>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ז'

''הא?'' ליאור פלטה ואני התכווצתי ומיהרתי להתחיל בצורה שונה.
''כשהתעוררתי הייתי בדירה שלו, על אותה מיטה כי הוא כנראה פחד לשים אותי על הספה עם הפצעים וזה היה כל כך מוזר כי הייתי בבוקסר שלו ו..'' עד עכשיו שיחקתי בחולצה שלי ודיברתי ממש מהר מתוך לחץ ובמבט מושפל.
הייתי יותר מידי רגיל לא לדבר על הנושא בכלל, אפשר לומר שהייתי שרוי בשתיקה כללית חודש שלם אז היה לי שוק פנימי מהחשיפה המוחלטת.
העזתי להרים את מבטי לרגע. ליאור עוד נראתה המומה מהמשפט הראשון שלי אז מיהרתי להמשיך לפני שאשתפן.
''טוב... אז הוא ישן וגם אני חזרתי לישון וכשקמתי הוא. אמ. היה מעליי?'' אמרתי בקול קטן ובמהירות, ליאור באמת נראתה מבולבלת כששאלה ''מעלייך? ומה עשית?''
הצטנפתי בעצמי, מקווה להעלם. היה לי קשה להגיד את שני המילים הקטנות האלה אבל לבסוף הצלחתי לפלוט מעין ציוץ קטן שאמר ''נישקתי אותו.''
ליאור מצמצה, כאילו מנסה לקלוט, אז עיניה נפערו בהלם ולאחר כמה שניות גם פיה. היא גמגמה כמה עיצורים בלתי ברורים ''נ-אה-אתה... ני-''
''כן. נישקתי אותו.'' קטעתי אותה בעודי קובר את פניי בידיי. ''וזה היה הדבר הכי מפגר שעשיתי בחיים שלי.''
''אבל הוא... היה מעליך.'' ליאור עוד נראתה המומה מהעניין.
''אני כבר כמעט בטוח שהוא רק בדק משהו... אני לא זוכר ממש, הכל היה כל כך מוזר אז.'' מלמלתי, עדיין לא חושף את פניי. פחדתי.
''מה קרה אחרי?'' ליאור שאלה בדאגה.
''הוא התנהג כאילו שכח ואז השכנה שלי באה לקחת אותי כי התקשרתי אליה. אני מתאר לעצמי שעכשיו כשהחופש עבר היה לו מספיק זמן להתבשל בגועל ממני ולהחליט.'' לא רציתי להגיד במילים את מה שהחליט ולא היה צורך, מבטה של ליאור עליי היה מלא ברחמים. נשמתי עמוקות ואמרתי ''אם אני אראה שזה מפריע לחבורה או משהו אני פשוט אתרחק, אל תרגישי רע אם תרצי להיות איתו.''
''אל תהיה טיפש! הוא זה שהצטרף. וזה יעבור לו.'' ליאור אמרה ואז השתתקה לפתע ומצמצה שוב. ''רגע... זה אומר שאתה הומו?''
איזו הצתה מאוחרת. לא הייתי בטוח אם לצחוק מזה או לשקוע בכל התחושות הרעות שמילאו אותי.
הבטתי מסביבי במבוכה. לא, לא היה אף אחד בטווח שמיעה אז הבטתי שוב על ליאור והנהנתי.
''וואו. לא יכולתי לנחש... זה לא שאתה הולך כמו האלה בטלוויזיה או מדבר ככה.'' היא אמרה, ל-'ככה' היא הוסיפה טון פרחי שגרם לי לצחוק. ''אבל כן... לא יצא לי לשמוע אותך מדבר יותר מידי על בנות.''
חייכתי ואמרתי ''למרות שהיו פעמים שהבנים היו חייבים לגרום לי להגיד על איזו בת שהיא 'כוסית'.''
כמה שנאתי את ההגדרה הזו. זו הייתה מילה כזו גסה וממילא לא היה לי בה שימוש. לא נמשכתי לזה אלא ל... זין.
ליאור צחקה ופלטה אוויר, בוהה בי. חשתי לא בנוח למרות שידעתי שזה מה שיקרה.
זה לתפוס את הידיד שלך בצורה שונה לגמרי ממה שהתרגלת.
''ורגע. מה שאמרת בהתחלה...'' היא מלמלה.
''כן, ליאור. אני אוהב את עומר.'' לחשתי באנחת ייאוש.
''אוי.'' היא אמרה בחמלה ברורה, תיארתי לעצמי שנזכרה בתגובה שלו אליי בארוחת הבוקר.
