>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ה'

התעוררתי אחרי חלום משונה, זכרתי רק שהייתי בפנימייה, עליתי מדרגות בלתי נגמרות לחדר שלי והייתה לי תחושה תמידית שצופים בי.
ציוצי ציפורים בודדות נשמעו ופקחתי את עיניי. את פניי קיבלו שמיים בצבע תכלת חיוור ומוזר של שעת בוקר מוקדמת.
הפניתי את מבטי באיטיות, נזכרתי שאני בפנימייה ותחושה נעימה עלתה בחזה שלי. דניאל עוד ישן במיטתו, שערו הארוך סתור על פניו.
עצמתי את עיניי, מתפנק לי עוד כמה שניות במיטה עד שהתיישבתי ושלחתי את ידי אל הפלאפון כדי לבדוק מה השעה.
השעה הייתה רבע לשבע. רק בשבע וחצי נפתח חדר האוכל ולא היה לי דבר לעשות מלבד לבהות בתקרה. התלבטתי ביני לבין עצמי אם כדאי להסתכן בלהעיר את דניאל וללכת להתקלח כדי לסלק את מעט הזיעה שהאוויר החם והדחוק בלילה הותיר עליי.
לבסוף קמתי על רגליי מתמתח, ולאחר שהוצאתי בגדים מהארון ולקחתי את תיק הרחצה שעוד נח מחוץ למזוודה שלי, נכנסתי למקלחת.
המחשבה שזה היום הראשון האחרון שלי בפנימייה ריגש אותי מעט. סוף-סוף הייתי בי''ב ולא היו תלמידים גדולים ממני שהרשו לעצמם יותר מידי, יכולתי להרגיש באמת גדול.
השתעשעתי במחשבה של השתקת כמה יו'דניקים מעצבנים כשחבטה מחוץ לדלת חדר המקלחת נשמעה.
שמעתי את קולו של דניאל פולט קללה באנגלית במבטא בריטי מצחיק וקראתי ''בוקר טוב גם לך!''
''סתום ת'פה!'' דניאל השיב בקריאה עצבנית ואני גיחכתי לעצמי כשסגרתי את המים.
התנגבתי במהירות ושמתי על עצמי תחתונים ומכנסיים כשדניאל פתח את דלת המקלחת, רוטן כולו.
הוא אחז בראשו והלך באיטיות אל הכיור, שערו החלק היה פרוע.
''מה קרה?'' שאלתי.
''פנימיות והמיטות הצרות שלהם, איזה חרא של בוקר.'' דניאל המשיך לרטון לעצמו, פתח את ברז הכיור ושטף את פניו.
''נפלת מהמיטה?'' שאלתי, חושק את שפתיי כדי לא לצחוק.
''לא אשמתי שהתרגלתי למיטה בבית של גליה!'' הוא קרא במחאה, פונה אליי. טיפות מים התפזרו משערו לכל עבר. ''כלומר אמא!''
טפחתי על כתפו ואמרתי ''תירגע קצת. ותדפוק בדלת לפני שאתה נכנס בפעם הבאה.''
''אין לכם מנעולים במקום הזה?'' דניאל שאל, מביט על הדלת.
''אין.'' השבתי, שמעתי דפיקה על דלת הכניסה לחדר, דניאל חזר לשטוף את פניו.
''בוודאי השותף 'בוקר טוב' הזה הגיע.'' הוא אמר.
גלגלתי את עיניי. מסתבר שדניאל לא היה טיפוס של בקרים. יצאתי מהשירותים, לובש בדרך את חולצתי, וניגשתי לפתוח את הדלת.
גיא היה בפתח, בדיוק כמו שדניאל ניחש. נראה שהוא עשה גלח בדיוק לפני תחילת הלימודים.
''בוקר טוב.'' הוא אמר, גורם לגיחוך להיפלט משפתיי.
גיא הביט בי בגבה מורמת כשהשבתי, צוחק קצת ''בוקר טוב. איך היה החופש?''
''אז אוצר המילים גדל!'' שמעתי את דניאל קורא מהמקלחת.
''סתום ת'פה!'' קראתי בתשובה.
''מ-ע-תי-קן!'' דניאל הציץ מדלת המקלחת, שערו נוטף מים וחיוך מרוח על פניו, הוא חרץ אליי לשון וחזר להסתגר לו במקלחת.
הבטתי על גיא שמצמץ בהלם מועט ואז פלט ''אתם מסתדרים כבר, מה?''
''יותר מידי מהר, הייתי אומר.'' השבתי.
''הוא נחמד?'' גיא שאל, נכנס אל החדר. ''נהדר! נשארה לי המיטה שרחוקה מהחלון! אני תמיד קופא בחורף.''
''מסתדר מעולה.'' אמרתי ומיהרתי להשיב על שאלתו. ''ואמ... קשה להגדיר את דניאל נחמד אבל אני מניח שתסתדרו.''
