>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ד'

סידרתי את חולצתי, דניאל הביט בעיניי ואמר ''אז אני צודק.''
השפלתי את מבטי וחזרתי לסדר את הארון, פתאום הצטערתי שלא נותרו לי הרבה בגדים לסדר. זה היה נותן לי עוד זמן עם תירוץ משכנע לא להתייחס לדניאל.
דניאל עוד בהה בי כשהסתובבתי אליו. ''הסתבכת באיזה משהו?'' הוא שאל.
''לא הסתבכתי בכלום.'' רטנתי, שם את המזוודה שלי מתחת למיטה אחרי ששמתי עליה מצעים. נשכבתי עליה, מתוח כולי. תהיתי מה דניאל עבר שהגיע למצב שזיהה חתכים.
''אתה לא נראה כמו אחד.'' דניאל מלמל חצי לעצמו.
''למה אתה בכלל יודע שנחתכתי מסכין?'' שאלתי אותו, מקווה להעביר אליו את המתח, שישתוק ולא אצטרך לחשוף דבר ממה שעברתי או לשקר.
דניאל נעץ בי מבט ואז הפנה את מבטו אל התקרה בחדות.
החנקתי אנחת הקלה, בוהה בשמיים מחוץ לחלון. עוד חשתי במתח ותהיתי כמה זמן אחזיק עד שאצא מהחדר.
''זה היה לפני שלוש שנים...'' לקח לי זמן לקלוט שדניאל דיבר והפניתי אליו את מבטי. ''זה לא משנה אם אספר לך, מישהו יזהה אותי בסופו של דבר. זה היה בחדשות.''
כמובן שלא אדע דבר, לא ראיתי חדשות. שעמום טוטאלי ובמילא אבא השתלט על הטלוויזיה עם משחקי הכדורגל שלו.
''ההורים שלי נרצחו. לאף אחד לא ברור למה... ראיתי את החתכים שזה עשה בגרון שלה, בראש שלו... שוב ושוב..'' העיניים שלו נצצו בצורה מוזרה, מטרידה כל כך. ליבי נמחץ כשדמיינתי את זה. חדר חשוך, עין כחולה שמביטה מהדלת בהלם, והמון דם. ''ואז גם אחד מהפנימייה הלך מכות עם אסי משנה מעלינו, לא יכולת לצפות למשהו אחר מערס. הצלקות שלו במקום דיי דומה לשלך.''
העברתי את ידי על חזי בעדינות, רועד.
דניאל הביט בי ואז הפנה את מבטו שוב לתקרה, לוחש ''בגלל זה גליה סירבה שאשאר שם, לא שהתלוננתי.''
''חתך אותי איזה בן זונה בשירותים בים...'' לחשתי לאחר כמה שניות של שתיקה, דניאל חזר להביט בי.
המתח עבר כשחייך אליי. לפחות הוא לא שאל מה קרה. פופי צדקה... הרגשתי מעט הקלה כשחשפתי את זה.
''תוכל להראות לי מחר איפה הכיתות?'' דניאל ביקש. ''אני שונא להיות תלותי אבל לא טוב לאחר על תחילת השנה בי''ב.''
אז כל המתח והעצבים לא שינו. שמחתי על זה שהסתדרתי עם דניאל למרות הכל... הייתה לי תחושה שיהיה לי קשה להסתובב עם עומר השנה, והחברים שלי היו בעסקה הכוללת.
''בטח.'' אמרתי לדניאל וחייכתי אליו.
נזכרתי שדניאל אמר שוב את שמה של אימו המאמצת. עכשיו כשהבנתי שכנראה אומץ יחסית לא מזמן לא הבנתי למה הוא מתעקש לקרוא לגליה ההיא 'אמא'.
''אז מחר אני דבוק אלייך.'' דניאל אמר והתמתח. ''תגיד, יש לך עוד חתכים?''
הנהנתי והצבעתי על ירך שלי.
עדיין לא הבנתי את הקטע של המוזר הזה עם חתכים.
