>  >  > 

מר אנדי

א' – מחזור נ''ב

איכשהו הצליחו להגיע אליי, לכתובת האי מייל שלי, ולשלוח לי הזמנה לפגישת מחזור של כל השכבה מהתיכון. אני התלבטתי אם ללכת או לא. כך מצאתי את עצמי פותח את ספר המחזור שלי, שהעלה אבק בבוידעם, וחזרתי לעלעל בתמונות השחור-לבן. הן עשו חטא, לדעתי, בכך שהפכו את הזיכרונות למשהו מיושן, יותר מעשרים השנים שבעצם חלפו מאז.

בכלל התפלאתי שזכרו אותי, היות ובכל שנות התיכון שלי הוצאתי בקושי משפט שלם אחד מהפה. אני זוכר פחות או יותר את אותן השנים: את הבדידות, הביישנות והמופנמות שהיו מנת חלקי, את האפרוריות המדכאת שליוותה את הכול ואת החלום התמים, שיום יבוא ואני כבר אהיה בוגר, אסיים את כל הלימודים המסויטים האלה והריצות אחרי ציונים טובים, ואוכל סוף סוף לפרוש כנפיים ולחיות כרצוני כאזרח העולם – חלום תמים שעתיד היה להישבר...

האמת היא, שהדבר היחידי שעניין אותי, היה אם לפגישה הזו יבואו גם המורים שלימדו אותנו: מנחם- מחנך הכיתה שלי והמורה לספרות, אוסנת- המורה לאנגלית, יגאל- המורה להיסטוריה, דניאלה- היועצת של בית הספר וכו'... עניין אותי יותר לפגוש את המורים שהיו לי בתיכון, מפני שמעולם לא הייתי חלק מהחבר'ה של הכיתה או השכבה. עניין אותי אם הם עוד בחיים, מה מצבם ומה שלומם, אבל לפי ההזמנה עמדו להיות שם רק התלמידים. כנראה שלא היה בראש של אף אחד מהם להזמין את המורים ולהודות להם על שניסו, בלא הצלחה גדולה מדי, לעשות אותנו בני אדם ולחנך אותנו להיות אזרחים אכפתיים ומשכילים.

לאור זאת החלטתי לוותר על התענוג. לא היה לי כל רצון לבוא ולגלות כבר את מה שידעתי שאגלה: כמעט כולם התחתנו והקימו משפחות, חלקם התגרשו, חלקם הצליחו בחיים וחלקם פחות. זה לא ממש עניין אותי, כל הדברים האלו. לפני שסגרתי את ספר המחזור, התגלתה לעיניי תמונתו של המורה אנדי כמו רוח רפאים מהעבר.

מר אנדי היה המורה שלנו לאנגלית, עד שנפטר בתחילת י''ב ואוסנת החליפה אותו. כן, מר אנדי כבר לא יוכל לבוא לשום פגישת מחזור, גם אם נורא נרצה. הוא נפטר מסיבוכים הקשורים למחלת האיידס, בהוספיס בבית החולים, בזמן שאוסנת- הרכזת לאנגלית: האישה שעזרה לו ונלחמה למענו, כדי שיוכל לעבוד וללמד אותנו, נאלצה להיכנס לנעליו וללמד את הכיתה במקומו.

כמובן שאת כל זה אני יודע בדיעבד, כי בזמנו פשוט לא ידענו מכך כלום. גם לא הורינו, שבוודאי היו מרימים קול צעקה אילו ידעו. הכיתה שלנו, שלא אהבה את סגנון הלימוד היבשושי והאוקספורדי של מר אנדי לאנגלית, פשוט לא הבינה לאן מר אנדי, שהלך ונעשה כחוש יותר עם הזמן, נעלם יום אחד, ובמקומו באה אוסנת. אוסנת ''המדליקה'', עם שיערה הקצרצר, ילקוטה הילדותי ומראה הנערי; כאילו היא לא היתה מורה ורכזת לאנגלית בת 34, אלא תלמידת תיכון אנדרוגנית, צעירה ואנרגטית. היא הודיעה לקונית, אך בעצב, שמר אנדי חולה מאוד ולכן היא תלמד אותנו אנגלית במקומו השנה. הכיתה כלל לא הצטערה או שאלה יותר מדי שאלות, אפילו שמחה על השינוי המרענן בסגנון הלימוד...


