>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ו'

כמו תמיד ליבי האיץ פעימה רק מלראות את הפנים היפות האלה, רק שהפעם התחושה בחזי לא הייתה החמימות המטופשת של האהבה אלא לחץ ברור.
רציתי פשוט להתחבא מתחת לשולחן ורק שלא יראה אותי, בהיתי בו בלי יכולת להתיק את מבטי, פוחד בכל רגע שיבחין בי.
''עדן?'' הופתעתי שזה היה דניאל ששאל.
''מה?'' שאלתי, לא מפסיק לעקוב במבטי אחרי עומר שניגש אל פינת ההגשה, צוחק עם שני בנים מהכיתה שלו.
''מה יש?'' דניאל לחש.
''מכיר את התחושה שאתה מת לקבור את עצמך?'' שאלתי, מפנה לבסוף את מבטי אליו ואז מבט קצר בליאור שנראתה בכלל שקועה בשיחה עם גיא ואז שוב אל דניאל.
''מדבר עם המלך. מה?'' דניאל שאל, מנסה למצוא על מי הסתכלתי.
גיחכתי, בצורה שלילית וצינית. חזרתי להביט בעומר, הוא כבר סיים לקחת אוכל.
''אה! הנה עומר!'' ליאור קראה לפתע באושר, קמה ממקומה. לפני שיכולתי למחות או להמציא תירוץ היא תפסה בידי וגררה אותי לעברו, קוראת ''עומר!!!''
ליבי החסיר פעימה כשהפנה את מבטו אלינו, חשבתי שפשוט אחייך ואזכיר לו לגבי השמיכה והחולצה שאני צריך להחזיר לו. משהו במבטו השתנה כשראה אותי, נגרר בצורה מעט מטופשת אחרי ליאור.
לפני שיכולתי להכין את עצמי כבר ניצבנו מולו והוא חייך, נשמתי נשימה עמוקה כדי לנסות להירגע. זה לא עזר יותר מידי.
''מה נשמע, ליאור? איך היה החופש?'' עומר שאל בחביבות.
''נחמד.'' ליאור השיבה, תפסתי אומץ ונופפתי לו בידי בחיוך קטן ומאולץ.
הוא פנה להביט בי והרגשתי כאילו משהו בתוכי מתרוקן כשהחיוך בפניו נעלם.
ליאור הביטה בי ושאלה בדאגה וקול מעט גבוה מהרגיל ''אתה בסדר, עדן? אתה... נראה חיוור.''
גיחכתי בליבי, משהו בתוכי באמת התרוקן. הנדתי בראשי ומלמלתי ''רק... יותר מידי תזוזה.''
''אוי!'' ליאור קראה והניחה את כפות ידיה על פיה. ''הפצעים...''
''אני בסדר. מה קורה, עומר?'' פניתי אליו, מקווה כל כך שיפסיק את התחושה שחשתי, את החשד שעלה בי.
אחד מחבריו פנה אליו בדיוק והוא הפנה חיוך אליו ואז את אותו חיוך אל ליאור ואמר ''אני מצטער, נדבר אחר כך, ליאור.''
היה קשה לי לעמוד. 'מה איתי?!' רציתי לצרוח עליו.
ליאור נראתה מעט המומה ופנתה להביט בי ''משהו קרה עם עומר?'' היא שאלה.
''אה-'' פלטתי קול חנוק, תוהה מה להגיד. ''הוא טיפל בי... ומאז לא החליף איתי מילה...''
ליאור נראתה עכשיו באמת מבולבלת, היא תמכה בי בהיסוס ולחשה באוזני ''יהיה אכפת לך אם אברר?''
רק זה היה חסר לי. שליאור תדע על הסטיות שלי ממנו.
''אני מעדיף קודם לדבר איתך על... משהו.'' לחשתי, בכל זאת המבטים הופנו לעברנו משולחן קרוב.
ראיתי בזווית עיניי את דניאל רץ, סוחף אחריו כמה מבטים מהבנות... הוא רץ בכזו אלגנטיות, שערו מתנפנף. לעברי.
''מה קרה?'' הוא שאל, פונה יותר לליאור.
ליאור נתנה בי מבט קצר ואני הנהנתי ולחשתי ''כבר סיפרתי לו.''
