>  >  > 

צריך פה קשת - פרק ב'

הבטתי לצדדים בחשש כשהתרוממתי לישיבה באיטיות והסרתי מעליי את השמיכה. זה נראה ברור אפילו עם הבוקסר של עומר. המשכתי להביט לכיוון היציאה מהחדר בחשש, מנסה להיזכר מעבר לפאניקה איפה השירותים בדירה שלו. נשענתי על מזרון המיטה, נושם עמוקות כדי להירגע מעט, ונזכרתי במין תרועת ניצחון פנימית שזאת היה הדלת הימנית במסדרון הצר מהחדר שלו לסלון והמטבח. התפלאתי כשהצלחתי להתיישר ולעשות כמה צעדים זהירים על השטיח. הקור ברגליי כשהגעתי לקצה החדר העביר צמרמורות לאורך גבי והרגשתי כאילו הלכתי קילומטרים שלמים עד שסגרתי ונעלתי את הדלת מאחוריי. נאנחתי בהקלה, נשענתי על הדלת. המגע של עומר, פניו מקרוב, הבל פיו על פי שלי... נתתי לכול לרוץ במוחי. פורק כמעט הכול, רק לא בקול.

לא הצלחתי ממש לחנוק את הגניחה בסוף, עם יד על הפה והכול. אבל במחשבה לאחור, כשהתיישבתי על האסלה, הגעתי למסקנה שעומר בטוח לא שמע את זה. תפסתי בנייר הטואלט. מסיים כמעט רבע מהגליל כשניקיתי את ידיי, גופי והרצפה. יודע שאני אדום ממבוכה. בזבזתי עוד כמה שניות בהתבוננות במראה בתקווה שהסומק בלחיי יעבור מהר. לבסוף, כשהצבע כמעט חזר למקור, מיהרתי לדלת במחשבה שעומר בוודאי יבין מה עשיתי. זה הביך אותי יותר אבל סומק בלחיים תמיד יכולתי לתרץ, נאלצתי לעשות את זה מידי פעם.

הלכתי בזהירות, נשען על הקיר, מפחד שאפול. כשעומר ראה אותי בקצה המסדרון הוא עזב את החביתות (ניחשתי לפי הריח) במחבת וניגש אליי. פחדתי שייגע בי אז מיהרתי להגיד:
''אני בסדר! עשיתי את הדרך מהחדר לכאן, אז גם עוד שני מטר לספה אני אצליח.'' עומר נעץ בי מבט כשהעברתי את ידיי מהקיר לכוננית הספרים הקטנה שלו, ומשם דידיתי בזהירות לכיוון הספה. ''אני לא בדיוק אוהב חביתה בטעם אפר אז כדאי שתחזור אליה.'' אמרתי. עומר קפץ ומיהר אל המטבח, הפך את החביתה, ומיד אחרי החזיר אליי את מבטו כשהשענתי את כל משקל גופי על משענת הספה. ההליכה עייפה אותי כל כך והיה קשה לא לתת לכאב להכניע אותי. השתדלתי לא לקרוס על הספה, עד כמה שזה היה מפתה. ידעתי כמה כאב זה יגרום לי.

ויזכיר כאב אחר.

מצאתי את עצמי שרוע על הספה בשכיבה על הצד אחרי רגע. התחושה של מבטו של עומר עליי מהמטבח לא חלפה גם כשפצפוץ השמן במחבת הפסיק.
''סלט של עגבניות ומלפפונים יהיה בסדר, נכון?'' עומר שאל. פקחתי את עיניי והרמתי את מבטי אליו בקושי כשהמהמתי בחיוב. ''להוסיף בצל?'' שאל. ''נראה לי שיש לי.''
''לא!'' רטנתי.
עומר צחק ואמר בציניות מתבדחת: ''כמה שאתה אוהב בצל.''
''אפילו מבושל, שלא לדבר על מטוגן, זה מגעיל!'' קראתי, עומר אף פעם לא שכח לי את הטיול לפני חצי שנה. ליאור התנדבה להביא סלט לפיקניק משותף של החבורה שלנו כשיצאנו לטיול. אפילו אני לא שמתי לב לחתיכות הלבנות, המתועבות, והבכתי את עצמי כשירקתי את הסלט בנדיבות לקרקע ואז נאלצתי, אחרי בליעה של המון מים, להתנצל בפני ליאור כמעט כל הדרך.

