>  >  > 

צריך פה קשת - פרק א'

הרצפה הייתה מלאה בדביקות, דם וחספוס חול שנשטף מבגדי הים של אנשים. הדמעות הציפו אותי, ראייתי הטשטשה לחלוטין, יכולתי לשמוע את הדלת נפתחת ואפילו כוח להסתיר את מערומיי לא היה לי.
שמעתי גוף שהתיישב מולי.
''עדן?'' שמעתי את קולו של עומר ובמעומעם גם את הדלת נפתחת בשנית ואת קולו של אלדד אומר לליאור להזמין אמבולנס. סחרחורת תקפה אותי בניסיון לראות בבירור את פרצופו של עומר.
''עדן, בבקשה תענה. אל תתעלף לי כאן!'' על אף שקולו נשמע מעוות באוזניי, יכולתי לזהות בו גוון מלא דאגה ועצב. ידיו תפסו בכתפיי ודחפו את גופי המלוכלך כלפיו. ראשי נח ברכות על כתפו והחליש את עוצמת הסחרחורת שלי, פלג גופי העליון היה צמוד לשלו וכל הדם, הדביקות, המים, הבוץ והחול דבקו בו.
''לא צריך אמבולנס! עברתי קורס חובשים, אני אביא אותו לדירה שלי ואטפל בו!'' הוא צעק. הנחתי שזה כדי שישמעו אותו בחוץ. ''אל תדאג, עדן. אני אטפל בך.'' פנה אליי בעדינות וידיו גלשו בשערי הרטוב. ''אף אחד לא יפגע בך.'' ידיו התמקמו בשני צידי ראשי והצמידו את ראשי לשקע שבין הכתף והצוואר שלו וראשו נצמד לשלי כך שלחיינו נגעו אחת בשנייה.
''לישון...'' פלטתי מלמול שלא עלה על לחישה.
עומר ליטף את לחיי השנייה ולחש לאוזני: ''תישן... זה בסדר.''

התעוררתי לתחושת עקצוצים ושריפה בכל גופי, ניגוד מושלם למצע הרך שנחתי עליו. פקחתי את עיניי במאמץ. פרצופו של עומר נגלה לעיניי כל כך קרוב שאפינו כמעט התחככו זה בזה. 'הוא יפה כל כך,' חשבתי, ופרפור עבר בחזי כשקלטתי שאנחנו שוכבים על אותה מיטה. הסתכלתי על גופי - הייתי לבוש בבוקסר שכנראה היה שייך לו כי הוא היה קצת גדול עליי. חלק מגופי היה עטוף בתחבושות. הפניתי את ראשי חזרה אליו. שלחתי את ידי באיטיות ללחיו וליטפתי אותה.
''תודה...'' לחשתי. עומר חייך, אולי מתוך חלום נחמד. קברתי את ראשי בכרית ונרדמתי שוב למרות הכאב. ידי עדיין מונחת על לחיו.

התעוררתי שוב לתחושת הבל פה נעים וחם על פניי. כשפקחתי את עיניי, מצאתי את פניו של עומר מעל פניי ובין פרצופינו הפרידו מילימטרים מעטים. עיניו נפערו מעט, כנראה לא ציפה שאתעורר. הכול התערבב לי בראש, לרגע לא הייתי בטוח אם באמת התעוררתי או שזה חלום. אז עשיתי מה שהייתי עושה לו היה זה חלום. לא יכולתי להתאפק ושלחתי את ידי אל אחורי עורפו של עומר בעודי מצמיד את שפתיי לשפתיו. עיניו נפערו עוד יותר. פתאום הבנתי מה אני עושה. מיליוני מחשבות עלו במוחי ומצאתי את עצמי דוחף את עומר מעליי.
''מצטער!'' פלטתי, קובר את ראשי בכפות ידיי ואז מעביר אותן בשערי. התרוממתי לישיבה והורדתי את השמיכה מעליי. ''אני פשוט אלך...'' הייתי מבולבל ולחוץ כל כך... אף חלום לא יכול להיות מוחשי כל כך. נעמדתי במאמץ, כאב חד תקף אותי, רגליי לא החזיקו את משקל גופי ורעדו.
הכול נעשה שחור. ניסיתי לאחוז במשהו, להתקדם. גופי מצד אחד היה כבד כל כך, ומצד שני כמעט ולא מורגש. עקצוצים וזיעה מילאו את גופי. קרסתי על שטיח שלא בדיוק ריכך את הנפילה. ראשי נחבט ברצפה וכאב עז מילא אותו במקום ההתרגשות מהנשיקה עם עומר.

