>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ג'

איך יכולתי להיות כזה טיפש? עד שיוצא לי לנהל שיחה נורמאלית עם עומר לבד! יכולתי לנחש שזה יזכיר לו משהו שהוא כנראה לא רוצה להיזכר בו, אבל כמובן שלי קשה לחשוב קצת לפני שאני פולט משהו.
הבטתי לכיוון המסדרון ואז אל הטלפון שנח על הכוננית.
התיישבתי בזהירות על הרצפה לצד הספה ועד כמה שהרגשתי מגוחך גררתי את עצמי את המטרים הספורים עד הטלפון בישיבה, מביט כל פעם אל כיוון דלת חדרו של עומר. לא רציתי שעומר יראה אותי במצב כזה חלש.
הרמתי את שפופרת הטלפון, מצמיד אותה בין ראשי וכתפי והתיישבתי מיד אחרי שחייגתי את המספר של פופי. היא ענתה כמעט ברגע האחרון, מתנשפת ''הלו?''
''היי פופי.'' אמרתי בחיוך קל.
''עדן! איך היה בחוף הים? הקניות שלי בתל אביב היו נהדרות! אתה חייב לבוא לראות את הדירה עכשיו! אני כל כך שמחה שגררת אותי לצאת קצת.'' פופי אמרה, נלהבת כולה.
''אמ... זה העניין. אני מת לבוא אלייך, פופי אבל אני לא בטוח אם לאבא יש רישיון בתוקף.'' לחשתי, רגליי כאבו, הידיים והכאב הנוראי מהחתכים בחזה גרמו לי תחושה של קושי לנשום. כמעט הכל בעצם.
''מה קרה עדן?'' פופי נשמעה בפאניקה. ואני חשבתי שהיא לא תשמע את הכאב מסתנן לי לקול.
''אתמול... בים. לא היה שיא הכיף. אני אצל חבר מהפנימייה וכבר לא נעים לי להישאר כאן. אני רק מדאיג אותו.'' עניתי, נותן לקצת כאב להישמע כי כבר לא יכולתי, פופי במילא תראה הכל.
''אוי, אוי, אוי. א-אני... אני כבר יוצאת אליך! חכה לי כמה זמן עד שאמצא את העט הנעלם הזה ותגיד לי כתובת.'' פופי באמת נשמעה לחוצה, אפילו כשבאתי אליה עם חבורה בפנים בגלל מישהו שהלכתי איתו מכות בחטיבה היא לא הייתה לחוצה ככה.
התנשמתי, לא מבין למה כואב לי כל כך פתאום, משעין את ראשי על השולחן הקטן שעליו היה הטלפון כשהזמן עבר עד ששמעתי את השפופרת מהצד השני מורמת.
הייתי צריך לחזור על הכתובת של עומר פעמיים, שלא לדבר על מספר הטלפון, פופי סיננה משהו על ידיים רועדות.
כשניתקתי העברתי את מבטי אל דלת החדר של עומר, מקווה כל כך שייצא. שיפסיק את הכאב בדרך כלשהי, כשהחזרתי את מבטי אל הספה היא נראתה רחוקה כל כך.
החולשה בשירותים שבחוף חזרה אליי וחשבתי כמה זמן ייקח עד שאצרח מכאבים ללא שליטה, אבל כשכבר פתחתי את פי דבר לא יצא מרוב כאב מלבד אנקה. התנשמתי בקושי, מחפש אוויר לנשימה בין כל הכאב החונק הזה כשגררתי את עצמי אל הספה.
אז פשוט המשכתי לגרור את עצמי, לא בטוח לאן... ידעתי שאני צריך לברוח. צרחתי כשמשהו תפס בי, צועק שיעזוב, שלא יעשה את זה.
התפתלתי באחיזתו כשהרים אותי, דמעות עולות בעיניי, זה חיזק את הכאב, אבל הרגשתי שאם לא אברח יכאב לי אפילו יותר. אז המשכתי.
''עדן, תפסיק!'' שמעתי את קולו של עומר במעומעם, המשכתי למלמל דברים שלא הבנתי עד שהרגשתי בתחושה נעימה תחת גבי, הדמעות הקרירות על לחיי נוגבו בעדינות אבל גרמו לחדשות לפרוץ יותר חזק.
''אני מביא משככי כאבים, עדן,'' עומר אמר, אני חושב שרכן מעליי ואז הדגיש. ''אל תזוז!''
היה בלתי אפשרי לא להתפתל מכאבים, אך גם קשה לזוז בגללם.
לא ידעתי מה ואיך אבל רק רציתי שייפסקו, חשכה החלה לעטוף אותי, הרגשתי במעומעם את הכדור מחליק במורד גרוני עם מים כשזה עטף אותי לגמרי.