גיא הרים את המזוודה הכבדה שלו מפתח החדר והניח אותה לצד המיטה שלו, הוא הביט בשעון היד השחור שלו ואמר ''אין לי זמן לסדר, טוב. בערב.''
''אכלת ארוחת בוקר?'' שאלתי, השיחות בינינו עדיין היו שטחיות. ''אני ודניאל נלך ברגע שהוא יצא.''
''שאני אוותר על ארוחת בוקר נהדרת בפנימייה?'' גיא אמר בציניות ברורה. חייכתי.
הבוקר התחיל טוב. ייחלתי שימשיך להיות טוב כי הייתה לי תחושה מבשרת רעות, מן עקצוץ מעצבן בדיוק בקו בו התחילה הבטן שלי, כמה פחדתי שזה קשור לעומר.
המחשבה על עומר גרמה לי להיזכר לפתע בשמיכה שלו שעוד נחה במזוודה שלי, מקופלת יחד עם החולצה.
נזכרתי בכל הפעמים שהתכסיתי בה בלילה והרחתי את הריח שלו בחיוך קל. המבוכה הציפה אותי, הרגשתי מטופש על זה.
גיא ניצל את הזמן בו דניאל היה במקלחת כדי לסדר את הדברים בצורה שטחית, אני סידרתי את תיק הגב שלי ואז התיישבתי במיטתי.
''מה עשית בחופש?'' גיא שאל אותי. שוב שיחות החולין האלה.
''ים, חברים, התנחלות אצל השכנה שלי ועזרה לילדי יסודי מסכנים שלא יודעים מתמטיקה.'' השבתי, מנסה להיזכר במשהו יותר מלהיב שעשיתי בחופש ולא מוצא.
''כיף, הא?'' גיא חייך. ''אני הצלחתי לחסוך לנסיעה קצרה לסיני עם רוני. היה מדהים...''
עיניו השחורות והדקות התנוצצו וחייכתי רק מלראות אותו. הבן אדם באמת היה מאוהב.
''בית מלון וצלילה?'' ניחשתי, זה מה שכמעט כולם עשו כשהמילה 'סיני' הוזכרה.
''לא בית מלון. אוהל בחוף.'' גיא אמר בחיוך.
''כבר לא רומנטי.'' אמרתי בעודי מגלגל את עיניי. גיא צחק.
דניאל בדיוק טרח לצאת מהמקלחת כשמגבת כרוכה סביב מותניו.
''התקלחת?'' שאלתי.
''הרטבתי את הפנים אז החלטתי כבר להתקלח וזהו.'' דניאל אמר, נראה קצת רגוע יותר. הוא ניגש לארונו והוציא משם בגדים, מתכוון לחזור אל המקלחת.
''היי. אני גיא.'' גיא אמר לו מהמיטה.
''אני דניאל. אפשר לשמור את סבב ההיכרויות כשאני אלבש יותר ממגבת?'' דניאל חייך חיוך מתוק, שיערו הרטוב מכסה את עיניו. משהו בזה הזה הזכיר לי כלב.
גיא צחק ואמר ''כמובן.''
לאחר כמה שניות דניאל יצא מהמקלחת, עדיין בשלבי לבישה של חולצתו.
''אז נעים להכיר, גיא.'' אמר בקלילות, שעשוע בקולו.
יצאנו מהחדר כשגיא ודניאל עוד מנהלים את השיחה רגילה של 'מאיפה אתה ולמה אתה בפנימייה?'.
הגענו אל חדר האוכל שהיה מלא יותר מיום האתמול ועוד אנשים המשיכו להגיע. הרעש היה גדול יותר מבדרך כלל בגלל חוויות החופש שכולם החליפו כשכל אחד עולה על טון הדיבור של האחר.
כמה פרצופים מתעניינים פנו אל דניאל, הלכנו אל פינת ההגשה כשמישהו נצמד אליי בחיבוק, זיהיתי ישר את הגובה וצורת החיבוק. פניתי לחבק את ליאור בחזרה.
''עדן!'' היא אמרה, שמעתי את ההקלה בקולה ונזכרתי שגם היא ראתה אותי והרגשתי נבוך לפתע.
''מה נשמע?'' שאלתי אותה, הרגשתי במבטו המתעניין של דניאל עלינו.
''הקלה גדולה.'' היא השיבה, מתנתקת ממני במבוכה ופולטת מין 'פיו' קטן. היא חייכה אליי.
''מה חשבת? שעדיין אהיה פצוע? עבר זמן.'' שאלתי אותה, היא צחקקה במין טון לחוץ ונבוך.
''אני כבר לא יודעת מה חשבתי, אני כל כך שמחה לראות אותך כאן! ואתה בסדר!'' היא חיבקה אותי שוב, צחקתי כדי לשחרר לחץ.
