחן, כשליאור וענבל כבר קמו, הפניתי את מבטי אל הדלת ושמתי לב לשיער החום והעיניים החומות הגדולות שלו. הוא היה שעון אל הקיר, כשתפס את מבטי הפנה את מבטו לעבר הדלת ואז יצא מחדר האוכל. 
''להתראות ליאור, נזכרתי שאני חייב לעשות משהו.'' אמרתי לה, עובר אותה ופורע את שיערה בחטף בעודי רץ אל מחוץ לחדר האוכל, מזגזג בין השולחנות והאנשים. 
עומר חיכה מחוץ לבניין חדר האוכל, נתן בי מבט קצר ואז החל ללכת, עקבתי אחריו בשתיקה וחשתי מעט מטופש. לא החלפנו מילה עד שעומר נעצר במקום שקט דיי קרוב למגורים, רעד חלף בי כשהוא לחש ''סוף-סוף קצת שקט...'' 
רוח נשבה ופיזרה את שערותיו, גרמה לדשא הלא מכוסח לדגדג את רגליי, עומר השתרע על הדשא בצורה אלגנטית שאפילו במקום החשוך הזה ראיתי היטב וזה גרם לי להיזכר למה התאהבתי בבחור הזה. 
עיניו החומות התנוצצו למרות החושך. כשפנה להביט בי עדיין עמדתי, ואני בלעתי את רוקי ותהיתי מה לעשות עם עצמי. 
''אתה לא יושב?'' הוא שאל, הבטתי בו קצת בחשד כשהתיישבתי, ליבי התחיל לחזור לסדר רגיל של פעימות. ''זה היה טיפשי כל הדרמה אחרי מתמטיקה.'' 
שתקתי למרות שעלו בי כמה משפטים לצעוק עליו בנוגע לזה, לא רציתי לריב איתו. 
''אני מניח.'' אמרתי במקום ובהיתי באוויר מולי. 
''ה... הסיבה שכעסתי הייתה דאגה, אני חושב. גם היחס של פופי לא היה חביב ו-'' עומר השתתק לפתע, פונה להביט למעלה ואז פלט ''-כן. זהו בעצם...'' 
''ידעתי שכעסת ופחדתי לתפוס אותך כי חשבתי שאתה כועס בגלל משהו אחר...'' ידעתי שאצטער שפתחתי את זה ובמחשבה שנייה הבנתי שבעצם אין דרך אחרת; לחזור ליחסים הקודמים עם עומר לא הייתה אופציה וכבר רציתי לסגור עניין בכל הנוגע למה שהרגשתי כלפיו. לא רציתי להיפגע יותר. 
''הא?'' עומר פלט, פונה להביט בי במקום בשמיים. 
''תפסיק כבר להעמיד פנים שזה לא קרה. אני אולי חטפתי מכה בראש אבל זה היה אחרי זה.'' התפרצתי, משתדל לא לעלות את הקול. 
לא ידעתי אם זו אשליה שהתאורה המועטה באזור יצרה או כל דבר אחר, אבל היה נדמה לי שעומר קצת החוויר. החוויר ושתק. 
''אז זה הפיתרון? לסתום את הפה ולהעמיד פנים כאילו זה לא קרה? לי נמאס, עומר! כי משהו קרה שם, גם אם תתכחש לזה וגם אם לא.'' שנאתי את עצמי על זה שגם אני מתחמק באיזשהו אופן. גם אני לא אמרתי מה היה בבירור, התחמקתי מפירוט. 
''אז עמדתי לנשק אותך! זה לא שאתה בדיוק התנגדת!'' עומר פלט, מתיישב. הוא קם על רגליו אבל לפני שהספיק לעשות צעד תפסתי בידו. 
''עמדת לנשק אותי? וכאילו שיכולתי להתנגד! אוי... עומר. אתה מחרפן אותי!'' עזבתי את ידו, קמתי על רגליי תוך כדי דיבור ואחזתי בראשי בעצבים. 
''אתה נישקת אותי! לא דמיינתי את הידיים שנכרכו סביב הצוואר שלי...'' עומר דיבר בקול נמוך. 
''ואתה אומר שעמדת לנשק אותי!'' אמרתי במין התגוננות ואז קלטתי מה אני עושה וחייכתי לפתע, מרים את מבטי אל עומר. ''וגם... גם אם לא. אני מניח שאם העדפת להתעלם מזה זה אומר שלא אהבת את הרעיון. אבל אני אומר לך עכשיו, עומר. אני לא חושב שנוכל לחזור למה שהיה לפני. אני יודע שהשתניתי למרות שניסיתי שלא תישאר טראומה וממילא... אני כבר שנים מחזיק בבטן הכל.'' 