''אני מקווה שלא תישאר צלקת מזה.'' מלמלתי כדי להמשיך את השיחה.
''למה?'' דניאל שאל.
''זה מכוער ובים אני יכול ללכת עם חולצה כדי להסתיר את החתכים בחזה, אבל בגד ים לא יסתיר את החתך בירך.'' עניתי.
''זה דווקא מגניב.'' דניאל אמר, מחייך אליי. ''תראה לי אותו?''
''אם תתפוס אותי בבוקסר, אולי. אני לא מתכוון להוריד את המכנסיים.'' אמרתי, מגחך.
''אני מצפה לזה ממש.'' דניאל אמר בחיוך קטן, עיניו הכחולות מתנוצצות. הן באמת היו עיניים מדהימות... אם רק יכולתי לבהות בו בלי שזה יחשב כדבר מוזר. בעצם הוא בהה בי, אז גם לי מותר.
ישבנו, כל אחד שרוע על מיטתו והבטנו זה בזה, המחשבות רצות.
''העיניים שלך מגניבות, אתה יודע?'' החלטתי להגיד לאחר כמה שניות.
דניאל פלט נחרת צחוק קצרה ואמר ''אתה היחידי שאמר לי את זה. הבנות אומרות שהן יפות בהתחלה אבל בסוף הן מסכימות עם הבנים שהן מטרידות.''
יכולתי להבין למה.
היה בדניאל משהו שנראה אפל ומוזר. אולי בגלל זה.
''אני עדיין חושב שהן מגניבות.'' קבעתי, מזדקף במיטתי לישיבה ומביט החוצה, השמש כבר החלה לשקוע מעבר לבנייני העיר. ''כבר?''
''כבר מה?'' דניאל שאל, שמעתי את רחש הסדינים מאחורי ותיארתי לעצמי שקם גם הוא.
''שקיעה... רוצה ללכת לאכול?'' שאלתי, ממשיך להביט על השמיים שנצבעו בקצוות בוורוד-כתום חיוור.
''אצלכם שקיעה זה הזמן לאכול?'' דניאל שאל בגיחוך. הוא בטח חשב שאני מוזר. אבל היי, לא הייתה לו זכות אחרי מה שאני גיליתי עליו.
''לא, זה הזמן שלי עם המוזרויות שלי. בוא,'' אמרתי, קם וקופץ מהמיטה לכיוון הדלת. ''יש לך את המפתח?''
הפניתי את מבטי אל דניאל שבהה בי לכמה שניות בצורה מוזרה ואז קם מהמיטה, מוציא מכיסו את המפתח ומנופף בו.
''אתה אחראי במקרה?'' שאלתי, כולי תקווה. ''עם השותפים הקודמים קבענו תורות להחזקת המפתח או פשוט לפי מי שחשבנו שיחזור ראשון לחדר ונראה לי כבר על ההתחלה איבדנו את המפתח פעמיים.''
יצאנו מהחדר ונעצרתי לרגע כשדניאל נעל את הדלת. הוא החזיר את המפתח לכיס מכנסיו והלכנו זה לצד זה במסדרון עד למדרגות.
''יהיה פשוט נורא לעלות ולרדת את כל זה.'' דניאל העיר כשהיינו בחצי הדרך למטה.
''בעיקר בערב...'' מלמלתי, מדמיין איך אני חוזר משיעור ספורט סוחט ועולה את כל המדרגות האלה.
יצאנו מהמגורים, הולכים לאורך השביל אל חדר האוכל.
''בפנימייה הקודמת החדר אוכל היה באותו בניין של המגורים. פנימייה זולה כזו. ככה גם התלמידים.'' דניאל סיפר כשנכנסנו אל חדר האוכל. ''כאילו שהמדינה תשלם יותר מידי על חיים של בן אדם.''
השפלתי את מבטי ואמרתי ''לפחות דבר אחד טוב יצא מזה שאמא שקועה רק בעבודה שלה.''