''זה הפצעים?'' דניאל שאל.
ליאור הנהנה כך שלא הייתי צריך לשקר, דניאל תמך בי ופנינו חזרה אל השולחן שישבנו בו. דניאל עזר לי להתיישב בעוד גיא מביט בנו בתהייה.
''על מה הייתה הקפיצה, דניאל?'' הוא שאל ואז פנה להביט בי ופלט ''אה.''
נשמתי עמוקות, עוצם את עיניי ומניח את ראשי על השולחן.
''תאכל, עדן. זה יעזור לך.'' ליאור לחשה.
ממש לא רציתי לאכול, בחילה עלתה בי רק מהאזכור של זה. ''אם את רוצה שאני אקיא, אין בעיה.'' גיחכתי.
ליאור חייכה מעט וליטפה את שערי במבט דואג. לקחתי עוד כמה נשימות עד שהסחרחורת הפסיקה והרמתי את מבטי מהשולחן.
''חושב שתוכל ללכת לשיעור?'' דניאל שאל.
''הבטחתי שאדריך אותך היום.'' חייכתי, הרגשתי כמו עם מסכה. אם זה לא היה נדרש כדי שיפסיקו לקרקר סביבי בדאגה לא הייתי מחייך בכלל.
קמתי אחרי שגיא סיים את האוכל שלו והלכתי לעבר היציאה מחדר האוכל יחד איתו ועם דניאל, ליאור נעלמה לנו באמצע כדי לדבר עם חברות שלה.
גיא ודניאל עוד הביטו בי בדאגה כשהלכנו אל מחוץ לבניין חדר האוכל. מעט אוויר, אפילו אם היה חם ודחוק היה טוב בשבילי. השתדלתי לנשום כמה שיותר ממנו לפני שנכנסנו אל הכיתה.
אלדד ישב באחד השולחנות וקם כשראה אותי, חיוך זהיר על פניו. הוא נתן רק מבט קצר בדניאל.
''שלא תעז לשאול אותי איך היה החופש כמו השאר. דיי נמאס לי.'' אמרתי לו.
''אני לא רואה אותך חודש וזה מה שיש לך להגיד?'' אלדד אמר, נראה כאילו לא באמת אכפת לו. ''החופש שלי היה משעמם, בכל מקרה.''
חייכתי רק מעט, זה היה לשם שינוי חיוך אמיתי. אלדד טפח על כתפי ואז פנה לגיא, ''בוקר טוב.''
אני המשכתי לתוך הכיתה וישבתי במקום שכמעט תמיד תפסתי לעצמי – ליד החלון בין השולחנות באמצע הכיתה. דניאל תפס את המקום לידי בלי לומר דבר, מביט על הלוח בשעמום.
הבטתי על החלון. הייתה לי תחושה שדניאל שולח אליי מבטים אז הפניתי את ראשי אליו. הוא באמת הביט בי.
''זה תחביב שלך לבהות בי?'' שאלתי בשקט. דניאל הפנה את מבטו חזרה ללוח, שותק.
''מה?'' שאלתי. שנאתי ממש לא לדעת מה קורה. למה דניאל הביט בי ככה? אתמול הייתה לו סיבה – הוא פשוט צייר אותי, אבל עכשיו הוא פשוט בהה.
הפניתי את מבטי אל הדלת כשהבנתי שתשובה אני לא אשיג מדניאל, ליאור בדיוק נכנסה. היא חייכה אליי וניגשה להתיישב עם ענבר.
הכיתה התמלאה לאט-לאט והמחנך שלנו נכנס בסופו של דבר. ''ברוכים הבאים, י''ב 2!'' הוא קרא, מניח כמה דפים שהחזיק על שולחן המורה. ''למי שלא מכיר אותי אני רמי כהן.''
''שלום רמי!'' קראו כמה במשהו שניסה להיות מקהלה. לא הלך להם.
''כפי שאולי שמתם לב יש לנו תלמיד חדש – דניאל הירש.'' היו כמה לחשושים כשהביטו עליו.
''השם משפחה שלי עכשיו הוא סגל.'' דניאל העיר.