''כנראה שאצטרך להתגבר על זה כמו שחשבתי כל הזמן הזה...'' מלמלתי בניסיון לחייך, לא רציתי לבאס את ליאור.
''אוי! איזה מגניב!'' ליאור אמרה לאחר שנייה של שתיקה, כאילו קלטה משהו.
אני פשוט הגבתי בגבה מורמת. ''אז כשנהיה לבד בתל אביב למשל נוכל לחפש לנו בנים ביחד!''
נראה שהיה לה קשה לשמור על לחש, זה הצחיק אותי כל כך, הגישה שלה.
''אז קבענו? אם עד פסח אנחנו לא מוצאים לעצמנו מישהו אנחנו יוצאים.'' אמרתי.
''מה פסח? יש לנו עוד סוכות וחנוכה לפני!'' ליאור אמרה.
היא צדקה. כל כך התרגלתי להיתקע בפנימייה בחופשים האלה. פסח והחופש הגדול היו הזמנים היחידים שיצאתי משם אלא אם היה איזה טיול שהצלחנו לקבוע עם החבורה.
משכתי בכתפיי בתגובה למה שאמרה והבטתי קצת מסביבי. הבחנתי שעומר היה בין הבנים ששיחקו במגרש.
''בואי נחזור.'' ביקשתי מליאור.
''רגע! רציתי לשאול אותך על דניאל.'' ליאור אמרה. הצלצול שבישר על סוף ההפסקה בדיוק נשמע.
''כנראה שבפעם אחרת. מה יש לנו?'' שאלתי אותה. קצת עניין אותי על מה בדיוק היא רוצה לדבר בהקשר אליו אבל פחדתי יותר מידי.
נראה שליאור התאפקה לא להתנפל עליי מתוך עצבים. ידעתי שכל המידע החדש הזה מבלבל אותה אבל לא יכולתי להמשיך לדבר, אפילו אם זה רק היה על דניאל, כי לדבר על דניאל אמר לחזור למה שקרה בים. כזה היה הקשר ביני לבין ליאור; כשדיברתי איתה דבר הוביל לדבר וליאור תמיד ידעה איך לגעת בנקודות שיגרמו לי להגיד הכל.
באמת לא הייתי מוכן לזה.
''מתמטיקה.'' היא השיבה.
''אוי! צריך לבדוק במזכירות את הכיתה והמורה.'' אמרתי, מקלל בשקט. ''אני הולך ממש לאחר!''
רצתי לפני שליאור תחליט להצטרף אליי ובכל זאת להמשיך את השיחה. הגעתי למזכירות תוך חצי דקה ואחרי שגיליתי שארבע יחידות לומדים בכיתה השנייה של י''ב רצתי בחזרה אל בניין בית הספר.
הגעתי בחמש דקות איחור, אבל לפי הנוכחות בכיתה נראה שלא הייתי היחיד ששכח לבדוק את הכיתה לפני כן.
חייכתי בהתנצלות אל שרה המורה, וניגשתי להתיישב במקומי. ראיתי את דניאל רץ עם גיא לכיתה שלהם דרך חלון הכיתה.
גיא היה בחמש יחידות עד כמה שזכרתי ודניאל רץ איתו.
היה לי מוזר לחשוב שדניאל בחמש יחידות. לפי התיאור של הפנימייה הקודמת שלו לא היה להם לאן להתקדם.
משכתי בכתפיי וחייכתי מעט כשהמורה עשתה פרצוף לחבורה של חמש בנות מאחרות.
ענבל, חברה של ליאור, מיהרה להתיישב לידי ושאר הבנות התיישבו בזוגות.
''היי עדן.'' ענבל חייכה אליי.
''בוקר טוב.'' השבתי, מחזיר חיוך.
''שוב גנבת לנו את ליאור בהפסקה.'' ענבל אמרה בצחוק.
''היא זו שרצתה לדבר איתי.'' עניתי, מושך בכתפיי.
ענבל שתקה לכמה רגעים במין מבוכה ואז פנתה אליי הפעם בלחש ''תגיד, מי זה החמוד שהסתובבת איתו בבוקר?''
''הוא חדש בכיתה שלנו. הוא גם שותף שלי לחדר, לא הייתי מגדיר אותו חמוד.'' התגובה של ענבל הצחיקה אותי.
''מה לא חמוד? נראה שהסתדרתם!'' ענבל קצת העלתה את הטונים ושרה נעצה בה מבט, ענבל התכווצה.
''שאני לא אעביר אותך מקום על תחילת השנה, ענבל.'' שרה אמרה.