הפנימייה שלנו לא הייתה יוקרתית אבל היו צריכים לשלם יותר בשביל ללמוד בה. זה מנע כניסה של לפחות חצי מהילדים הבעייתיים שיש בפנימיות רגילות, והאוכל היה יותר סביר.
במקרה שלי, פופי דאגה בסוף כיתה ט' שההורים יסדרו שאלך לפנימייה מכיתה י', אמא שילמה על הפנימייה ולא רצתה שאלך לאיזה מקום מלא בסמים וסיגריות (לא שלא היו מקרים בפנימייה הזו,) אז מצאתי את עצמי במקום הזה.
דניאל לא שאל דבר אז הנחתי שהבין למה התכוונתי, את שאר הדרך לחדר האוכל עשינו בשתיקה.
בחדר האוכל ישבו רק תלמידים בודדים משכבות צעירות יותר, היושבים בשולחנות לא עלו על ארבעה חברים. ניגשתי אל פינת ההגשה ולקחתי פירה ושניצל.
כבר היו קנקני מים על השולחנות, היה עדיף שאתרגל שוב למים הגועליים האלה ומהר, מאשר לבזבז את הכסף שלי כמו החדשים על מיץ בקפיטריה ליד.
שמתי לב שהבנות נועצות מבטים בדניאל, גיחכתי לעצמי כשהתיישבנו לאכול והוא הרים את מבטו אליי ושאל ''מה?''
''הבנות בשכבה מתחת נועצות בך מבטים,'' השבתי, מביט בבנות שישבו שני שולחנות מאחוריו. ''לא הלך להן יותר מידי עם הבנים בשכבה שלנו והבנים בשכבה שלהן מפגרים.''
''שיהיה להן בכיף. תגיד, איך המים כאן?'' הוא שאל, עובר נושא במהירות כאילו רק דיברנו על מזג האוויר.
''סבילים מבחינתי.'' השבתי.
דניאל מזג לעצמו קצת מים לכוס וצפיתי בו כששתה אותם באיטיות. הוא החל לגחך.
''מה?'' שאלתי.
''אתם חבורת מפונקים. המים כאן נורמאליים לגמרי.'' דניאל אמר, ממשיך לצחוק.
''עוד מעט תגיד לי שגם המים בפנימייה הקודמת היו יותר נוראיים.'' סיננתי, מגלגל את עיניי בעודי אוכל עוד קצת מהפירה.
''לא. בדירה שלי זה יותר נורא, אבל בפנימייה זה גם לא היה מציאה.'' דניאל אמר בחיוך, הוא חשב לרגע ואז פלט, ''אני מתכוון... בדירה לפני שעברתי אל המשפחה שלי.''
המילה דירה העבירה אותי ישירות למחשבה על עומר, מה אם הסיפור שלו היה דומה? הבטתי בדניאל שחזר לאכול.
''איפה חיית לפני? אילת?'' אמרתי בגיחוך.
''לא, ירושלים. זאת אומרת... איזה ישוב ליד.'' דניאל השיב, גורם לי לצחוק שוב, הפעם עם אוכל בפה.
המבטים עלינו לא הפסיקו והודיתי בפני עצמי שאני אוהב את זה. ידעתי גם טוב מאוד למה; מחסור בתשומת לב תמיד היה לי... וכשהוא כבר היה קיים הוא לא היה מהסוג הטוב.
גיליתי שלקחתי קצת יותר מידי פירה, סיימתי כמעט את כל השניצל וחיכיתי שדניאל יסיים לאכול. דניאל קם ממקומו, עומד לקחת את המגש שלו.
''לא צריך, לרוב יש צוותי חדר אוכל שמפנים אבל היום בגלל שאין כמעט תלמידים המבוגרים מפנים.'' אמרתי לו, דניאל חייך ומיהר לגרור את כיסאו אחורנית וללכת לצידי ליציאה.
''אני אוהב את המקום הזה.'' דניאל אמר.
''רק בגלל שיש מים נורמאליים ולא צריך לפנות? אל תדאג. יגיע תורך בחודש שתהיה בתורנות.'' אמרתי לדניאל.
