יצאתי לנשום
אוויר צח
מחוץ לארון.
החלפתי את הטחב החשוך
באוויר פסגות של ממש-
אח,
איזו רוויה!
האור שחודר,
דרך החריץ,
מסנוור-
אבל, מתרגלים.
האור שחודר
בוודאי טוב יותר
מהחושך האטום
שממרר את הלב
ומוריד את הנפש.
והכובד, אוי הכובד!
כובדה של אפלה,
ומשקלו של מסתורין,
מעיקים,
מעיקים.
נו, לעוף ולהשתחרר-
לעוף ולחיות!
יצאתי לנשום
אוויר צח ומתוק,
מחוץ לארון.
ואם אמא שואלת,
תגידו לה אתם,
שאני כבר לא-
אבל ממש כבר לא-
בקטע של להיות
הזיוף של עצמי.