''על מה אתה מדבר?'' עומר שאל, נראה מבולבל. 
''מאז המקרה בים אני לא אותו הדבר, עומר!'' אמרתי. 
''אז אתה טוען שנישקת אותי בגלל מה שקרה לך שם?'' עומר שאל. 
''לא!'' הקול שלי עלה יותר מידי, נאנחתי בייאוש וקברתי את פניי בידי. ''העניין הוא... אני לא מסוגל יותר להעמיד פנים כמו פעם. כבר שנים שאני מחזיק בכל הרגשות האלה וכשראיתי אותך מעליי פשוט זזתי מעצמי ורק עכשיו אני קולט שהייתי צריך לעשות את זה ממזמן! אז אני אהיה הומו מסריח בעיני כולם, אז אני אלך ואראה אותך צוחק עליי עם כל החברים שלך.'' 
''על מה אתה מדבר, עדן?'' עומר שאל. 
''מה אתה רוצה? שאתוודה כמו איזו ילדה מסכנה? מה הבעיה להבין?'' התפוצצתי מבפנים, למה ברגעים כאלה הוא היה חייב להיות כל כך טיפש?! ''אני אוהב אותך בערך מאז שהופעת כאן בבית ספר, מת לגעת, לנשק. כן, הסתובבת עם הומו שדלוק עלייך במשך שנתיים.'' 
הרגשתי כאילו אני נקרע מבפנים כשראיתי את ההלם על פניו ואז איך פיו מתעוות כשתיארתי בכוונה עד כמה נמשכתי אליו, ושוב לא יכולתי פשוט לעמוד שם כמו גיבור ולראות את התגובה הסופית שלו. רצתי כביכול למגורים, אבל ברגע שחשבתי שעומר לא יוכל לראות רצתי לכיוון בניין בית הספר. ידעתי שאבכה כמו נקבה טובה או יותר נכון כמו הומו. הומו שזרקו אותו. 
רק היה חסר לי שמישהו יראה אותי ככה. 

כשקמתי בבוקר היה לי קשה לפקוח את העיניים. חזרתי מאוחר למגורים ולא הצלחתי לישון, הראש שלי היה עסוק יותר מידי באיך להתמודד עם עומר מעכשיו ובמה שיקרה אם יפיץ את החדשות המרעישות שאני הומו אבל הכי – המשפט הקטן שהוא פלט. 
ידעתי שלא דמיינתי למרות שעם כל הבלבול שזה יצר העדפתי שזה יהיה ככה... אם הייתי מדמיין את זה אני חושב שזה היה יותר קל, עובדה אחת ולא מליון ואחד. הוא אמר שהוא עמד לנשק אותי. 
אז למה הוא עיוות את הפרצוף בגועל כשאמרתי לו למה נישקתי אותו?! 
השתגעתי! השתגעתי... ופקחתי עיניים. 
''חזרת מאוחר. אתה בסדר?'' דניאל שאל. 
''אתה נראה סחוט.'' גיא ציין מהמיטה שלו, נראה שכבר סידר את התיק שלו ועמד לצאת. 
''חרא של יום...'' פלטתי בקול צרוד, הגרון שלי כאב. ''חרא של לילה.'' 
התחפרתי בכרית ובשמיכה וקיוויתי שהשעה לא מאוחרת כמו שנראה שהייתה. 
''עדן, כדאי שתתארגן אם אתה רוצה להספיק אפילו לחטוף משהו בתור ארוחת בוקר לפני השיעור הראשון,'' גיא העיר וקם על רגליו, פונה לצאת מהחדר. ''נתראה.'' 
נאנחתי בייאוש והתהפכתי על גבי, דניאל עמד ליד המקלחת והביט בי. 
''עומר עשה לך משהו?'' הוא שאל לאחר כמה שניות. 
''לא עניינך.'' השבתי בטון ריק, עייף. 
''אולי לא ענייני, אבל אתה נראה סחוט ולא רק מעייפות, וזה מול הפרצוף שלי.'' דניאל השיב ופנה אל המיטה שלו, כנראה לסדר דברים אחרונים. 
חיכיתי שילך משם ואז אשקול אם להישאר במיטה ולהעמיד פני חולה כשיבררו למה לא הגעתי לשיעורים או לקום ולהתארגן בלי שמישהו ישב לי על הראש. 