המחנך רמי נעץ בו מבט ואז חייך בחביבות אל שאר הכיתה ואמר ''יש לי מערכות לחלק לכם ואני מצפה שתשמרו על שקט בזמן הזה.''
ההמולה החלה מיד כשהחלו להיזכר בסידור המפגר של המערכת שנה שעברה, כמה תקוות לגביי זו של השנה וקריאות אושר שאין יותר לשון והיסטוריה.
העדפתי לא להצטרף לכל הרעש, זה לא שדניאל היה כאן שנה שעברה כדי להזדהות.
המערכות חולקו ורמי צעק מעל לרעש ''אז לפני שתתחילו להפריע לי בשיעור ספרות אני אפנה כמה דקות לסיפורי החופש שלכם.''
הלחשושים המזמזמים ברקע לא השתתקו בגלל זה. רק שתי ידיים הורמו לדיבור.
''עכשיו, תכבדו את מי שרוצה לדבר וספרו לכולם אם תרצו או שתחכו להפסקה.'' רמי אמר.
גלגלתי את עיניי, המשפטים האלה פשוט לא השתנו. הנחתי את סנטרי על ידי שנחה על השולחן ובהיתי בשעמום בענבל שניתנה לה רשות הדיבור.
היא סיפרה על העבודה שלה וכמה כסף השיגה בה, כמה שריקות נשמעו ואלדד מאחוריה העיר ''תוכלי לתרום לי קצת?''
''נחשוב עליך.'' ענבל השיבה. המחנך נלחם כדי להשתיק את הכיתה ונתן רשות דיבור לגיל שהרים את ידו.
''אני נסעתי עם אחותי הגדולה לצרפת.'' גיל אמר.
''פגשת איזו בחורה?'' העיר אדם לידו ומרפק אותו.
כמעט שגיחכתי בעצמי כשאוזניו של גיל האדימו. הוא הנהן.
אחריו הידיים הורמו קצת יותר. ליאור סיפרה על היציאה לתל אביב, הבילוי איתנו בים וגם על הבילוי עם אחיה הקטן ואז רמי הביט בי ושאל ''שום דבר לספר, עדן?''
''הדבר היחידי המיוחד היה הבילוי בים שליאור כבר סיפרה עליו.'' השבתי בשעמום, לא מרים את ראשי מכף ידי.
''מה? אבל זה הפאקינג החופש גדול האחרון שלך! אחרי זה צבא, בן אדם!'' אדם העיר, המחנך נעץ בו מבט בגלל הקללה.
לא חשבתי על זה אפילו. חשתי קצת אכזבה שלא התאפשר לי לעשות יותר, כמובן שהסתרתי את זה בחיוך ואמרתי ''התאריך גיוס שלי לבנתיים הוא באוגוסט. עוד יהיה לי חופש.''
''עוד מישהו שרוצה לספר? דניאל?'' המחנך צעק מעל לקולו של אדם שניסה להחזיר לי בתשובה מתחכמת.
דניאל משך בכתפיו ואמר ''כלום.''
ידעתי שזה לא היה כלום. הוא בוודאי השקיע את כל החופש בהיכרות עם המשפחה המאמצת שלו אבל הבנתי את הרצון שלו לשמור את זה לעצמו; מי רוצה להישמע מסכן על היום הראשון של בית ספר?
המחנך הביט בשעונו ואמר ''או. להתחיל משהו מהחומר כבר לא נספיק אז מה דעתכם לעשות תזכורות?''
כמה אנחות ותלונות נשמעו, כמה ידיים הורמו ואדם קרא ''נזכרתי שיש לי עוד לספר על החופש!''
כמה קריאות 'גם אני' נשמעו מפיות של בנים אחרים, כמה בנות צחקו ושיתפו פעולה.
''אפשר גם לשחרר אותנו מוקדם!'' קראה ענבר.
''כן! שיעור ראשון השנה! מה 'כפת לך?'' אמר רון משולחן בשורה האחרונה.
הכיתה תמיד הייתה ככה; ניצלה כל פיסה של זמן רק כדי לא ללמוד, לרוב ניהלו וויכוחים שלמים עם המורים עד שהשיעור נגמר ואז צחקנו על זה חצי הפסקה.
הפעם הם הצליחו למשוך את זה לחמש דקות, חצי מהזמן שנשאר מהשיעור.