''לא אכפת לי. וכיף כאן גם בגללך, אפשר להגיד.'' דניאל מלמל.
''אפשר להגיד, מה?'' אמרתי בגבה מורמת, יצאנו אל אוויר הערב שהיה דיי קריר אך עוד מחניק.
''בטח.'' דניאל צחק, ממרפק אותי.
עמדתי למרפק אותו בחזרה אך הוא כבר ברח משם בריצה קלה. ''בוא הנה!'' קראתי, רץ אחריו.
רצנו עד למגורים, צוחקים. ניסיתי לתפוס אותו אבל דניאל ידע איך להתחמק. הגענו אל קצה המדרגות מתנשמים וצוחקים, מתחילים לעלות בהן.
''המדרגות האלה עוד יעשו לי סחרחורת. מה זה כל הסיבובים האלה?'' דניאל אמר, מתנשם מעט.
''התלונות על המדרגות האלה לא נפסקות, מה?'' שאלתי בחיוך. החדשים תמיד התלוננו, זה היה בלתי נמנע. ''המדרגות הורסות לך את הפנימייה.''
''חבל לך על הזמן.'' דניאל הסכים, הגענו אל הסיבוב האחרון לקומה שלנו והלכנו במסדרון הקצר עד החדר שלנו.
דניאל הוציא בינתיים את המפתח והסתבך מעט עם הכנסתו למנעול. נכנסנו אל החדר, אני השתטחתי על המיטה שלי וכשהבטתי אחורנית מצאתי את דניאל על הרצפה.
''מממ... קר.'' הוא מלמל, מצמיד את לחיו אל הרצפה.
התהפכתי על גבי והבטתי על החלון, ממלמל ''מי ראשון במקלחת?''
''מי שיהיה פחות עצלן ממני.'' דניאל השיב.
''שאני מניח שזה אני.'' השבתי בחיוך, נותן מבט בדניאל.
''אין עוד מועמדים שאני רואה וכבר התמקמתי לי כאן. אני ורצפה חברים טובים.'' דניאל נתן בי חיוך שגרם לי לצחוק.
''ככה? וכבר אתם שוכבים?'' לא הצלחתי להשאיר את הסיטואציה בראשי, הייתי חייב להוציא את זה מהפה.
דניאל נעץ בי מבט לרגע, כאילו לא קולט שדבר כזה יצא ממני ואז התחיל לצחוק, צחוק נעים כזה שהדביק אותי מיידית.
''לך להתקלח, יא סוטה. תסבן טוב-טוב את הפה המלוכלך שלך.'' דניאל אמר, שולח לעברי אצבע מאשימה כשכבר הוצאתי את תיק הרחצה הקטן והלכתי לי לעבר המקלחת.
שמעתי אותו עוד מצחקק אחרי שסגרתי את הדלת אחריי, גיחכתי גם אני והחיוך לא ירד מפניי גם כשפשטתי את בגדיי, מניח אותם מתוך הרגל על המגבת שהייתה מונחת על תיק הרחצה כדי שלא תיגע ברצפה שלא תישאר נקייה לאורך זמן.
נכנסתי אל תוך המקלחת, שלחתי את ידי אל הברז ופתחתי אותו באיטיות. היו הרבה מקרים שהמים שיצאו מהטוש היו מלוכלכים, קפואים או חמים מידי בהתחלה.
הפעם התחושה של מעט המים שניתזו על הרצפה ועליי הייתה קפואה והם כמובן היו מלוכלכים. נרעדתי מעט מהקור עד שטמפרטורת המים נעשתה פושרת ונעמדתי מתחת לזרם.
חלקי החתכים בחזה שלי שעוד לא הגלידו שרפו מעט, אך זה הפך להיות כזה הרגל שאפילו לא התכווצתי או חרקתי בשיניי בכאב.
הבטתי על הפצע שכבר הגליד בירך ואז שלחתי את ידי אל תיק הרחצה כדי להוציא משם סבון, שמפו ומרכך ושמתי אותם לצד פתח המקלחת.