דניאל נתן בי מבט אחרון לפני שיצא. לא הבנתי מה הבעיה שלו, זה לא שאנחנו ממש חברים, מה זה שינה לו אם הלכתי או לא הלכתי ללימודים? 
ואני מצאתי את עצמי פתאום עם רצון עז לקום מהמיטה. הזיכרון על קטע השיחה בו עומר צעק שהוא עמד לנשק אותי עלה ותוך כמה שניות הייתי על הרגליים, חטפתי סחרחורת קלה בדרך למקלחת אבל זה לא שינה. 
הבנתי שאני חייב לפחות לשאול אותו לגביי זה כי לא רציתי לבלות עוד לילה ער מרוב מחשבות. 
הגעתי אל חדר האוכל רבע שעה לפני תחילת השיעור בהתארגנות מהירה. וכן, אני מודה – לא התקלחתי. 
דניאל עוד היה שם עם ליאור ו...עומר? 
הרגשתי כאילו אני מתקפל פתאום כשניגשתי אל פינת ההגשה והצלחתי למצוא לחמניות טריות. דניאל עוד הביט בעומר במין חשד בעוד ליאור ועומר מנהלים מה שנראה כשיחה רגילה לגמרי. 
שמתי בלחמנייה אחת חביתה וירקות ובשנייה סתם שוקולד, בינתיים הם שמו לב אליי וליאור קראה לי לבוא לשבת איתם. רציתי לברוח משם אבל יותר מידי פעמים עומר ראה אותי בורח, הייתי חייב לעשות אחרת הפעם. 
הלכתי לשם עם לחמנייה אחת שעטפתי במפית ושקית ולחמנייה שנייה שאכלתי – זו עם החביתה והירקות, כי מניסיון זה נעשה עיסתי – וניסיתי להראות רגיל. 
ישבתי במכוון לצד דניאל, בכיסא ממול לעומר ונעצתי בו מבט. 
''בוקר טוב.'' עומר אמר לי ואני כמעט נחנקתי מהאוכל שבפי. מיהרתי לבלוע אותו, מחניק שיעול. 
''בוקר טוב.'' השבתי כמה שיותר מהר, לא מבין מה עובר עליו. 
חשתי איך אני כולי מתבלבל, איך רגשות של כעס נעלמים עם החיוך שלו. לא יכולתי להבין למה לו להיות נחמד אחרי הגועל שהביע בפניו ביום האתמול, והוא לא העמיד פנים כי בבוקר הקודם כשכעס הוא לא טרח להסתיר את זה – אפילו לא ליד ליאור. 
חזרתי לאכול, נזכר פתאום שבנוסף להכל יש לי שעתיים מתמטיקה. כלומר עוד יותר זמן עם עומר בלי אפילו יכולת להבין מה עובר עליו וגם לא היכולת לברר. 
נראה שעומר ניסה לחייך כל פעם שהבטתי בו במהלך הדקות שעברו. לא הצלחתי להחזיר חיוך, הייתי מבולבל מידי. 
פניתי אליו ברגע שנפרדנו מליאור ודניאל בדרך לכיתה של ארבע יחידות ושאלתי אותו ''פיתחת בעיית פיצול אישיות בחופש?'' 
עומר צחק כשנכנסנו לכיתה ומשך בכתפיו. כמובן שברגע שנכנסנו המבטים הופנו אלינו ולא כי שרה נעצה בנו מבט של 'אתם מאחרים לשיעור שלי'. 
''תשב לידי?'' עומר לחש לי. 
''בלי דיבורים!'' שרה אמרה. ''אתם יודעים את המדיניות שלי לגביי מאחרים. פשוט שבו.'' 
עומר מיהר להתיישב במקום פנוי ואני לצידו כי שרה הביטה בי יחד עם כל מבטיי הציפייה של התלמידים. 
''רכלנים...'' סיננתי מבין שפתיי, מביט על שרה שהחלה בשיעור. 
כמעט קפצתי כשמישהו נגע בכתפי, הפניתי את מבטי - עומר. הוא שוב חייך. מה עבר על הבן אדם? 
הוא העביר לשולחני דף מתמטיקה שהייתה כתובה בתחילתו של שורה אחת: 'מה קורה?' 
הרמתי כלפיו גבה בציפייה שיסביר את עצמו אבל הוא רק העביר לי עט ולא אמר כלום. 
'גמור מעייפות.' השבתי, מרגיש מוזר. 