במה שנותר מהשיעור התלמידים לא היו קשובים בכלל, המחנך ניסה להשתמש במניפולציות של 'זו הבגרות שלכם שתיהרס' ו-'זו השנה האחרונה שלכם ולא תהיה לכם הזדמנות נוספת להחזיר את הדקות האלה.' אז הם השתתקו לדקה ובדקה האחרונה של השיעור חזרו להיות חסרי שקט בגלל שלא נותר כל כך הרבה זמן לשיעור.
דניאל נראה משועשע מכל מה שהתרחש ולחש לי יחד עם המהומה סביבנו ''אצלנו היו מעיפים על ימין ועל שמאל ומענישים.''
''הוא פשוט נהנה מזה בעצמו.'' השבתי לו.
הצלצול נשמע, מנגינה מטופשת שתמיד נשמעה לי מוכרת ולא הצלחתי לפענח מה היא. הכנסתי את המערכת שלי לתיק במהירות.
צליל חריקת הכיסאות נשמע בבת אחת כשהתלמידים קמו, אני ודניאל הצטרפנו למהומה הכללית ויצאנו החוצה עם כל הזרם של התלמידים הרועשים.
''מה יש עכשיו?'' שאלתי אותו כששמתי לב שבניגוד אליי הוא לא הכניס את המערכת לתיק.
''תנ''ך.'' דניאל השיב לאחר שהביט במערכת.
''סביר. אני מקווה שנהיה עם טליה ולא עם חווה.'' אמרתי.
''מה לא בסדר עם חווה חוץ מהשם המיושן?'' דניאל שאל.
''שגם שיטת הלימוד שלה ישנה. בימים שאני לא ישן טוב אני מנקר לה בשיעורים.'' השבתי, דניאל גיחך.
ליאור עברה לידנו עם ענבל וענבר, הביטה בי ואמרה ''אנחנו מדברים בהפסקה, כן?''
''הבטחתי.'' השבתי, האמת שקיוויתי שנדבר אחרי הלימודים, שיהיה לי יותר זמן להכין את עצמי נפשית.
המחשבות של איך להגיד ומה, מה ניתן להחסיר מהסיפור על מה שקרה אצל עומר, מה באמת היה חשוב, איך לזעזע אותה פחות ועוד כל כך הרבה הסיחו את דעתי מהשיעור (שהיה עם טליה למזלי, לפחות בשיעורים שאהיה יותר קשוב). שמתי לב שתחילת השיעור התנהל בוויכוח של בקשות לספר מה קרה בחופש, טליה הייתה חכמה בעצמה אז איתה זה לא החזיק יותר מכמה דקות ובאמת ניהלנו שיעור עם קצת הפרעות.
כשיצאתי מהשיעור עם דניאל, ליאור תפסה אותי ישר והביטה בי במין מבט של 'לא תחמוק ממני.'
איזה תקווה טיפשית זו הייתה, באמת לחשוב שתשכח. זו הייתה ליאור!
נאנחתי בייאוש והבטתי על דניאל שחייך ואמר ''אני אמצא את גיא או משהו. תיהנו.''
אני בהחלט לא עמדתי ליהנות מזה. צפיתי בייאוש בדניאל מתרחק ופניתי להביט בליאור. ''נצא?'' היא הציעה.
הנהנתי, רק היה חסר לי שמישהו אחר ישמע את זה.
הלכנו במסדרון הבניין אל היציאה, מחוץ לבניין הייתה רחבה של דשא מצהיב. רק מעט אנשים העדיפו לצאת החוצה, ואלה שכבר היו בחוץ הלכו לשחק כדורסל במגרש הקרוב. אני וליאור הלכנו לשבת במעט הצל שהציע עץ ששתלו בערך בזמן שהגעתי לבית הספר הזה.
''אז מה קרה?'' היא שאלה ברגע שהתיישבנו. איך יכולתי להתחיל אפילו?
כל התחלה נראתה לי מטופשת, כל המשפטים שחשבתי עליהם בשיעור נראו עכשיו יותר ממפגרים.
ליאור הביטה בי בסבלנות וסקרנות וזה לא עזר לי להירגע אז פשוט פלטתי ''אני אוהב אותו.''

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...