''אבל השיעור עדיין לא התחיל.'' ענבל אמרה בתלונה.
''אל תתווכחי.'' שרה התעקשה וענבל שילבה את ידיה על חזה, עושה פרצוף חמוץ.
''זה שאני אומר שהוא לא חמוד, לא אומר שאני לא מסתדר איתו,'' לחשתי לה ברגע ששרה פנתה שוב אל הדלת בעצבים. ''למה? רוצה שאני אסדר לך משהו?''
ענבל התכוונה לנעוץ בצלעות שלי את המרפק שלה אבל התחמקתי. ''טיפש.'' היא סיננה.
חייכתי בגלל ענבל ואחר-כך כי שרה צווחה על חבורת בנים שנכנסה, החיוך שלי נמחק כשראיתי את עומר ביניהם. הוא בדיוק הביט עליי והפנה את מבטו כשקלט שאני מסתכל עליו.
הסטתי גם אני את מבטי וחייכתי אל ענבל. ''אני אשאל אותו.'' לחשתי.
''שלא תעז!'' ענבל קראה, קמה על רגליה.
''ענבל!'' שרה אמרה באיום, ענבל הביטה בה, עמדה להתווכח אבל קלטה שרק תחמיר את המצב אז התיישבה ונעצה בי מבט חד.
''אופס.'' לחשתי, היא בעטה בי מתחת לשולחן ברגל.
זה כאב אבל למרות זאת לא זזתי, עם כמה שהייתי הומו לא רציתי להרוס את האגו שלי ולהתקפל.
שרה סוף-סוף הצליחה להתחיל בשיעור. כמובן שחזרנו על חומר של שנה שעברה ולקראת סוף השיעור היא הצליחה להעביר לנו התחלה של חומר ליחידה האחרונה שלנו.
אני וענבל נאנחנו בהקלה בו זמנית כשהיא שיחררה אותנו ללא שיעורי בית.
טרחתי להוציא את מערכת השעות מהתיק וגיליתי שהגיע זמן המגמות שלי – כימיה במקרה שלי.
הבטתי על המערכת, מאוכזב לגלות שאחרי שעתיים של כימיה וההפסקה לארוחת צהריים יש לי שעתיים תזונה. הלכתי במסדרון, עדיין מביט במערכת. שמעתי קולות דיבור מאחורי והבנתי שקבוצה של בנים הולכים מאחורי. זזתי מעט הצידה כדי לאפשר להם לעבור אותי ובכל זאת אחד מהם נתקע בי. הרמתי את המבט ופלטתי מיד ''סליחה'', למרות שהוא היה זה שנתקע בי.
הסתובבתי, העיניים החומות הגדולות של עומר היו קרובות, וגם הוא בדיוק העביר אליי את המבט כדי להתנצל. זה לפחות מה שתיארתי לעצמי על פי הפה הפתוח. מבטו השתנה כשקלט במי נתקל.
''היי.'' הוא אמר בטון שטחי ועמד להמשיך ללכת.
תפסתי את ידו והצטערתי מיד שעשיתי את זה.
הוא הביט בי ושאל ''מה?''
''מה 'מה'? אני זה שאמור לשאול את השאלות. מה עובר עליך לעזאזל?'' שאלתי ובראש שלי קול צעק שליאור אמורה לעשות את השיחה הזו ולסדר הכל.
הבנים מהכיתה השנייה שהסתובבו עם עומר הביטו בנו, התלחשו מעט ואז אמרו ''ניפגש אחר כך.''
עומר הביט בהם, בי ושוב בהם והנהן.
שתיקה עברה בינינו, חשבתי איך לפתוח בשיחה כזו... איך שמאבדים את האומץ ברגע.
''לא מתאים לך פשוט להתעלם מבן אדם. אתה זה שאמר שנה שעברה לליאור שלא תפתור את הבעיות עם ענבל אם תתעלם ממנה.'' היה לי קשה לשמור על קשר עין איתו, ולא בגלל שהוא לא הסתכל עליי... הוא נעץ בי מבט.
''או! כמובן שפשוט תוציא את עצמך בסדר מכל העניין כי אתה אפילו לא יודע למה אני כועס, נכון?'' עומר נראה כאילו השתדל לא להעלות את קולו ובקושי הבנתי מה הוא רוצה ממני.
''לא. אני לא מבין למה. אתה מוכן להסביר?'' שאלתי, טון הדיבור שלי היה קצת יותר מידי לא נחמד וציני מתוך מגננה.
''תחשוב לרגע.'' עומר נעץ בי מבט.