ב' – המורה אוסנת

הייתי מאוהב בסתר במורה אוסנת מהיום הראשון שראיתי אותה. אם לא מאוהב, אז נגיד שהיא כיכבה חזק בפנטזיות המיניות שלי באותה התקופה. אולם, מה שלא ידעתי בזמנו, זה שהמראה האנדרוגני המבלבל שלה היה מה שמשך אצלי את הליבידו.
היא כלל לא נראתה בת 34, אלא כמו תלמידת תיכון בת 18- רזה, שיערה בצבע חום בהיר, מסופר קצר בחן, תווי פניה עדינים, אף קטן וחמוד, עיניה היו כחולות בהירות, שהסתכלו בך בטוב לב ובסקרנות, עורה היה בהיר ומנומש והיו לה שיניים לבנות-לבנות, שהבריקו כשחייכה. בנוסף על אלו, חוסר ההקפדה שלה על דיסטנס בין מורה לתלמיד ודעותיה הליברליות- שהגיעו, כמו האנגלית האמריקאית המושלמת שלה, מקליפורניה הרחוקה, כבשו את לבי, כמו גם את אלו של שאר הכיתה.
עד מהרה, כמה בנות בכיתה החליטו, אולי בעקבותיה, להסתפר כמותה קצר ולשים זין על מה שיגידו האחרים.

אין לי ממש מושג למה, אבל כנראה שרציתי לעשות רושם על המורה החדשה והמגניבה שלי לאנגלית, ולכן ניגשתי אחרי אחד השיעורים הראשונים ושאלתי לשלומו של מר אנדי - אותו מר אנדי, שאני ועוד כמה תלמידים בכיתה היינו צוחקים עליו מאחורי הגב, ומחקים את המבטא הבריטי שלו. להפתעתי, אוסנת שמחה על התעניינותי, היא אמרה שהיא לא יכולה להגיד לי בדיוק מה מצבו, חוץ מכך שיש לו דלקת ריאות קשה וחריפה, ושאם אני ארצה לשמח אותו, היא יודעת שמר אנדי ישמח לקבל מכתב איחולי החלמה.
חשבתי לשנייה, ואמרתי ''אוקיי'', אוסנת קרנה מאושר. היא אמרה שהיא גאה בי ושהיא תוכל להעביר לו את המכתב. גם אני קרנתי מאושר, כי אוסנת המורה אמרה שהיא גאה בי. סיכמנו שבשבוע הבא אביא לה את המכתב, והיא תעביר אותו למר אנדי בבית החולים.

לקחו לי שלושה ימים בערך לכתוב את המכתב בשפה האנגלית. זה היה מכתב איחולי החלמה סטנדרטי, מלא שקרים – כתבתי שכל הכיתה המומה, ומתגעגעת ודואגת לו. כתבתי שאנחנו כולנו מתפללים לשלומו, מאחלים לו רפואה שלמה ושיחזור ללמד אותנו כמה שיותר מהר, דברים כאלו. האמת היתה, שהכיתה מיהרה לשכוח אותו, וקיוותה שאוסנת תישאר המורה לאנגלית שלנו. חשבנו שהיא לימדה אותנו טוב ממנו. גם אני קיוויתי, עמוק בליבי, שאוסנת תישאר ואנדי לא יחזור.
כתבתי את המכתב ומסרתי אותו לידי אוסנת.

הזמן עבר לו. יום אחד, נדמה לי שזה היה בתחילת פברואר, ביום גשום וקריר, הגיעה אוסנת לשיעור אנגלית וסגרה את הדלת; בעיניים עצובות היא הודיעה לנו שמר אנדי נפטר. הכיתה הייתה קצת המומה, אבל השיעור המשיך כהרגלו, כשבחוץ המשיך לרדת גשם מדכא ואפור.
בסוף השיעור ביקשה אוסנת שאגש אליה ולקחה אותי הצידה. היא אמרה לי שהיא יודעת שמר אנדי שמח נורא לקבל ממני את המכתב, ושיש לה מכתב תשובה עבורי. את המכתב היא מסרה לי מתוך ילקוטה. אני זוכר שהידיים רעדו לי קצת, כשאחזתי במכתב הזה, וכל יתר היום חשבתי על מר אנדי והרגשתי רע.
רק לאחר שהגעתי הביתה, בחדר, העזתי לפתוח את המכתב ולקרוא אותו...


ג' – המכתב של מר אנדי

לדן היקר, שלום רב.