עומר לקח את העט מידי, גורם למעין זרם מוזר, כמו בכל פעם שנוצר בינינו מגע, וכתב על הדף בעודו רוכן לשולחני. 'גם אני.' הוא כתב בקצרה. 
עצרתי את נשימתי, הוא היה יותר מידי קרוב. 
פתאום קלטתי שהוא מתייחס להכל כאילו כלום לא קרה למרות מה שאמרתי! 
לקחתי את העט מידו וכתבתי 'התכוונתי למה שאמרתי אתמול, עומר.' 
עומר הביט על הדף ופתאום נראה כאילו מאוד חשוב לו להקשיב לשיעור והותיר אותי מעוצבן אפילו יותר, רציתי לחנוק מישהו. או יותר נכון אותו. 
פניתי גם אני לשיעור, מידי פעם מעביר את מבטי אל הדף ואז מבט כמעט רצחני אל עומר, הצלצול נשמע ושרה אישרה לנו לצאת והורתה למי שלא סיים את התרגילים לעשות אותם בערב ולהראות לה מחר. לקחתי את התיק, נעצתי מבט בעומר ופניתי לצאת מהכיתה. 
''היי, עדן!'' הוא קרא אחריי אבל אני המשכתי, יודע שזה ילדותי. עם כמה שזה כואב העדפתי שישנא אותי מאשר שניתקע במצב שהיה קודם - שאני אוהב אותו בשקט, מתבשל באהבה שלי וסובל. 
הוא השיג אותי כמובן. קיללתי בראש אותו ואת הרגליים הארוכות שלו. 
''עדן.'' הוא אמר ותפס בכתפי, גורם לזרם לעבור בגופי. התנערתי מידיו ופניתי אחורנית. 
''מה?'' שאלתי, מנסה להישמע סובלני, מתבשל הפעם בכעס ולא יודע איך להוציא אותו. 
''שכחת את העט שלך.'' עומר אמר במן טון של 'קודם כל'. ''וראיתי במערכת... יש לתזונה חופשי. רוצה ללכת להיות איתי בשיעור תיאטרון? אנחנו מתחילים לעבוד על הפקות.'' 
''איזה דמות אתה הולך לעשות?'' שאלתי. 
''עדיין מתלבטים.'' עומר השיב. התפתיתי כמו טיפש בגלל הרצון הזה להיות איתו כמה שיותר... ואז מצאתי את עצמי עונה במין החלטיות ''לא.'' 
''הא?'' עומר פלט. 
''אני צריך למצוא את דניאל.'' פלטתי תירוץ. 
''אתה כועס, עדן?'' עומר שאל. 
''הבחנה דקה עומר. לא סתם כתבתי לך מה שכתבתי. התכוונתי למה שאמרתי אתמול ואם אתה מעדיף להתעלם מזה - בעייתך, אני לא הולך לשחק את המשחק שלך.'' השבתי בטון רגוע יחסית, גאה בעצמי מיד אחרי. זה היה משפט טוב. 
עומר הביט בי, נשאר דומם. נאנחתי בייאוש, קיוויתי שעומר לפחות יפלוט איזה הסבר פצפון למה שקורה לו, אבל הוא לא. פניתי ממנו והתחלתי ללכת אבל עומר תפס בזרועי. 
''אני... פשוט צריך זמן. רק חשוב לי שתדע שאתה לא דוחה אותי או משו.'' ככל שעומר המשיך עם המשפט הוא דיבר יותר מהר. הבטתי בו, ממצמץ בחוסר אמונה, מרגיש כאילו אני קולט פתאום הכל לאט. 
הרצתי שוב את מה שהוא אמר וחייכתי מעט. 
''תהנה בשיעור.'' אמרתי לו והתחלתי ללכת, הצצתי בו מעבר לכתפי וראיתי שהוא נראה מעודד מעט. 
ידעתי שהזמן הזה שעומר ביקש ישגע אותי. 
לעומר לא היה אכפת שאני הומו ולא אכפת שאני אוהב אותו. השאלה היחידה הייתה - מה אני עושה עם זה? 
עדיין לא הבנתי למה עומר היה צריך עוד זמן ומה לעזאזל היה הקטע עם הנשיקה, למה הוא עמד לנשק אותי? 
דניאל היה בחוץ, שעון על עץ ובוהה כלפי מעלה בעוד בנות חולפות מביטות בו, כמובן שהוא לא הבחין בדבר. התיישבתי לידו ונשענתי גם אני על העץ. 