''עדן!''
תהיתי כמה פעמים הוא כבר אמר את השם שלי. קולו התמלא בפאניקה, כנראה לא הגבתי אליו הרבה זמן. ניסיתי לפקוח את עיניי, לדבר, לזוז. להראות לו שאני בסדר, לפחות יותר בסדר ממה שוודאי חשב, אבל לא הצלחתי. עפעפיי היו כבדים על עיניי, לא הצלחתי להזיז את פי וגרוני לא השמיע שום קול. שום שריר בגופי לא זז. ''עדן, אני כל כך מצטער. הייתי צריך לקחת אותך לבית חולים ולא לסכן אותך ככה.'' קולו החנוק של עומר רעד והעיד על הדמעות שפורצות מעיניו ברגע זה. הצלחתי לפקוח את עיניי במאמץ, הכול היה מטושטש, בהיתי ללא מיקוד בניסיון לקלוט משהו חוץ מעצמים מעורפלים. היה לי מוזר לשמוע אותו ככה. מעולם לא ראיתי או שמעתי אותו בוכה לפני כן. הוא באמת נלחץ עד כדי כך?

עומר משך באפו. מראהו לידי התחדד לאט. הוא ישב, רגליו מקופלות כלפי גופו, ידיו על ברכיו וראשו עליהן. גופו רעד בבכי. שלחתי את ידי בחולשה אליו, מנסה לדבר. צמרמורת חזקה עברה בידי וכל מה שיצא מפי היה חרחור חלוש. אבל הוא שמע. הוא נרעד כשהרים את ראשו מברכיו, עיניו היו אדומות ולחייו רטובות מדמעות. ממש לראות אותו בוכה גרם לי לשוק שני. עומר תמיד היה אחד שלא איבד את העשתונות. עובדה שהוא היה הראשון לעזור לי כשהם מצאו אותי. הוא תפס בידי המושטת כלפיו.
''אני אתקשר למד''א.'' אמר בשקט, כאילו נזכר לפתע.
''לא.'' הצלחתי לפלוט מפי חרחור חלש ולא ממש מובן. עומר הביט בי באי הבנה. התנשמתי, מתענג על קרירות ידיו ולחשתי שוב: ''לא.''
הוא שתק לכמה רגעים, מביט בעיניי ואז שאל ''למה?''
''אני...'' הצלחתי להגיד, קולי לא עולה על לחישה, עומר צפה בי בסבלנות. ''לא... רוצה.'' עומר הביט לצדדים כאילו קיווה שעזרה פשוט תקפוץ עליו. ''אני...'' לחשתי, לא הצלחתי להשלים את המשפט.
''צריך להרים אותך למיטה אבל אני מפחד לפגוע בך אפילו יותר.'' הוא דיבר מהר מכדי שאוכל להבין מה אמר ברגע הראשון.
''בסדר.'' הצלחתי ללחוש. ''זה בסדר.'' נראה לי שהיה ממש קשה להבין מה אמרתי. הלשון שלי, כמו רוב הגוף, הרגישה כבדה. אבל נדמה לי שהוא הבין. לקח לו זמן להגיע להחלטה. כפות ידיי היו אחוזות בידיו, וזרועי התחילה לכאוב בגלל המאמץ שבלהושיט אותה קדימה זמן כה ממושך. כשמצאתי את עצמי שוב בין סדיני המיטה החמימה שלו התחלתי לתהות מה גרם לעומר לא לסלוד ממני אחרי מה שעשיתי. אולי הדאגה השכיחה את זה ממנו. אבל זה לא שינה דבר. בינתיים... כי הוא כיסה אותי ונתתי לחוסר ההכרה שרדפה אותי לאסוף אותי אליה.