התעוררתי לצלצול מעצבן, זה גרם לכאב הראש שלי להיות ברור ולקח לי זמן לקלוט שזה הפעמון בכניסה לדירה של עומר.
עומר יצא מחדרו וחלף על פניי, הולך במהירות אל הדלת.
''עדן! איפה הוא?'' שמעתי את קולה של פופי באיחור, מרגיש הקלה.
כל כך הרבה זמן עבר?
''ש-שם..'' עומר גמגם, נשמע המום. תוך שניות פופי רכנה לצד הספה עליה שכבתי ובחנה אותי כשהחזרתי לה בקושי מבט.
פופי נבחה על עומר משהו, הקולות באוזניי נשמעו כמו המהום מעט מעצבן ולמרות שניסיתי להבין לא הצלחתי.
''עדן, מתוק, אל תדאג. אני לוקחת אותך מכאן... אני מצטערת שלקח לי הרבה זמן.'' גם את המשפט הזה לקח לי זמן להבין למרות שפופי הייתה קרובה אליי ואמרה אותו באיטיות.
''זה...'' לחשתי, מתנשם. ''בסדר, פופי.''.
''תעזור לי לקחת אותו למכונית?'' פופי שאלה, תוך שנייה הייתי בזרועותיו של עומר ומיהרתי להשפיל את מבטי במבוכה. כשהוא השכיב אותי במושב האחורי בזהירות הרמתי את מבטי אליו, תהיתי אם אני הוזה עוד משהו כששמתי לב שהוא נראה קצת מוזר.
''עומר?'' שאלתי, פופי פיגרה מאחור עם רגליה הקטנות.
''אמרתי לך שאתה יכול להישאר... למ-'' עומר השתתק, השפיל את מבטו ואז התיישר והלך אחורנית.
''עומר-'' פלטתי בקול חנוק, מושיט את ידי בקושי.
''ניפגש כשנחזור ללימודים...'' עומר לחש ופנה ללכת.
פופי לא שאלה על הדמעות בעיניי כשנכנסה למושב הנהג, כל טיפש יכול היה לראות שכאב לי.
אבל הכאב הפיזי היה משהו מאחורי ראשי, לא הבנתי למה הרגשתי חנוק כל כך בחזה.
פופי פנתה אליי וזרקה עליי שמיכה, ממלמלת ''עמיר או מה שמו אמר לי לכסות אותך בזה.''
הצמדתי את השמיכה אליי כשפופי פנתה להתניע את המכונית הקטנה ושאפתי את ריחו של עומר אליי, עוצם את עיניי.
''עדן?'' קולה של פופי העיר אותי, נשמע הרבה יותר ברור. בכלל לא זכרתי שנרדמתי.
''ממ...?'' פלטתי בקושי, חסר כוח מכדי לפקוח את עיניי. כל תזוזה של האוטו הזכירה לי את כאב הראש שלי.
''מה קרה שם?'' פופי שאלה. פקחתי את עיניי ואז הפניתי את מבטי.
''מה זה שם?'' שאלתי.
''שם בחוף. החבר הזה שלך סיפר לי על החתכים בחזה, אמר שהוא בטוח שהיה יותר מזה... שהם מצאו אותך-'' ושוב היא שתקה כמו שעומר שתק קודם, השתיקה שנוצרה מהפחד להמשיך לראות את המבט שלא הצלחתי להסיר מפניי.
לא יכולתי להביא את עצמי לספר לה אז פשוט שתקתי.
''אני יודעת שאתה בטח תשנא את האמרה הזו עכשיו אבל לשמור דברים בבטן לא יעזור לך. בעיקר לא משהו כמו זה.'' פופי לחשה, נעצרת ברמזור ומביטה בי.
''זה לא משהו שאוכל לספר. לאף אחד.'' קבעתי ועצמתי את עיניי שוב.
פופי שתקה וכשדיברה שוב העמדתי פני ישן עד שנרדמתי באמת.
הימים עברו, חזרתי הביתה רק כשהפצעים לא היו נוראיים, פופי לא נתנה לי אפשרות אחרת, ותירצה להורים את ההעלמות שלי מהבית כהכנה לשנה האחרונה בבית הספר - לא שהיה להם איכפת. זה לא היה שונה בהרבה מבדרך כלל.
עומר לא דיבר איתי מאז, למרות שכן התקשר לפופי כדי לשאול מה מצבי. ניסיתי לא לתת לתחושת העצב החונקת למלא אותי, אבל בלילה הכל עלה ובכיתי על הטיפשות שהפגנתי כשנישקתי אותו.