''דיברת איתו?'' דניאל שאל. 
''אתה יודע שכן,'' השבתי, נאנח. ''אמרתי לך אתמול לאן אני הולך.'' 
''אני מתכוון היום. השיחה של אתמול לא נגמרה.'' דניאל פשוט קבע, וידעתי שזה לא כי הוא ראה משהו אלא פשוט איזה משהו מוזר בו החליט. 
''כן ולא,'' פלטתי, מרגיש את הצורך להפטר קצת מהעול הזה אפילו אם לא מכולו, כי לספר הכל נראה לי כל כך מסובך. ''הוא צריך זמן.'' 
דניאל הפנה את מבטו אליי ושתק, הרגשתי לרגע כאילו אני טובע או אולי מתהפנט מהכחול בעיניו והמחשבה שזה שאנחנו מביטים זה בזה כבר כמה שניות עלתה באיחור. אבל לא הצלחתי להפסיק. 
חייכתי ממבוכה וכי פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, דניאל המשיך להביט ולבסוף חייך גם הוא ואני וויתרתי והסתתי את מבטי ממלחמת המבטים המוזרה הזו. 
נשכבתי על הדשא ושמתי את התיק מתחת לראשי, ממלמל ''אני עייף.'' 
''יש לך שעתיים לישון.'' דניאל לחש, חזר להשעין את ראשו על גזע העץ ועצם את עיניו. 
היה חם, אולי יותר מידי, לפחות בצל היה לי אפילו נעים. הדשא דגדג לי את הכתפיים וקצת הציק כשניסיתי לשקוע בשינה והצטערתי שהחלטתי ללבוש גופיה הבוקר. 
התהפכתי על הצד, הדשא דגדג פחות והצטנפתי מעט, שומע את דניאל צוחק קצת לידי. 
שקעתי בחצי שינה ושמעתי באיזשהו שלב קול שקט של עיפרון על דף וידעתי שדניאל שוב מצייר אותי (למרות שהעדפתי להאמין שסתם עשה שיעורים.) 
לא הבנתי מה יצא לו בכלל מלצייר אותי. זה לא שהוא יכול היה להראות את כל הציורים האלה למישהו, היו חושבים שיש לו איזה משהו אליי. 
חייכתי מעט למחשבה המגוחכת וחזרתי לנסות לישון. 
נעתי בין שינה וערנות ובאיזשהו שלב פשוט שכבתי על הדשא בעיניים פקוחות ובהיתי בשמיים, מרגיש נינוחות סוף-סוף לצד דניאל והשתיקה שלו. 
כשנאלצתי לקום שוב לשעתיים אזרחות הייתי יותר עצלן מאחרי לילה חרישה ללימודים. הרגשתי מוזר, ישנוני ורגוע יותר. 
דניאל נגע בכתפי שוב, והפעם ניער אותי. ''קום כבר.'' הוא אמר. 
התהפכתי על גבי והתמתחתי. כשפקחתי את עיני דניאל כבר היה על רגליו והביט בי בחצי חיוך. 
הוא הושיט לי את ידו כדי לעזור לי לקום, אני התיישבתי קודם, נעזרתי בידו ואז רכנתי לקחת את התיק ושנינו הלכנו אל הכיתה שלנו. 
אחרי שעתיים אזרחות עם מורה בשם דליה שתמיד לימדה היסטוריה את הכיתה השנייה, הסתכלתי על המערכת. לא האמנתי שתקעו לנו אחרי השעתיים המשעממות האלה שעתיים ספורט! 
ארוחת הצהרים הייתה בין השיעורים. לא ראיתי את עצמי שורד כל שבוע את המערכת המעצבנת הזו. 
''הם עוד תוקעים לנו אנגלית אחרי?'' שמעתי את ענבר מתלוננת בשולחן מאחורינו. 
''בזה עוד אפשר להתרכז.'' דניאל אמר. 
ענבר הפנתה מבט אל דניאל, מעט מזלזל. אבל אז כשקלטה שזה הוא מבטה השתנה. היא מיהרה להביט בי ולומר ''לפחות זה שיעור עם אנה.'' 
הנהנתי בחיוך. הכנסתי את מערכת השעות לתיק, והלכתי עם דניאל אל היציאה מהכיתה. 
ליאור וענבר הדביקו את הצעדים שלנו תוך כמה שניות והלכנו אל הכיתה השנייה. הבנות רצו לאסוף את ענבל אבל נראה שהם השתחררו לפנינו כי הכיתה הייתה כמעט ריקה. 