הרגשתי טוב יותר. לא שהכאב עבר, אלא ההרגשה בפנים. חזרתי לעצום את עיניי כששמעתי עוד כמה קולות מהמטבח ואז את צעדיו של עומר,
''תפנה קצת מקום, שמן.'' הוא אמר.
קיפלתי את רגליי כלפיי, ממלמל: ''אתה זה שאמר שאני חייב להכניס אוכל לגוף.'' הרגשתי את הספה שוקעת מעט לצידי ופקחתי את עיניי, מביט בעומר שהחזיר לי מבט עם חיוך קטן ומתוק. הוא נראה רגוע יותר. הפניתי את מבטי לשולחן הקטן לצד הספה. נחו עליה צלחות עם חביתה, לחמניה שכנראה קנה כשעוד הייתי בשירותים וסלט עם חתיכות גדולות ולא ישרות במיוחד, בניגוד לליאור שחתכה סלט בחתיכות קטנות וישרות כמו סרגל.
''נלחמתי עם העגבניות כמה זמן. אולי הגיע הזמן לקנות סכין חדשה...'' עומר מלמל כשראה שאני בוחן את הצלחת.
''אתה רק תחתוך את עצמך בצורה יותר כואבת.'' השבתי לעומר.
''אה! השוקו!'' עומר קם פתאום, רץ אל המטבח וחזר עם שתי שקיות שוקו. חייכתי, שוקו תמיד היה דבר טוב על הבוקר, ובכלל. ''אלדד אמר פעם משהו עלייך ועל שוקו, כשרק הגעתי.'' עומר הסביר כשהושיט לי את אחת השקיות.

עומר הגיע אלינו די במפתיע, לקח לנו זמן לקלוט שהוא חי לבד... השאלה היכן הוריו לא עלתה לידו. תוך חודש הוא השתלב בינינו כל כך, שזה הרגיש כאילו היה שם תמיד. פשוט חיכינו שימצא את האומץ להגיד לנו מה קרה להורים שלו. התיישבתי על הספה בקושי, מתאפק לא להיאנק כשהחתכים בחזי שרפו. עומר צפה בי בשתיקה כשקרע פתח קטן בקצה השקית בשיניו.
''אני בסדר.'' סיננתי מבעד לשיניי והושטתי את ידי למזלג שנח לצד הצלחת שלי. אכלתי בשתיקה, נשען מידי פעם על הספה בגלל שהחזקת גופי לאורך זמן נהפכה לדבר קשה לביצוע.
''מתי תתקשר להורים שלך?'' עומר שאל לאחר שבלע חתיכת לחמנייה. יותר נכון לאבא שלי. אמא תמיד הייתה בעבודה. אבא לא ידע לגדל אותי, וכשגיליתי שבנות לא עושות לי את זה תמיד תהיתי אם זה בגלל זה.
''לא יודע. אבא לא בבית במילא. תמיד טוען שהוא הולך למצוא עבודה.'' לחשתי. עומר ידע על הסיפור בקווים הכלליים, בחבורה שלנו כולם ידעו למה האחר מצא את עצמו בפנימייה. ורק עומר נשאר בגדר חידה.
עומר הנהן ולחש: ''אתה מוזמן להישאר...''
''דווקא בגלל השאלה נראה שאני מציק, יש איזה משהו?'' שאלתי, חצי מתבדח כדי שלא יחשוב שנפגעתי. אולי
הוא בכל זאת נרתע מלהיות איתי בגלל מה שעשיתי?
''אני מניח שארגיש בטוח יותר אם תהיה בבית שלך...'' עומר השיב, נראה שעמד להמשיך את המשפט אבל קטע את עצמו.
''איפה שאנשים אמורים לטפל בי?'' השלמתי בטון מעט מריר. ''אין אף אחד בבית, אבל יש לי איזו שכנה. פופי.'' זיהיתי את האשמה הקלה בעיניו של עומר, הפניתי את מבטי ממנו ומלמלתי: ''אין לך מה לדאוג. תמיד היה ככה.''
הצצתי בו, האשם עוד נותר בעיניו אך הוא חייך מעט ולחש ''פופי זה כינוי, לא?''
''כן. היא שכנה שלי. בתור ילד, לגלות את השם האמיתי שלה נראה לי כמו משימה קשה, התרוצצתי סביבה בלי סוף בבקשה שתגלה לי אבל כלום. אז עכשיו היא פשוט פופי... אם זה כל כך משנה.'' עניתי בתקווה להסיט את עומר מתחושת האשמה ואותי מהפחד. הוא צחק.
''היא נשמעת כמו אישה נחמדה. הייתי רוצה לבוא אלייך פעם לראות איך זה...'' עומר לחש.
רק זה היה חסר לי. לפופי היה חוש שישי לקליטה של אנשים ומה שביניהם. ככה היא גילתה שאני הומו, והיא בטוח תדע שאני מאוהב קשות בעומר ברגע הראשון שתביט בו. כמובן שגם לא תוכל שלא לנסות 'לקדם עניינים' ואז באמת הכול אבוד בינינו.
''איך זה מה?'' שאלתי, יודע כמה אני שונא שמנתבים את השיחה בלי לענות לי על דבר.
''משהו כמו-'' עומר השתתק וקם, לוקח איתו את הצלחת שעדיין הייתה חצי מלאה למטבח.
הוא זרק את חצי החביתה והסלט שנשאר, והלך לחדרו במהירות עם מלמול על משהו כמו 'עבודות'. סתרתי למצחי, מוציא את שקית השוקו מפי ומשעין אותה על הצלחת כדי שלא ישפך. נשענתי על הספה, נאנח בייאוש. איך יכולתי להיות כזה טיפש? עד שיוצא לי לנהל שיחה נורמלית עם עומר לבד? יכולתי קצת לחשוב שזה יזכיר לו משהו שהוא כנראה לא רוצה להיזכר בו. אבל כמובן שלי קשה לחשוב קצת לפני שאני פולט משהו.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...