ביום שבו נפרדתי בחיבוק מפופי הודיתי לה על הטיפול המסור ועליתי על האוטובוס לפנימייה שלי. כל הנסיעה הייתי לחוץ, אולי עומר סיפר לכולם מה קרה? אולי הם שונאים אותי עכשיו? ומה אם ישימו אותנו באותו חדר במגורים?
פשוט ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שעומר לא יעשה דבר כזה ושלפחות ליאור תקבל את זה והייתה בי תקווה שפשוט יגיעו תלמידים חדשים שאהיה איתם. אם תהיה בעיה פשוט אחזיר לו את החולצה שלו והשמיכה שפופי כיסתה אותי בה ואתרחק.
מרוב מחשבות כמעט פספסתי את התחנה שלי. הנהג נראה מעט עצבני כשלחצתי על הכפתור האדום כמה שניות לפני התחנה.
פתחתי את תא המטען ולאחר שהוצאתי את המזוודה שלי ושמתי את תיק הגב על כתפיי, הלכתי באיטיות את שני הרחובות עד לבית הספר.
לא היה שומר בשער ושמחתי על זה, כנראה הלך להכין לעצמו קפה. בימים שלא יכולתי להגיע לפני תחילת הלימודים השומרים שהתחלפו כל כמה זמן בדקו כל תא בתיק שלי, הם גם השקיעו יותר בעבודה.
לא היו לי מעולם סמים בתיק וגם לא התכוונתי שיהיו, שלא לדבר על נשק.
השארתי את התיקים בכניסה למזכירות ונכנסתי. חיפשתי ברשימת החדרים את החדר שלי.
נהדר. ארבעים ותשע.
זה אומנם לא היה חדר בקומה האחרונה במגורים אבל לפני אחרונה ועדיין הייתי צריך לעלות את כל המדרגות האלה עם המזוודה ועוד לעלות ולרדת אותן כל יום.
שם השותף הראשון לחדר לא היה מוכר לי והשני היה בן אדם שהקשר בינינו היה קשר 'בוקר טוב'. גיא מזור.
קשר 'בוקר טוב' הוא קשר מצחיק וסתמי של בן אדם שמכירים אותו, אומרים בנימוס שלום או בוקר טוב ובזה כל העניין מסתיים.
תהיתי אם דניאל, השותף השני עם שני שמות המשפחה הוא תלמיד י''א שלא זכרתי. ממש קיוויתי שלא.
כשנזכרתי למה הלכתי לבדוק את הרשימה מההתחלה חשתי הקלה... לא הייתי עם עומר.
היו מקרים בהם השותפים נבחרו על פי חברים שהיו ידועים לצוות, ואם היו שמים אותי איתו בוודאי הייתי סובל.
נאנחתי ופניתי לצאת מהמזכירות כדי לעלות לחדר. העלייה במעלה המדרגות הייתה מתישה. חייכתי אל משפחה שעמדה בגרם המדרגות האחרון ונראה שנפרדה מבנם וניגשתי אל קצה המסדרון.
השלט של ה-49 נראה כמו 19, או 10 מאוד מוזר. קילפו את המספר בצורה שיטתית.
פתחתי את הדלת עם המרפק, מופתע מעט שהיה פתוח.
על אחת המיטות כבר הייתה מזוודה והבגדים נראו בשלבי סידור בארון. מי שהיו שייכים לו לא היה בחדר.
הנחתי את המזוודה שלי על המיטה לצד החלון, שמח כל כך שנותרה לי המיטה הזו. רציתי מיטה ליד החלון גם כי אהבתי תמיד לשבת בערב ולהסתכל החוצה, וגם כי לרוב מגורי בנים לא היה מקום מעלה ניחוחות, הייתי הראשון לתפוס קצת אוויר.
פתחתי את המזוודה ואז את הארון שלי בכוונה לשים שם את הבגדים שלי, עיקמתי את האף כשראיתי שהעלה אבק. ניגשתי אל השירותים, מופתע לראות שיש שם מגבת וסבון ושהם נקיים למדיי. המקלחת אפילו הייתה נקייה.
לקחתי נייר טואלט והרטבתי אותו במים, ניגש חזרה אל הארון. התחלתי לנקות אותו כששמעתי את הדלת נפתחת. בן האדם שנכנס נאנח בהקלה ומלמל לעצמו ''סוף-סוף הם עזבו.''
הפניתי את מבטי אליו. זה היה הנער במדרגות שנפרד מהמשפחה שלו.
לא בדיוק הבחנתי בו אז... הוא היה יפה. עיניים כחולות מיוחדות, שער חום בהיר וחלק שגדל כמעט עד כתפיו, רזה וגבוה ממני.
הוא נראה נבוך כשהבחין בי, חייכתי אליו.
''משפחה רגשנית?'' שאלתי.