התעוררתי מחלום מוזר שכל מה שנותר לי ממנו הייתה התחושה המעיקה והמבולבלת. לא זכרתי על מה היה, רק ידעתי שהיה. ראשי כאב כל כך שנאנקתי ופשוט קיוויתי לשקוע בשינה שוב. התזוזה במיטה לצידי העידה שעומר שם. ליבי החל לפעום מהר מהרגיל ופחדתי לפקוח את העיניים.
''עדן...?'' עומר לחש את שמי במעט דאגה והיסוס, נראה שפחד להעיר אותי. הגיע הזמן להתמודד איתו. פקחתי את עיניי והשבתי בהמהום. ''כואב לך משהו?'' שאל. הוא ישב על המיטה לצידי וצפה בי בעיניו החומות. באופן כללי, הכול כאב. לא יכולתי להצביע על מקום שלא.
''הראש.'' השבתי לבסוף, זה היה הכאב המכריע.
''חטפת מכה רצינית אתמול. פחדתי שהיה לך זעזוע מוח או משהו.'' הוא שוב דיבר מהר מידי, שמתי לב שהוא עושה את זה בזמני לחץ או מבוכה. הכי אהבתי שדיבר ככה כשהיה מאושר.
חייכתי אליו בקושי ולחשתי: ''מצטער...''
עומר הביט בי בבלבול ושאל ''על מה?'' הרגשתי מטופש קצת, אולי בכל זאת רק חלמתי את הנשיקה? מיהרתי לשלוף תירוץ.
''על הטרחה.''
עומר הניד בראשו והשיב: ''זה בסדר. אין לך מושג כמה היה מפחיד לראות אותך שם... לא רציתי שיטפלו במה שלא קרה לך בבית חולים.'' הרגשתי כאילו בחזה שלי נפער חור שהקשה עליי לנשום. זה כאב כל כך. הוא רעד לידי ואז אמר ''לא הייתי צריך להגיד את זה.''
בהיתי בתקרה בחוסר מיקוד ולחשתי ''לא, אני צריך להתמודד עם... זה.''
עומר פתח את פיו לרגע וסגר, הפניתי את מבטי אליו. ידעתי שהוא רוצה לשאול ''מה זה זה''.
על אף שלא הייתי מוכן לענות על השאלה הזאת, שאלתי ''מה יש?''
''לא משנה.'' אמר עומר.
''כבר העלית את הסקרנות, דבר.'' אמרתי לו, הלחץ שלי עלה. ידעתי שאני פותח תיבת פנדורה ולא הייתי בטוח אם אני מוכן לזה.
''א-אנ. מ-מה... קרה שם?'' הוא גמגם.
''שם?'' שאלתי. כאילו לא ידעתי על מה דיבר.
''ב...חוף.'' לחש עומר בתשובה והביט בי בחשש. שתקתי, מנסה לא להעלות את הזיכרון. הבנתי עכשיו שאני לא יכול להגיד לעומר דבר... לא לאף אחד. כולם ייגעלו. יעזבו אותי עם זה לבד. עם הגועל מעצמי.
''אתה לא חייב.'' עומר אמר כשהביט בי, וראה שהתשובה היחידה שלי היא שתיקה.
''איך... נראיתי?'' שאלתי, שובר שוב את השתיקה.