ניסיתי למהר עם חפיפת הראש וסיבון גופי. לא רציתי לסיים לדניאל את המים החמים.
יצאתי מהמקלחת בבוקסר, שכחתי לגמרי לקחת איתי את מכנסי הטרנינג ששימשו אותי כפיג'מה.
דניאל חייך מהרצפה, אלוהים יודע למה נותר לשכב עליה ואמר ''כבר רואים אותך בבוקסר?''
הושטתי את רגלי קדימה אליו והצבעתי על הצלקת בפנים הירך. ''הנה לך.''
דניאל הביט בצלקת ואני פניתי לאחר כמה שניות להוציא מהמזוודה שלי את מכנסי הטרנינג שלי.
התחושה שעוד צופים בי נותרה ותהיתי למה דניאל המשיך להביט בי כששמתי את הטרנינג. ''אתה הולך להתקלח או לא?'' שאלתי.
דניאל חייך אליי מהרצפה ואז קם ונכנס אל המקלחת.
הוא באמת היה מוזר... אבל אהבתי אותו.
נשכבתי על מיטתי ובהיתי בשמיים בחוץ, כוכבים ספורים נראו בשמי העיר הסגולים-כחולים.
נזכרתי לפתע שפופי ביקשה ממני להתקשר אליה. היא רצתה לדעת שהכל בסדר איתי ועם הפצעים שלי.
שלחתי את ידי אל תיק הגב שהותרתי בקצה המיטה והוצאתי משם את הפלאפון שלי.
פופי, כמו תמיד ענתה ברגע האחרון, מתנשמת. ''הלו?''
''היי, פופי.'' אמרתי.
''עדן!'' היא קראה בשמחה. ''איך לך שם? הסתדרת עם הכל? הפצעים לא הזדהמו או משהו?''
''הכל בסדר פופי, הכרתי אחד מהשותפים לחדר. הוא חדש בבית הספר והוא ממש נחמד.'' אמרתי, למרות שהייתי מגדיר את דניאל אחרת מנחמד, אבל פופי אהבה נחמדים. ''והזדהמו? פצעים לא יכולים להזדהם מיום אחד, פופי.''
''זה נהדר! אני שמחה כל כך שהכל בסדר, תודה רבה שהתקשרת.'' פופי אמרה.
''העונג כולו שלי, פופי.'' אמרתי באבירות וצחקתי, שומע את פופי צוחקת גם היא מהצד השני.
''טוב, עדן. אני צריכה לנתק, אני באמצע שיעור. תתקשר אליי כל כמה זמן, אל תדאיג את הזקנה שלך.'' פופי אמרה.
''את בסך הכל בת שלושים, פופי.'' ציינתי בפניה.
''ואחת,'' פופי התלוננה ואז אמרה. ''והנה אני שוב מאריכה את השיחה. אני אוהבת אותך, ביי.''
היא ניתקה לפני שיכולתי להגיב, צחקתי לעצמי, אוחז בפלאפון. דלת המקלחת בדיוק נפתחה.
''עם מי דיברת?'' דניאל שאל בעניין, שערו הרטוב הסתיר מעט את עיניו.
''מה זה עניינך, חטטן?'' עקצתי, מציין בפני עצמי שלדניאל היה גוף טוב. שרירי חזה עדינים, עור בהיר אך לא בהיר מידי.
''הכל מתוך עניין בריא. שמעתי רק שקוראים לה פופי,'' דניאל אמר. ''חברה שלך?''
פלטתי נחרת צחוק ואז נשענתי אחורנית במיטתי, צוחק. ''פופי? היא יותר דודה שלי מכל דבר אחר!''
הרעיון שפופי יותר מידי מבוגרת והקשר שלנו הוא יותר כמו משפחה היה משהו אחד לצחוק עליו, אבל זה שהיא תהיה חברה שלי או שתהיה לי חברה בכלל!
מעולם לא הייתי עם בת וגם לא התכוונתי, לא נמשכתי אליהן בשום צורה כזו ולא רציתי לפגוע באף אחת.