''משהו כזה,'' הנער השיב, משחק מעט בשערו. ''אמא הכי.''
גיחכתי. כל כך שונה מהחיים שלי. ''אתה חדש, מה?''
''ניחוש נכון.'' הוא אמר, הולך לעבר מיטתו וחוזר לסדר את בגדיו. ''אני דניאל.''
''אני עדן, מה מביא אותך לפנימייה? המשפחה שלך נראית בסדר.'' אמרתי, חוזר לנקות.
''משפחה לא בסדר זה מין מפתח קבלה לפנימייה?'' דניאל שאל, הבטתי בו כשחייך אליי מעט. ''הם קצת יותר מידי בסדר... אני מאומץ ואין לי שם את השקט שלי. אבל בפנימייה הקודמת לא הסתדרתי.''
'יוכל להתחרות באלדד ברשימת המסכנים שלנו.' חשבתי לעצמי בחיוך. הסיבה שהיה מאומץ חייבת הייתה להיות רצינית, עד שמגיעים למעמד אימוץ צריך לעבור מעבר לגיהינום. אבא שלי היה אלכוהוליסט ואמא לא הייתה בבית והעובדת הסוציאלית שדיברה עם פופי הסבירה שיש פעמים שאפילו ילדים עם הורה אחד מסומם משאירים, שלי יש יציבות כלכלית וזה לא עילה מספקת להוצאה מהבית.
התעטשתי מהאבק כשסיימתי לנקות את המדף הראשון. הבטתי בנייר הטואלט שהיה כבר שחור-אפור.
''רוצה סמרטוט? אני חושב שגל- ז'תומרת, אמא השאירה אותו אחרי שניקתה,'' דניאל אמר, וכשניגשתי לזרוק את נייר הטואלט הוא חיטט במזוודה שלו. ''תבדוק בארון בשירותים.''
כנראה שדניאל אומץ לא מזמן והעניין היותר מוזר... הוא החל להגיד את שמה של אימו המאמצת, העניין שלי בו עלה כשניגשתי אל השירותים, באמת מצאתי את הסמרטוט לצד כמה מברשות שיניים נקיות ומשחת שיניים חדשה.
חייכתי, באמת נראית כמו מישהי דאגנית. לפחות זה נתן לי קצת זמן למקלחת שלא מרגישה כמו משהו חסר טעם בגלל הצחנה שעוד תעלה מהשירותים.
שטפתי את הסמרטוט וכשהלכתי חזרה אל הארון שלי הודיתי לדניאל בזמן שהניח את הבגד האחרון בארון שלו.
כדי לנקות את הארון לגמרי הייתי צריך לשטוף את הסמרטוט פעמיים מכל האבק שהיה עליו. דניאל שכב על מיטתו בינתיים, בוהה בתקרה.
הוא נראה כמו בן אדם שיהיה לי נהדר להיות איתו בחדר, תהיתי איך נסתדר עם השותף השלישי. מעולם לא יצא לי להכיר אותו לעומק.
''אתה מכיר את השלישי?'' דניאל שאל כשפניתי לסדר את הבגדים שלי בארון.
''הא?'' פלטתי, כמעט דופק את הראש שלי באחד המדפים.
''השותף השלישי,'' דניאל אמר, עדיין בוהה בתקרה. ''מכיר אותו?''
''לא ממש. רק אומר לו מידי פעם שלום כשאנחנו רואים אחד את השני.'' השבתי.
''לפחות שלום,'' דניאל מלמל, מביט בי. ''תמיד נדפקתי עם שותפים גרועים בפנימייה הקודמת.''
''לי זה קרה בשנה הראשונה כאן, אבל אלדד, השותף שלי אז גם שנא אותו אז גרמנו לו שיתחפף לחדר אחר.'' אמרתי, ההליכה מהמיטה לארון קצת עצבנה אותי. שנאתי את הסידורים של תחילת השנה.
חשתי במבטו של דניאל עליי אך לא ייחסתי חשיבות.
''כואב לך משהו?'' דניאל שאל. ''אתה צולע.''
''נפצעתי בחופש.'' עניתי, שמח לראות שלא נשארו לי הרבה בגדים. ''אני צולע כדי שהפצעים לא יכאבו.''
''באמת? תראה לי!'' דניאל קפץ, זה היה מוזר נורא... מה מלהיב בפצעים?
קמתי על רגליי מהרכינה אל הארון והרמתי את הגופייה שלי, חושף את החתכים בחזה שלי.
דניאל בהה בחתכים בעיניו הכחולות, הניצוץ בעיניים גרם לי לתהות אם זה מרתק אותו וזה דיי הטריד אותי, עוד יותר הטריד אותי כשאמר ''זה מסכין.''

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...