עומר הפסיק לרגע להביט בי ונראה שצמרמורת חלפה בו. ''הגוף היה מלוכלך כל כך... השיער דביק. ישבת בצורה מוזרה ולרגע חשבתי שאתה - מת?'' הוא גיחך פתאום כאילו פחד להוציא את עצמו טיפש ורגשני מידי. אז התנער והמשיך, ''העיניים שלך היו ריקות, בהית באוויר ונראה כאילו הניצוץ הזה בעיניים לא יחזור אלייך.'' תהיתי אם הוא חזר. עכשיו כשהזיכרון הגועלי עלה בי שוב, מיהרתי להתרחק מעומר באופן אינסטינקטיבי עד שהרגשתי את קצה המזרון בצלעותיי. התכווצתי אל תוך עצמי תחת מבטו הבוחן של עומר. הוא התרומם והשעין את ראשו על ידו. ''עדן...'' הוא לחש.
''זה יעבור. אני אהיה בסדר.'' מצאתי את עצמי אומר, מרגיש איך המילים ריקות מתוכן. זה נראה בלתי אפשרי, בעיקר עכשיו כשזה היה טרי כל כך. עומר קם מהמיטה לפתע וצפיתי בו כשיצא מהחדר, הגב שכל כך רציתי ללטף תוך כדי חיבוק, הרגליים שצעדו בהליכתו האופיינית. ניסיתי לא לשקוע בתחושה המוכרת של פרפרים בבטן, שלא תעטוף את התחושה שהרגשתי מהזיכרון. פחדתי שיבחין בשינוי בהבעת פניי. הוא חזר עם תחבושות ושפופרת קטנה של משחה בצבע סגול. מבטו היה שונה כשהתיישב לצידי על המיטה, קר ודי חסר הבעה. הוא הסיר ללא מילה את התחבושות מהחזה שלי. החתכים נגלו לעיניי, מיהרתי להפנות את ראשי כדי לא לגרום לעומר עוד דאגה בגלל גל הזיכרונות שהציף אותי. רציתי לקבור אותם ושלעולם לא יעלו שוב. אם זה היה אפשרי לא הייתי רוצה שיקרו בכלל. נשכתי את שפתיי כשהמשחה גרמה לחזה שלי לבעור. לקח לי קצת זמן להודות בפני עצמי שהוא בער גם כי עומר נגע בי. התנשמתי כשפנה להתעסק עם התחבושות. פחדתי מהקרבה שלו אך באותו הזמן רציתי אותה כל כך. רק כשסיים לחבוש את החזה שלי זיהיתי את המבט שלו חוזר למצב הרגיל והוא שאל:
''זה כואב?''
''בעיקר שורף...'' סיננתי מבין שיניי, עוד מפחד לחשוף דבר ממה שחשתי.
פניו נמלאו במשהו שהזכיר לי רחמים, הסטתי את מבטי ממנו ומלמלתי: ''אני אהיה בסדר.''
''אני הולך להכין אוכל, הזמנות מיוחדות? הגיע הזמן שתכניס משהו לדבר הרזה הזה.'' כמעט קפצתי כשידיו החמימות נגעו בבטני. החיוך הזה שלו... זה ייסר אותי.
''לא.'' השבתי, לא מסוגל אפילו להעלות משהו במוח שלי. הוא חייך אליי חיוך אחרון וקם מהמיטה עם המשחה וגליל התחבושת הנותרת. הוא נעצר בדרך אל הדלת כשנראה שנזכר במשהו.
''אין לך חולצה נוספת, נכון?'' עומר שאל. נדתי לשלילה, דוחק לאחורי ראשי מה קרה לחולצה שלי. עומר הנהן והלך לארון ואני נאלצתי לעצור את נשימתי כשניגש אליי עם חולצה שלו. ''אתה... יכול ללבוש את שלי.'' הוא אמר והניח אותה לצידי. חולצה ירוקה שלו שתמיד אהבתי שלבש... היא הדגישה את השרירים שלו ואת הצבע עורו הכהה.

הוא חייך אליי ויצא.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...