שמחתי נורא לקבל את איחולי ההחלמה ששלחת אליי, ממך ומיתר הכיתה. לצערי, גם אם יהיה שיפור כלשהו במצבי הרפואי, לא אוכל לחזור ללמד אתכם. רק רציתי לומר לך, כי נגעו לליבי הדברים שכתבת לי, לא תיארתי לעצמי שדווקא אתה, מכל התלמידים, תכתוב לי מכתב החלמה כה מרגש, או תתעניין כלל בשלומי. ניתן להסיק מכך, שלעולם אין לשפוט אדם, אלא על פי מעשיו בפועל, ואתה אכן הפתעת אותי לטובה...

אני לא רוצה להעציב אותך יותר מדי, אך כנראה שדרכנו לא תיפגשנה יותר. לכן אני רוצה לומר, כי אני שמח על הזכות שהייתה לי לשמש לך וליתר התלמידים כמורה לאנגלית, וצר לי על כי לא אוכל ללוות אתכם הלאה.

הייתי רוצה לאחל- בעיקר לך, דן- שתחיה חיים טובים ותעשה תמיד בחירות נכונות, אשר איתן תוכל לחיות בשלום. שתדע אהבה בחייך, תפתח את היכולות להיות אדם שלם ובריא, שתדע גם לתת- לא רק לקחת, ושתמשיך להיות אכפתי וטוב לב.

נ.ב. – מכתבך, היחיד שקיבלתי ממישהו מתלמידיי, מנחם אותי ברגעיי הקודרים. על כך אני מודה לך מקרב לב. זוהי נחמה גדולה, לדעת שיש מישהו המעריך את העבודה שעשית, או ניסית לעשות, בעולם הזה.

בברכה ותודה
מר אנדי.



סוף דבר.

שבועות רבים לאחר מכן הרגשתי רע עם עצמי ולא ידעתי מה לעשות עם המכתב. בבית הספר המשיכו הלימודים והמרוץ אחר ציונים טובים והישגים כסדרם: לימודים, שיעורי בית, בחנים ומבחנים ולבסוף הבגרויות. רק מר אנדי לא היה קיים יותר, כמעין תזכורת שהמוות הוא חלק מהחיים והמשך נסתר שלהם. איש לא ממש הזכיר אותו, והיה קל לחשוב, או להשלות את עצמנו, כאילו מעולם לא היה קיים.
בהתחלה, במשך השבועיים הראשונים, עוד הייתה תלויה מודעת האבל בלוח המודעות ליד המזכירות, אבל אחרי שזו הורדה, נעלם כל זכר למר אנדי, והחיים, ואיתם נעורינו, המשיכו להם בשגרתם.
כיום, עשרים שנה אחרי, המכתב שלו עדיין שמור אצלי, אי שם באחד מהארונות בבית. אני כבר יודע, כאמור, מה עלה בגורלו העצוב של מר אנדי, כמו גם של יתר המורים. מרבית הצוות של המורים שלימדו אותנו, יצאו לפנסיה או התחלפו, וכך או כך נעלמו. גם המורה והרכזת אוסנת, אשר כבר לא מלמדת בתיכון אנגלית. אם תשאלו אותי מה עלה בגורלה; אני משער שמתישהו, לפני שנים, היא התייאשה מהארץ וממשרד החינוך, התפטרה, ארזה את דבריה ושבה לה (עם בת זוגה) לקליפורניה.


אני? מה עבר עליי, במהלך עשרים השנים האחרונות? האם הצלחתי לחיות חיים טובים ולעשות בחירות נכונות, שאיתן אוכל לחיות בשלום? בואו נגיד שעיניי נפקחו באיחור לראות נכוחה. כיום אני עושה צעדים זהירים וצנועים, כדי לשקם ולבנות את חיי מחדש, לאחר שהם נהרסו ממספר טעויות שעשיתי, או שנגרמו לי. אני לא יודע מה היו מייעצים לי מר אנדי או המורה אוסנת לעשות כיום. אני מצטער שלא היו לי השכל והאומץ, כדי להבין את מה שקורה סביבי, לדבר איתם יותר וללמוד מניסיונם העשיר על החיים;
הדבר העצוב ביותר, הוא שדווקא את הדברים החשובים באמת, לא מלמדים בשיעורים בבית הספר, וגם לא בקליפים בMTV. את הדברים החשובים באמת- צריך ללמוד כל אחד בכוחות עצמו, דווקא באוניברסיטה הקרה, הקשה והאכזרית של החיים- שם צריך לשלם ביוקר על הטעויות.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...