''אני לא מבין למה לך להפסיק לדבר איתי מאז שחזרתי עם פופי!'' אני זה ששבר את הטונים והעלה אותם קצת, שיקרתי והייתי לחוץ.
''זה בדיוק העניין! אתה לא יודע מה זה לדאוג לך כל כך. אתה צעקת כמו מטורף שאני אעזוב אותך והתפתלת לי בידיים כל כך שהתפלאתי שהפצעים לא נפתחו לך! ואז בלי שום ידיעה מראש צלצול ופופי הזו מגיעה ואתה נוסע לך בלי להגיד כלום!'' עומר צעק את זה והתלמידים שעברו שם הפנו את המבטים, אני העדפתי להתעלם.
הופתעתי. אפילו לא חשבתי על זה לרגע, הייתי כל כך עסוק בלהיות לחוץ מהגילוי הברור של עומר לנטיות שלי ששכחתי, אבל זה היה טיפשי!
''הו! סליחה שנעלמת פתאום לחדר שלך אחרי רמיזה ברורה שאתה לא רוצה אותי בדירה שלך ואז ישר אחרי שהתקשרתי לפופי הכאבים האלה התחילו ופופי הגיעה לפני שבכלל יכולתי להפסיק להיות מעולף!'' לא היה לי אכפת מהמבטים, הלחישות מסביבנו, שהשמועות עליי יופצו.
עומר רעד מכעס עצור, ממצמץ.
כעסתי כל כך, איך עומר העז לכעוס על דבר כזה? להיפגע מדבר טיפשי כזה ולפגוע בי ככה?
חשתי במחנק בגרוני ופתאום המבטים עלינו כן גרמו לי לרצות להתחבא באיזו פינה.
אז עשיתי מה שידעתי הכי טוב – ברחתי.
לפחות לא ביישתי את עצמי ופשוט הלכתי מהר במקום לרוץ כמו שרציתי.
יצאתי מהבניין והרגשתי ממש טיפשי, לא רק על שלא נשארתי שם כדי לראות את התגובה של עומר אלא גם כי הייתי צריך לחזור עוד דקה וללכת לכיתת כימיה.
למזלי לא הייתי עם עומר. אבל תזונה הייתה מגמה ששנינו נתקענו בה ביחד.
הגעתי לכיתה, לא מביט מסביבי וממהר לשבת. אני אפילו לא זוכר ממש מה היה בשיעור, הראש שלי היה שקוע בדברים אחרים ואפילו כשהקשבתי לא באמת קלטתי.
השעתיים המייגעות עברו ואני מיהרתי להכניס את הספר לתיק ולצאת מהכיתה.
בחדר האוכל דניאל כבר ישב ואכל בעודו בוהה בחלל האוויר. כמה מהבנות מהשולחנות ליד הביטו בו.
ניגשתי לקחת אוכל. שניצל ואורז... הכי פחות מסוכן.
התיישבתי ליד דניאל, הוא נתן בי מבט קצר וחזר לאכול.
התחלתי לאכול באיטיות, לא באמת רעב.
''מי זה עומר?'' דניאל שאל פתאום, גורם לצווארי להיתפס כי העברתי אליו את מבטי מהר מידי.
נאנקתי מעט בכאב, אוחז בצווארי, דניאל לא הגיב לזה.
''למה אתה שואל?'' שאלתי את דניאל בזהירות.
''לא מפסיקים פתאום להזכיר את השם שלך ושל העומר הזה.'' דניאל השיב ונראה מעט מוטרד כשהצבע בפניי ירד.
'אז השמועות עברו...' חשבתי ולחשתי ''מה הם אומרים?''
''שרבתם.'' דניאל השיב בקצרה, לועס את האורז עם התירס שלו. שילוב מוזר.
''ו...?'' דחקתי בו, הייתה לי תחושה שהוא לא מפרט כי השמועות היו באמת גרועות.
''לא יודע. היה איזה בן שאמר שזה נראה כמו...'' נראה שדניאל מנסה להיזכר במילה הנכונה או שמנסה להחליף אותה.
''טלנובלה?'' הצעתי.
''או! כן. שכחתי איך אומרים את זה.'' דניאל קרא בחוסר טאקט.
''היי, שותפים!'' זיהיתי לשם שינוי את הקול של גיא מרחוק, הוא בדיוק סיים לקחת אוכל ועמד כנראה להתיישב איתנו.
''לא הולך לשבת עם החברים שלך?'' שאלתי.
''לא הפעם. שמעתי שאתה ועומר רבתם. מה לעזאזל קרה?'' גיא כבר התיישב כשהתחיל לשאול את זה.