היא לא הייתה היחידה שחשה הקלה, אבל אני חשתי אותה כי היא התנהגה בדיוק כמו שקיוויתי, לא ידעתי מה ראתה אז, אבל זכרתי את התגובה של עומר רק מהזיכרון ותיארתי לעצמי שזה היה קשה ובגלל זה פחדתי מהתגובות של כולם.
היה לי מוזר לחשוב שראתה אותי עירום ומדמם. עירום.
כמה כחכוחי גרון מקצה התור שחיכה לקחת אוכל גרמו לנו להתנתק שוב ובעודי פונה לקחת אוכל שאלתי ''תשבי איתנו?''
ליאור הפנתה את מבטה אחורנית אל חברות שלה ולבסוף אמרה ''נו טוב... נדבר איתן בדרך לשיעור ובפתקים בשיעורים, אם לא יעשו לנו פעילות כזו של 'מה עשיתם בחופש'.''
חייכתי אליה כשלקחתי חביתה מקושקשת וסלט, גם בדקתי טוב את הלחמניות לפני שלקחתי. אפילו שזו הייתה תחילת שנה עוד היו שם כמה יבשות וישנות!
''מה אתה אומר? זו משנה שעברה?'' שאלתי את גיא כשאחזתי באחת קשה במיוחד ודפקתי אותה על השולחן. כמה חתיכות מהציפוי ירדו אבל הלחמנייה עצמה לא נשברה ורק השמיעה קול כאילו דפקתי שם אבן.
דניאל צחק מאחורינו ושאלתי אותו ''מה איתך, דניאל? רוצה לאמן את השיניים?''
''אני אשאר עם הקורנפלקס שלי.'' דניאל השיב.
פנינו לשבת באיזה שולחן ששניים שנראו לי מ-ט' ישבו שם. הם נתנו בנו מבט קצר ומיהרו להסתלק. חייכתי לעצמי בשביעות רצון.
''אחח. איזה כיף להיות בי''ב.'' גיא אמר, מתמתח מעט.
הנהנתי והתחלתי לאכול, עוקב במבטי אחרי זה של דניאל. הוא הביט על ליאור שהתקרבה אלינו.
עזבתי את המזלג ונופפתי לה, היא חייכה אליי ורצה אלינו, מתיישבת לצידי.
היא נתנה מבט קצר בדניאל ואז לחשה לי ''מי זה?''
''יכולת לשאול אותי. אני לא נושך.'' דניאל אמר לה בחיוך קטן, עיניו בוחנות אותה. ''דניאל.''
''אה. היי דניאל.'' נראה שגם ליאור מוקסמת מעיניו אבל בניגוד אליי היא מיהרה להסיט את המבט.
''איך היה... שאר החופש שלך, ליאור?'' שאלתי, לא מצאתי ניסוח אחר. מאז הפציעה לא דיברתי איתה ממש.
''אתה יודע... יציאות עם החברות לתל אביב. קניתי בגדים חדשים. סוף-סוף מצאתי עבודה שאפשרה לי להוציא קצת כסף. גם הלכתי עם אחי הקטן לכנרת רק כדי להוציא אותו מהבית. לפחות הוא נהנה קצת.'' ליאור חייכה אבל עיניה הביעו עצב.
ליאור הגדירה את ההורים שלה 'בעייתיים', סיפרה לי שאחיה, יותם, מתקשה בחיים בבית בלעדיה ולפעמים היא מרגישה אשמה שהיא חיה בפנימייה ומשאירה אותו לבד אבל לא פירטה מעבר לזה.
האמת שגם אני לא סיפרתי לה יותר מידי. היה מספיק מבחינתי ב-'אבא אלכוהוליסט לשעבר ואמא חולת עבודה' כדי שהיא תבין.
''זה נחמד. הוא יכול לבוא לכאן שוב בחנוכה, את יודעת. היה מצחיק איתו שנה שעברה.'' אמרתי לה, פורע מעט את שיערה.
''היי!'' ליאור קראה, מרחיקה את ידי מהשיער שלה, חיוך על שפתיה.
שמעתי את הלחשושים של הבנות מי''א מהשולחן מאחורינו. הן לא הפסיקו לרכל שאנחנו חברים, החסרות חיים האלה.
''מה היה שנה שעברה?'' גיא שאל, מוציא אותנו מהעולם הקטן שלנו.
''הוא בא לכאן ליומיים ובגלל שאסור להכניס בנים למגורים של הבנות נידבתי את אלדד ועשינו לו בייביסיטר ללילה.'' השבתי, פונה להביט בדניאל שנראה שקוע בבהייה לא ממוקדת במשהו או מישהו, אוכל את הקורנפלקס שלו בהיסח דעת. ניסיתי לעקוב אחרי מבטו, להבין לאן הסתכל אבל לפני שהצלחתי מבטי ננעל על הבן אדם האחרון שרציתי לראות באותו היום – עומר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...