''נראה לך שהיא כבר בחדר אוכל?'' ענבר שאלה את ליאור. 
''אם היא לא עכשיו, אז היא תהיה יותר מאוחר.'' ליאור השיבה ופנתה אליי ואל דניאל, מסמנת בראשה שנתחיל ללכת. 
כשהגענו אל חדר האוכל ראיתי כבר מהכניסה את עומר בשולחן עם הבנים מהכיתה השנייה וכמה מהכיתה שלנו שהצטרפו אליהם. הוא בדיוק פנה להביט אל הכניסה וחייך חיוך קטן אליי. 
חייכתי חזרה וניגשתי עם כולם אל טור המורעבים של ארוחת הצהריים. 
כשהתיישבנו אלדד עבר משולחן הבנים של השכבה אלינו, והתיישב מצידי השני. גם ענבל הצטרפה אחרי כמה דקות. השיחה העיקרית שעלתה מהשולחן בו עומר ישב הייתה על מערכת השעות המחורבנת ביום רביעי אז גם אנחנו התחלנו לדבר על זה. 
''שעתיים ספורט אחרי ארוחת צהריים! אני כולי עוד כבד מאוכל!'' אדם קרא מהשולחן ליד. 
''תאכל פחות, יא שמן! אולי זה יעזור לך!'' נמרוד קרא, גל צחוק עלה ואני הצטרפתי. 
''עזוב את השומנים של אדם. זה היום היחידי שלומדים את כל השעות ותוקעים לנו אזרחות שעתיים כדי שננקר, אז שעתיים ספורט כדי שנתעייף ואז אנגלית כדי שיצעקו עלינו לא על השינה, אלא על הנחירות!'' אלדד קרא אל נמרוד. 
קריאות הסכמה עלו ודניאל קרא ''ואז לעלות את כל המדרגות המחורבנות האלה אחרי כל היום הזה!'' 
''אתם אפילו יותר מסכנים מאיתנו,'' עומר אמר לדניאל ופנה אל האנשים בשולחן שלו. ''הם בקומה מעלינו.'' 
''אדם צריך לעבור אליהם, אולי עוד גרם מדרגות יוריד לו את השומנים.'' שמיל צחק עם נמרוד. 
''סתום ת'פה, שמיל. לפחות אין לי שם של תולעת!'' אדם קרא. 
כולם השתתקו והביטו באדם ואז עומר היה הראשון להישבר ולפלוט נחרת צחוק, כולם צחקו אחריו. 
''אדם, שומנים גורמים ליכולת לדעת שמות של תולעים?'' שאלתי את אדם, מחליף כיף עם אלדד. 
אדם פתח את פיו לענות וכשלא מצא כלום וכל הסביבה צחקה, רטן וצעק עליי ''אתה סתום ת'פה, עדן!'' 
הרמתי כלפיו גבה והמשכתי לאכול. 

אחרי פריקה שהחזקתי כל השעתיים של ספורט והשעתיים של אנגלית ומקלחת קרה שכבתי חסר כוחות על המיטה שלי בבוקסר. 
זה כמעט תמיד קרה בשיעור ספורט. הבנים של כל השכבה היו ביחד בספורט, ואני בלי יכולת לשלוט בדבר מצאתי את עצמי מביט על עומר מפעם לפעם והתוצאה הייתה ברורה. 
דניאל היה במקלחת וגיא עוד הסריח מזיעה מכיוון המיטה שלו. שמחתי על החלון הפתוח ליד המיטה שלי. 
''סידרת את העניין עם עומר?'' גיא שאל בחשש מסוים. 
''לא ממש.'' השבתי במלמול עייף. 
''נראיתם בסדר בספורט ואנגלית.'' גיא מלמל. 
''מה נראה לך, שנמשיך באיזה ריב מפגר? שאני אעשה עליו ברוגז? באיזה כיתה אתה חושב שאנחנו?'' הרמתי את מבטי כשדיברתי אל גיא. 
גיא צחק ודלת המקלחת בדיוק נפתחה. דניאל יצא במגבת, שערו הרטוב על עיניו והילך לו אל הארון שלו. 
''לא כדאי שתסתפר, דניאל?'' גיא שאל. 
''אמא כבר אמרה לי... יכול להיות שבסוף שבוע.'' דניאל מלמל בעודו מוציא תחתונים ומכנסיים מהארון. הוא חזר אל המקלחת וסגר אחריו את הדלת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...