חיפשתי איך להגדיר את זה בקצרה ובצורה שתסביר לו שאני לא רוצה לפרט אבל גם לא תעלה לו את הסקרנות ''הוא החליט להיות תינוק ולהיפגע מדבר שטותי... חה. ואני חשבתי שהוא הבוגר מבין החבורה שלנו.''
דניאל הביט בי בריכוז.
גיא צחק ואמר ''חשבתי שלא היה כלום בחופש שלך.''
הפניתי אליו את מבטו בחדות ''מאיפה אתה יודע?''
גיא קפא, נראה קצת מוטרד מהתגובה שלי וגמגם ''א-אה... אמרו שהוא הזכיר משהו על הדירה שלו וחופש או משהו...''
נאנחתי בייאוש וקברתי את פניי בידי, שמעתי את גיא לוחש לדניאל ''נקודה רגישה.. הא? חשבתי שהוא בסדר עם זה.''
התיאבון שלי הלך לעזאזל, שיחקתי קצת באורז ואכלתי מעט לפני שקמתי מהשולחן בלי לומר מילה. המבטים עליי היו מעיקים, רציתי לחנוק מישהו. והיה לי מועמד ראשי שבמקרה גרם לכל זה.
הלכתי בחוץ, מחפש איזה מקום שקט כדי להירגע לפני שיעור תזונה אבל לא מצאתי וממילא לא התחשק לי לשבת. מהר מידי הצלצול שבישר על סוף ההפסקה נשמע.
פלטתי כמה קללות, עדיין לא רגוע. המבטים עליי כשנכנסתי לבניין בית הספר גרמו למתח להיבנות בתוכי עד שהגעתי לכיתת תזונה.
הכלב המאחר הקדים הפעם. הוא ישב שם על השולחן ודיבר עם החברים שלו כאילו כלום לא קרה. כאילו עליו אין שום מבט. הרי הוא עומר והוא בתיאטרון, משחק כדורסל ומתחבר פשוט עם כולם.
כן, נשמעתי כמו איזה דבר מריר וקנאי אבל זה באמת עצבן אותי באותו הרגע. הלכתי בתקווה טיפשית שלא ישים לב אליי או פשוט לא ישים לב לקיומי כמו בבוקר והתיישבתי בלית ברירה באחד השולחנות האחרונים. הריי בדרך כלל ישבתי ליד החלון אבל הדלת הייתה הכי קרובה אל השולחן שבו התיישבתי.
שמעתי חלק מהשיחה, ברגע ששמעתי את שמי נדרכתי.
''לא היה כלום. רק בא אליי...'' זה מה ששמעתי מהתשובה של עומר, חלקי משפטים נקטעו כי הוא אמר זאת בלחש. ''אי הבנה טיפשית.''
הכיתה התמלאה עם הצלצול ואחריו. אני המשכתי לשבת בשתיקה כשעומר העביר את השיחה למשהו שטחי עם כניסת התלמיד הראשון.
כשהמורה אתי נכנסה היא עברה על רשימת התלמידים באיטיות מסוימת וכשהגיעה לשמי הביטה לעבר השולחן ליד החלון.
''עדן כאן?'' היא שאלה, אני בדיוק הפניתי את מבטי לעומר. כמה לחשושים עברו בכיתה כששמתי לב שמבטו של עומר משתנה... דאגה אולי?
''מישהו יודע?'' אתי שאלה.
צחקקתי בזיוף ואמרתי ''אני כאן.''
''על מה מעבר המקום?'' אתי חייכה אליי.
''שום סיבה מיוחדת.'' השבתי בחיוך מאולץ, מודע לכל המבטים הסקרניים עליי, היו כמה לחשושים שאתי השתיקה והשיעור התחיל.
ניסיתי להקשיב לשיעור, מישהו נגע בכתפי והפניתי את ראשי.
זה היה אדם. הוא שלח מבט קצר לאתי שבדיוק הפנתה את ראשה אל הלוח כדי לצייר משהו ואז הגניב פתק לשולחן שלי.
הגנבתי מבט כשמיהרתי להסתיר את הפתק מתחת לשולחן, פתחתי אותו בצורה מגושמת בעודי זורק מבט לאתי שפנתה שוב ללוח כדי להסביר על מה שציירה. נתתי מבט קצר בפתק הפתוח ושוב לאתי ואז התמקדתי בפתק.
'אנחנו צריכים לדבר.' זה כל מה שהיה כתוב.
''ממי זה?'' לחשתי לאדם.
אדם פנה להביט בי וצחק. ''עומר.'' השיב.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...