ניצוץ של עניין ניצת בעיניו של דניאל והוא התיישב לצידי על המיטה שלי. ''אז מי היא?''
''השכנה בערך. היא גידלה אותי יותר מאמא ואבא מאז שהייתי בן שמונה.'' השבתי.
''שכנה בערך?'' דניאל הרים גבה להגדרה שלי.
''היא גרה יותר מכמה בתים מאיתנו אבל אני מגדיר אותה שכנה.'' אמרתי בחיוך קטן. ''היא עברה לגור בשכונה עם חבר שלה, הוא עזב אבל היא נשארה.''
''ומה היא בשבילך?'' דניאל שאל.
''הבן אדם הכי מקסים שיש בעולם. היא באמת מישהי שכולם יגידו עליה שהיא נשמה טובה. היא עובדת, מתנדבת, עוזרת לילדים בשיעורי הבית, לפעמים אפילו בחינם. גרתי אצלה כשאבא עוד היה אלכוהוליסט, ישנתי איתה, אכלתי איתה. הכל.'' אמרתי, מרגיש חמימות בחזה שלי. ''אני עדיין ישן אצלה מידי פעם...''
''איתה?'' דניאל שאל.
''זה... נפסק בערך בגיל ארבע עשרה כשנזכרה שאני כבר לא ילד. לא שלי זה היה אכפת.'' אמרתי ותהיתי אם הכנות הזו טובה, ידעתי שזה לא דבר רגיל.
דניאל נראה מהורהר לרגע ואז קם ונשכב במיטתו. ''מסוג בני האדם שצריך יותר מהם, הא?'' מלמל.
''לגמרי.'' אמרתי ונשמעתי נלהב, אולי מתוך ההקלה על שקיבל את הכל כבסדר.
''נכנס בך מצב רוח ילדותי, מה?'' דניאל אמר והביט בי בחיוך.
''פופי פשוט תמיד מעלה את המצב רוח שלי. היא כזו מתוקה.'' אמרתי, מחזיר חיוך.
דניאל התכסה בשמיכתו שנראתה לי יותר כמו ציפה. הוא העביר את ידיו אל מאחורי עורפו והביט על התקרה.
''לילה טוב.'' מלמלתי, מבחין לאחר כמה שניות שדניאל מוציא מחברת וקלמר מתיקו.
עצמתי את עיניי, החיוך לא ירד מפניי. זה היה יום טוב בהחלט; לצאת סוף-סוף מהבית, השקט שלי, המפגש עם דניאל. הפריקה הקטנה של מה שקרה לי בחופש כשדיברתי איתו.
רחש העיפרון על הנייר נשמע באוזניי כשניסיתי להירדם. עברו כמה דקות, החלפתי תנוחות בניסיון להירדם מהר יותר ומשום-מה לא הצלחתי.
פקחתי את עיניי, רוטן. מבטו של דניאל היה עליי כשהמשיך להזיז את העיפרון על הנייר.
''מה אתה עושה?'' שאלתי, מתחפר מעט בכרית.
''מצייר.'' דניאל השיב בקצרה והמשיך לצייר, חוזר אחר כך שוב להביט בי ושוב מבטו פנה אל הדף.
''אתה מצייר אותי במקרה?'' שאלתי, לא בטוח מה לחשוב על זה.
''כן.'' דניאל ענה, ממשיך לצייר בשתיקה.
עצמתי את עיניי והפניתי את גבי אליו.
''זה מרושע.'' דניאל ציין. רציתי להגיד שזה גם לא בדיוק נחמד לצייר אנשים ללא ידיעתם אבל לקח לי יותר מידי זמן לחשוב על המשפט הזה, ובמילא שמעתי רחש דפים ותהיתי אם הניח את המחברת. כששמעתי את רחש המצעים הסתבר לי שהתהייה שלי נכונה.
''לילה טוב.'' לחשתי לו, הוא השיב לי במלמול לא ממש מובן.
התהפכתי עוד כמה פעמים, סידרתי את הכרית עד שלבסוף שקעתי בשינה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...